חסר רכיב

נצר חיה ז"ל

נצר חיה ז``ל
י"ד אלול תרפ"ה - כ"ה אלול תשע"א
3.9.1925 - 24.9.2011

חיה נצר ז"ל

קיבוץ עין הנצי"ב

אימא אהובה, יקרה לי מאוד. כמה מוזר, שכשאני נפרדת ממך מה שמציף אותי זה הרצון להודות.

להודות לקב"ה על שנתן בך מעלות ותכונות יפות כל כך, וניווט את חייך באופן, שיכולת להפוך אותן מהכוח אל הפועל. וכך אנחנו הילדים, וכל מי שהיה קרוב אלייך, זכינו להיות במחיצת אישה נדירה ביופיה הפנימי, בעלת יכולת נתינה אין סופית, שמחה ותודה על מה שניתן: המדינה שקמה, המשפחה שהלכה והתרחבה, ויותר מכול, האפשרות לאהוב. לאהוב בנפש חפצה ובענווה גדולה.

קומתך הקטנה ודמותך השברירית התאימו לצניעות שהייתה בך, וההילה מסביבך שהיתה רחבה-רחבה. האור הגדול הלך והתעצם והסגיר את מעשייך ודרכך הטובה.

האנשים, והילדים, הנכדים וגם הנינים, ראו את האור, ובאו אליו, ברצון, באהבה, ואת הקשבת, וייעצת, ושתקת, ואפית, ונתת, וצחקת, ודמעת, והכל בדרך הנכונה ובמינון הנכון, באופן טבעי, בחוש שאין לומדים אותו בשום מקום. פשוט, היה לך את זה. זכינו.

העמדת בפנינו רף גבוה של אמא כל יכולה, אימא טוטאלית. וכשהייתי אני לאימא שאלתי את עצמי: איך אוכל? איך אני, שהייתה לי מראה כל כך גדולה, אעמוד בציפיות של עצמי, מול אמא שסיפור חייה כשהפכה לאם לאחיותיה בגיל שתים עשרה, בתקופה של נדודים ותלאות ופחד מוחשי מפני הבאות.

בשבת פרשת ניצבים- וילך, ניצבנו כולנו סביב מיטתך- ארבעת ילדיך ובני זוגם, ואת הלכת מאיתנו.

כינסת אותנו בשבת זו לחוייה שלא נשכח לעולם. שבת שהייתה בה אהבה, וכנות ופשטות, כמו שרק את יכולה היית לארגן לעצמך ולנו.

לעולם אודה על שבת יקרה זו, שהייתה סיומה ושיאה של תקופה בת חודש, שתחילתה הייתה בהלם הידיעה, שאנחנו מתחילים בדרך שהסוף ברור בה אך את באומץ לב, שנבחן באמיתתו וגדולתו, בשעות כאלו, נפרדת בטבעיות, בצלילות, ברצון שלא להקשות עלינו, ברצון להגן עלינו מפני המבוכה והעצבות. בלי התרסה, ללא תלונות ומרירות, קבלת את הדין. רק בקשה אחת ביקשת: לא לסבול פיזית.

והקב"ה שמע אותך, שמע את תפילתנו, שלא להגיע לצומת החלטות קשות, ולקח אותך אליו.

יהי זכרך ברוך
שולמית עפרוני
חסר רכיב