חסר רכיב

קופלוביץ אברהם (קופו) ז"ל

קופלוביץ אברהם (קופו) ז``ל
כ' באייר תרצ"ט - כ"ג ניסן תשע"ב
9.5.1939 - 15.4.2012

אברהם קופלוביץ' (קופו) ז"ל

קיבוץ סעד

קופו אינו האיש שמניח אחריו צוואה או צרור בקשות ועצות, אך הנה באורח פלא, באחת ההלוויות האחרונות, בעת שהתארכו ההספדים, פנה אלינו בבקשה נדירה – "אני מבקש שאצלי לא תאריכו בהספדים", כעין "וידם אהרון". אנו כמובן נמלא את הבקשה, אך נתעכב באותה פרשיה על הכתוב "בקרובי אקדש":

"אמר לו משה לאהרון – אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית ביודעיו של המקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". כמו אז, במעשה נדב ואביהוא, כך אנו מנסים לברר מדוע בך קופו בחר המקום להתקדש?

ובכן רבותי, במקרה של קופו אין צורך לא במדרש, לא ברמז ובוודאי שלא בסוד – הכל מונח ב'פשטות שהתחדשו' בכל יום ויום במהלך חייו:

קופו, איש של איזונים המתהלך תמיד בנתיבות שלום. העובדה שצמח כעילוי בישיבה לא הפריעה לו להתגייס וללחום בצבא, להפגין בקיאות נדירה בהיסטוריה ובספורט שאינה נופלת מהשגותיו בתורה ובחסידות, נח להופיע עם חבורתו בקיבוצי השומר הצעיר ונעים לא פחות להתייצב להתוועדות אצל הרב'ה. בבוקר חזק ותקף בבניין, ולעת ערב רך ומסור לגידול בנותיו.

קופו, על איזון מידות כה נדיר כשלך כתב חובת הלבבות: "לבו רחב מאוד ונפשו שפלה, מואס בגדולה ושונא השררה, מיושב זכרון. חוכמתו רבה וענוותו רבה. ידידותו זכה ובריתו נאמנה, משאו קל ועזרתו רבה. אומר ועושה. צרותיו רבות ותלונתו מועטה. אוהב הא-להים ורודף רצונו".

דומה שהיום כולם כבר יודעים כי על-מנת להבטיח את קיומו של עם ישראל דרושים לנו רועים ונסיכי אדם עם איזון מידות עדין ונדיר כפי שהיה לך, קופו.
שנים רבות עשית זאת כאן עמנו למטה, וכעת "בקרובי אקדש", נקראת להמשיך ביתר שאת את מלאכת הקודש מלמעלה.

אין סמלי מכך כי ממש סמוך לפטירתך נמנה לעומר את יום ה"גבורה שבגבורה" – יום מיוחד ומסוגל, בו מתגברות הגבורות. ומכאן, מקיבוץ סעד, אותו כל כך אהבת, אנו מבקשים ממך שתהיה מליץ יושר על עם ישראל, ושתמשיך במלאכת האיזון – גבוה מעל לגבוה.

חתנך,

בני דה-לוי
__________________________________________________________

אַחַר מִטָּתוֹ שֶׁל אֲחִי אַבְרָהָם
מִלִּים שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ
אחי הבכור אברהם, כבר שנים הרבה אין המלים שלי מלים שלך, אין עולמי שלי עולמך שלך. לא כהבנתי וכהווייתי את החיים היתה הבנתך והווייתך, ולא הבנתי את המוות, כהבנתך. כרחוק השמים מן הארץ, כן רחוק עולמי מעולמך ומעולם חֲבֵרֶיךָ. על כן נדם קולי בעת שהלכנו אחר מיטתך. אבל עדיין הכאב צועק מתוך לבי –
אֲחִי אַבְרָהָם, אֲחִי אֲחִי, אַבְרָהָם אֲחִי.
לאותם הורים נולדנו ובאותה תקופה, הרת גורל, עברה ילדותינו הקדומה. תקופה, בה העולם כולו אחוז תזזית ומיליונים הורגים ונהרגים, בה כלה העם היהודי של אירופה ורבים רבים מבני משפחתנו, והסער והפרץ של הישוב בארץ, אך דבר מכל אלו לא חדר אל הסמטה הקסומה בה עברה ילדותינו. אותה סמטה שלא הייתה אלא מדרון קצר, לא סלול, אדמתו סחופת גשמים ואבניה מבצבצות ומנגפות את באיה. מוקפת היתה, משלוש עבריה, בפרדס אשר נראה היה בעינינו ענק, מעין יער עד, מחוז חפץ לשעשועינו עם כל ילדי הסמטה. תפוזים בשפע, מקומות מסתור, ודהירה מענגת על ה'טרזינות' למורת רוחו של השומר הסודני.
ידי בידך כאשר יצאתי לראשונה מן הסמטה אל הסרט הראשון בחיי, אל בריכת השחייה של מירון, אל חבריך בני גילך. למורת רוחך, אבל במצוות אמא, שמרת עלי באהבה ורחמים.
באחת גורשנו מעדן, מתוך רצון לשפר את החינוך התורני, שלא נראה מספק להורינו, למרות שאמא הקימה במו ידיה את 'בית יעקב' ברחובות ואבא היה מעמודי התווך של 'תלמוד תורה'.
הם רצו יותר, וגזרו עלינו גלות והפרידו בינינו. אתה לישיבה אחת ואני לאחרת. מעתה נפגשנו בעיקר בחגים. הסמטה הקסומה השתנתה. כל גל עליה הוסיף דמויות חדשות, נערים ונערות חדשים ובהתאם - הפרדס הלך ונתמעט. עדיין היו מתכנסים בני ובנות הסמטה בערב סוכות בסוכתנו, ממתינים לשובינו מן התפילה, שומעים את הקידוש, שרים שירי החג ומתכבדים בתופינים ואתה מסיים את המפגש בשירה צלולה, שירת זמיר:
"שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהֹוָה,
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד".
וכולם עונים לך:
"עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם,
יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו".
כמה מתיקות וכמה כיסופים וכמה ערגה היו באותם רגעי חסד. אלא שהזמן עשה את שלו. הצטרפת לחבריך בגרעין 'הטירה' וירדתם להגשים בנגב, בקבוץ סעד. גם חבריך בני גילך ה'רחובותיים' הלכו להפריח את הנגב, בנחל עוז וביטבתה.
ושוב חברנו, אחר שנים, כאשר הושטת ידך אלי ואל עדה והבאת לחברותינו בקבוץ סעד. היית לי אב ואח כאחד. אבל אתה אחי עדין לא מצאת מנוח לעצמך. כמה שמחה מלאת ליבנו כאשר חברת לנורית. אחי אברהם, יום נישואיכם מן הימים השמחים ביותר בימי.
ושוב נפרדו דרכינו. הפעם בבחירתי ובהחלטתי. למרות התהום שנפערה בעולמינו לא פחתה אהבתנו כהוא זה. זכית אחי ונורית רעייתך והקמתם משפחה - שבט קטן, בנות, חתנים ונכדים - לתפארה, מעוררים גאווה ואהבה ואולי גם קנאה. ועוד זכית אברהם אחי להיות שותף עם חבריך לבניית הנגב והפרחתו.
נטלתם ארץ שוממה והפכתם אותה לגן פורח. ארץ תלאובות לגן של עדן. אלמלי אתם, לא הייתה הארץ מה שהינה. איש לא מפאר את שמכם, לא פרסים קבלתם אף לא שבחים, מעשיכם עצמם פאר הוא לכם.
עַנְוֵי עוֹלָם, אתם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ, רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,
חֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת.
עוד ניצבת מול עיני דמותך, ממש חיה, גופך שזוף, לוהט משמש הנגב, רק מכנסים קצרים לגופך, מחגורתם משתלשל פטיש, בלוריתך שמוטה על פניך, סיגריה נצחית בקצה שפתיך המשוחים בחיוך מצטנע, דוחף באגודלך את המשקפיים המחליקים על אפך, ומטה בידיך החסונות את גלגלה של מכונת הבטון אל המריצה. סביבך חבריך בענף הבניין, עמלים ובונים את הארץ, פשוטו כמשמעו.
אֲחִי אַבְרָהָם, אֲחִי אֲחִי, אַבְרָהָם אֲחִי.
הבתים שבניתם, אתה וחבריך, עומדים על תילם. דלתותיהם נפתחות ונטרקות, חבריך, בניהם ונכדיהם, נכנסים ויוצאים בם. ואתה, אחי אברהם, מוטל לך בחלקת השדה, בצל האשלים והאורנים, מוטל למנוחת עולמים.
ינון זכרך לעד.
שניאור
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם
יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ,
רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה,
חֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת;
גְּנוּזָה חֶמְדַּת רוּחֲכֶם בְּתוֹכֲכֶם כִּפְנִינָה בְקַרְקַע יַמִּים,
וּסְגֻלּוֹתֵיכֶם, כְּגַרְגְּרֵי יַעַר, בְּחֶבְיוֹן צְלָלִים תִּפְרֶינָה.
לְבַבְכֶם - הֵיכַל הַקֹּדֶשׁ, וְשִׂפְתֵיכֶם - שְׁעָרָיו הַסְּגוּרִים,
שׁוֹעִים - וְלֹא הֻגַּד לָכֶם, נְגִידֵי רוּחַ - וּבַל - יְדַעְתֶּם,
אֳמָנֵי הַשְּׁתִיקָה הַיָּפָה וְכֹהֲנֵי דִמְמַת אֱלֹהִים,
לֹא-תִשְׁלֹט עֵין זָר לְעוֹלָם בְּחַג נַפְשְׁכֶם וּבְאֶבְלָהּ;
אוֹר אֶחָד לְעֵינְכֶם תָּמִיד, אוֹר שָׁקֵט וְנוּגֶה,
וּבַת-שְׂחוֹק אַחַת, רַבַּת בִּינָה וּסְלִיחָה, לְשִׂפְתֵיכֶם,
לִפְקֹד בָּהּ, בְּלִי הַכְרֵעַ כַּף, אֶת-כָּל-הַבָּא לִקְרַאתְכֶם:
הַגְּדוֹלוֹת עִם-הַנִּקְלוֹת, כַּצְּדָקוֹת כַּחֲטָאִים גַּם-יָחַד;
אַט אַט, כְּמוֹ עַל רָאשֵׁי אֶצְבָּעוֹת, תַּעַבְרוּ בִּנְתִיבוֹת חַיִּים,
וְלִבְּכֶם עֵר, וְאָזְנְכֶם קַשּׁוּבָה, וְעֵינְכֶם מְשׁוֹטֶטֶת תָּמִיד,
וְנַפְשְׁכֶם חֲרֵדָה לִקְרַאת כָּל-רַחַשׁ יֹפִי וְנִדְנוּד תִּפְאָרֶת,
עָבֹר וְזָרֹעַ סְבִיבְכֶם בְּאֶפֶס יָד וּבְלִי-כַוָּנָה
אֶת-הָאֱמוּנָה וְאֶת-הַטֹּהַר, הָרֹעֲפִים מִכָּל-יֵשׁוּתְכֶם
כַּעֲרֹף מִשָּׁמַיִם תְּכֵלֶת וּצְלָלִים מִיַּעַר רַעֲנָן.
חסר רכיב