חסר רכיב

עצמון אמנון ז"ל

עצמון אמנון ז``ל
ט"ו שבט תרצ"ג - ו' שבט תשע"ב
11.2.1933 - 3.2.2012

אמנון עצמון ז"ל

קיבוץ עין צורים

אמנון היקר, האיש רב ההוד, הזקוף, המרשים. אמנון ההולך לאט ובבטחון, מבטו סורק ורואה הכל. בעיניו הכהות, העזות, החודרות. אמנון, ברעמת השער הנצחית שהזמן לא יכול לה. הרעמה השחורה - האפורה - הלבנה, כמו כתר לראשו של מלך.

אמנון, הסורק את ממלכתו - ממלכתנו הקטנה, מתכנן, חושב, מריץ תרחישים, זוכר פרטים, אוסף עובדות, שומר מכל משמר על העבר ואינו חדל לתכנן קדימה לעתיד לשנים הבאות – והנה חדל.

השכן הנצחי של אבא ואמא שלי, יחד עם אביבה. כ-60 שנות שכנות. מי שלא מכיר את המושג "שכנים" בקיבוץ של פעם, לא יוכל להבין. שותפות שנבחרה בגיל 20 ורק המוות יפריד... צמודים זה לזה ברע ובטוב. ורק קיר אחד מפריד... המון זכרונות, תמונות, קולות וחוויות של חיים משותפים.

צבעת את ילדותנו במסתורין. בשתיקתך האצילית ובמילותיך המדודות נראית לנו כמו קיסר מעולמות אחרים. הנסיעה לניקרגואה נשמעה כמו משימה הלקוחה מספרי מסעות רומנטיים. אנחנו, ילדי הקיבוץ, שצר עולמינו כעולם נמלה, לא הופתענו שאמנון יכול לנסוע ולקחת איתו את משפחתו לארץ כה רחוקה ועלומה.

רק כשבגרתי למדתי לדבר איתך בגובה העיניים ולא מתוך ערפל המסתורין והרוממות שעטפו אותך בעיני הילדה שלי. גיליתי אדם הרבה יותר רך, הרבה יותר פגיע, אם גם נחוש ומאמין בדרכו.

ובכל זאת כשהייתה מסתיימת שיחתנו, הייתי עוקבת אחריך בעיניי, ולרגע שוב רואה גלימת ארגמן מתנופפת ורעמת שיער ככתר של מלכות.

בשנים האחרונות, מאז פטירתה של אמי ז"ל, העמיקה השכנות והעמיק הקשר בינך לבין אבא. דאגתם מאוד זה לבריאותו של זה, תוך שאתם משתמשים באביבה כשליחה נאמנה. מביאה מרק, שואלת מה נשמע, מרעננת אינפורמציות ודואגת, כל כך הרבה דואגת.

בבית של מסילת חייכם, נשארה אביבה לבד עם כל הזכרונות, אביבה הנאמנה, האוהבת, הדואגת, אביבה היקרה שנשארה שם אחרונה.

ואם מותר לדמיין ולבקש ולהתפלל, אני רוצה לבקש מהשכנים שם למעלה, שאולי שוב יושבים שם צעירים, בגופיה של אחרי עבודה ובלוריתם שוב שחורה וג'ינג'ית, תשמרו לנו על אביבה, תשמרו עליה כמו שהיא שומרת עכשיו על הבית שלכם.

יהי זכרו ברוך
ללי אלכסנדר (מן ההספד)
חסר רכיב