חסר רכיב

וינטר יוסף (ג'ו) ז"ל

וינטר יוסף (ג'ו) ז``ל
כ"ט חשוון תרפ"ד - כ"ו חשוון תשע"א
8.11.1923 - 3.11.2010

יוסף (ג'ו) וינטר ז"ל

לביא

אבא, איך נפרדים כשבעצם לא נפרדנו? איך נפרדים בפעם האחרונה כשאתה עובר לעולם הבא? אני מנסה לאסוף את המחשבות והזיכרונות. יש זיכרונות המתחילים בעבר הרחוק, כשאמא עוד הייתה בחיים. אתה ואמא ביחד בבית הספר ואנחנו ילדים ותלמידים בו זמנית. ויש זיכרונות חדשים יותר, מעשרים השנים האחרונות בהם הקשר בינינו הלך והתהדק והיינו שותפים לחדוות הלמידה. היית לי אבא, מורה וחברותא. תמיד שיתפת אותי בדברים שאתה עוסק בהם, ואני נהניתי לשתף אותך בלמידה שלי. היית ענו בידיעותיך הרבות, לומד ומחדש בכל יום, מכין כל שיעור – גם אם העברת את אותו נושא כבר עשרות פעמים. ממך למדנו מהו כיבוד אב ואם. אני זוכרת איך טיפלת בסבתא ואני מתפללת ומקווה שגם אנחנו היינו לך ילדים טובים.

לפני חודשיים סיימו לשפץ לכם את הבית. לא רצית בשיפוץ, אבל בחרת בסופו של דבר לראות את המעבר לדירה הזמנית גם כהזדמנות להיזכר. כשחזרת לבית המורחב, הוא הפך באחת לבית שלך ושל אסתר היקרה שהייתה לצידך בשנים אחרי שאמא נפטרה. כזה היית – קיבוצניק אמיתי בכל רמ"ח איבריך! מסתפק במועט, 
נותן כפי יכולתך, רואה את האחר, עושה בשבילו ורוצה בטובתו. כתבת כל דבר ביומן הכיס שלך,עם העיפרון הקטן, שחס ושלום לא תשכח להתקשר, לברך, לקנות מתנה לנו, לנכדים ול-31 הנינים שלך.

אמרת לי לפני כמה שנים שכשתמות, שלא אתעצב כי היו לך חיים טובים ומלאים. זה היה עוד כשהיינו בגוש קטיף. מאז, כאבת אתנו את הגירוש. על המצבה של נחמיה כתבת: "שירת חייו באמצע נפסקה". גם אצלך זה כך, אפילו שאתה מחר בן 87. שירת חייך באמצע נפסקה; באמצע ההוראה בבית הספר היסודי, באמצע העבודה בבר אילן, באמצע שיעור התנ"ך הקבוע של יום ראשון, באמצע ההרצאות, כל יום חמישי במלון. באמצע החיים של כולנו.

חגית
(מתוך ההספד).
חסר רכיב