תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

04/08/2006
עמודים תמוז - אב תשס"ו (705) 8
על המדף - ביקורת ספרים
ילדים קטנים לא שואלים שאלות
כתבה: שושנה קאסוטו – עברון
הוצאה: עצמית
עיצוב: קסם

על הכריכה האחורית של הספר כתוב: "הסיפור, אם תרצו, הוא של כולנו". קביעה זו היא נכונה ולא נכונה; נכונה, מכיוון ששלבים רבים בסיפורה של שושנה עברון דומים כל כך לשלבים שרבים מבני דורה-דורנו עברו עד כי אני עצמי, כשקראתי בנשימה עצורה בספר המרגש הזה, נראה היה לי שהיא מספרת את סיפורי האישי, וקרוב לודאי את סיפורם של רבים אחרים: הילדות בחיק המשפחה בעיר הגדולה, המלחמה ומוראותיה, האנטישמיות בבית הספר, הפרידה הכפויה מן ההורים, היעלמות האב ואי-הידיעה מורטת העצבים באשר לגורלו, החיים במסתור, המנזר, העלייה לארץ באניה, חבלי הקליטה, היתמות, החיים בקיבוץ ועוד... כל אלה הם גם סיפור חיי וחיי רבים.
לא נכונה, כי משפחתה של שושנה עברון אינה משפחה רגילה. שושנה היא נכדתו של פרופסור קאסוטו ז"ל. היא חיה במחיצתו של הסבא המפורסם, החוקר ואיש האשכולות, דבר שמייחד אותה בלי ספק ומעניק לסיפור חייה נופך משלו. מות האם בשיירה להר הצופים זמן קצר כל כך לאחר שחזרה מהתופת וזכתה לראות שוב את ילדיה היא אחת הטרגדיות שפקדו את המשפחה המיוחדת הזאת.
שתיים מן הטרגדיות האלה, עליהן מספרת המחברת בפשטות, בלי פאתוס, מצמררות ונוגעות ללב, עד כי אני מודה בלי בושה, שלא יכולתי לעצור בעד דמעותיי למקרא הדברים. המקרה האחד קשור לאי-הידיעה בדבר גורל אביה, נתן, בנו של פרופסור קאסוטו. למרות שהמלחמה נגמרה ולא שמעו ממנו דבר קיוו הוריו, הפרופסור ואשתו, שבנם חי אי שם אולי מאחורי מסך הברזל, ויום יבוא והוא עוד ישוב. עדות לתקווה זו (שהתבררה כתקוות שווא) בהקדשה שרשם פרופ' קאסוטו להוריה של שושנה בספרו "מנח עד אברהם", וזה לשונה:
"מוקדש לשם בני נתן,
איש צדיק תמים שחרף את נפשו להצלת בני עדתו,
עד שנלכד ברשת האויב
ונעלם בחושך המבול האירופי
(יואל נא להשיבו לביתו, מי שאמר "מבשן אשיב אשיב ממצולות ים")
ולזכר אשתו חנה
מלאת חן ונועם ורוח גבורה,
שזכתה להינצל ממחנות האימה
ונפלה על אדמת המולדת במאבק עמנו לחירותו".
הספר "מנח עד אברהם" מצוי אצלי מזה שנים. עיינתי בו רבות, ורק עתה הוסבה תשומת לבי להקדשה המרגשת הזו, שכמובן אחרי קריאת ספר העדות של שושנה עברון, נשאה את מלוא משמעותה.
טרגדיה נוספת קורעת לב נוגעת לנתן נוסף, בנה הבכור של המחברת. אך האופן בו התמודדה משפחה אצילה זו עם השכול מעוררת התפעלות.
הספר נכתב בחום ובאהבה על ידי מי שיודעת גם להעריך את החום והאהבה שהיא זכתה להם מידי משפחתה הענפה ומידי ידידיה, וגם להעניקם להם.
לאורך הספר אנו נפגשים עם מכרים רבים שחלק להם בחיי הקיבוץ הדתי ותולדות המדינה. טוב עשתה המחברת שהוסיפה בסוף הספר תמונות מן האלבום המשפחתי.
התמונות גורמות להיכרות עם הדמויות הנזכרות ולהזדהות יתרה אתן. נראה לי שאילו הייתה המחברת מוסיפה מעין אילן יוחסין סכמאטי, היה הדבר מועיל להתמצא ביחסי הקרבה בין הנפשות הפועלות במשפחה הענפה והיקרה הזו.

רחל רייך
עין הנצי"ב


ספרה של שושנה עברון יצא לאור בהוצאה עצמית. ניתן לרוכשו אצל המחברת או בהזמנה מרוכזת דרך הקיבוץ הדתי.

היהדות והחיים השיתופיים
היהדות והחיים השיתופיים – יחיד וקהילה בקיבוץ הדתי
(Judaism and Collective Life: Self and Community in the Religious Kibbutz )
המחבר: אריה פישמן
הוצאת: Routledge, 2002

ספרו האחרון של אריה פישמן, Judaism and Collective Life: Self and Community in the Religious Kibbutz (Routledge, 2002), הוא מחקר סוציולוגי העוסק ביחס שבין היהדות כתרבות דתית לבין החיים הקהילתיים. הספר ממשיך את מחקרו הקודם של פישמן "בין דת לאידיאולוגיה – יהדות ומודרניזציה בקיבוץ הדתי" (1990) ואף מרחיב אותו. הפעם מתמקד פישמן "ביכולתן של תתי-התרבות האורתודוקסיות שנפגשו במסגרתם של הקיבוצים הדתיים לנהל חיים קהילתיים".

פישמן טוען כי לחלוצים הדתיים יוצאי גרמניה הייתה הצלחה גדולה יותר בכינון קהילה קיבוצית בת-קיימא בארץ מאשר לחלוצים ממזרח אירופה (בעיקר מפולין). ההסבר לתופעה זו, לדעת פישמן, מבוסס על ההבדל בין דפוסי הערכים המאפיינים את החסידות (ממנה הגיעו הקיבוצניקים המזרח אירופיים) לעומת תפיסת "תורה עם דרך ארץ", שאפיינה את הקיבוצניקים האורתודוקסים בעלי הרקע הגרמני. פישמן מבקש להוכיח בספרו שהתרבות של יוצאי גרמניה אפשרה לחבריה ליישם את המעבר מ"שלב הבונד" (המשפחתי) של הארגון הקהילתי ל"שלב הקיבוצי" הבוגר, הרציונאלי והמעשי יותר. יוצאי גרמניה פיתחו בקלות רבה יותר "קהילה של פעילות המבוססת על התנהגות הדדית" ("קבוצה אמפירית" בלשונו של פישמן), והיא התאימה יותר מבחינה חברתית לבניית הקהילה הקיבוצית מאשר 'קהילה של תחושה' המבוססת על רגשות הדדיים" (המכונה פה "קבוצה רוחנית").
ובלשונו: "על מנת להגיע לקהילה בת-קיימא, הקבוצה האמפירית חייבת להשתלב בתוך הקולקטיב הרוחני ולהוציא את הפוטנציאל המעשי שלו; דהיינו, דפוסים נורמטיביים קבועים חייבים לייצב את האחווה ולחזק מלמטה את הספונטאניות שלה. האני המכוון פנימה חייב להיענות לאני האמפירי המכוון החוצה" (עמ' 3).

מחקרו של פישמן מסביר מדוע החלוצים הגרמנים הניאו-אורתודוקסים הצליחו יותר במעבר זה מאשר החלוצים שבאו מרקע חסידי מזרח-אירופאי.
כלי מרכזי בו משתמש פישמן להסביר הבחנה זו הוא הרעיון המפורסם של הרב י.ד. סולוביצ'יק המדבר על שני אב טיפוסים של אדם: "אדם א" (היוצר והפעיל בקהילה) ו"אדם ב" (המאמין הבודד). דרשתו של הרב סולובייצ'יק מבוססת על קריאת שני הפרקים הראשונים של ספר בראשית. התנועה הקיבוצית החילונית הגשימה בעצם את האדנות הרציונאלית על העולם המאפיינת את "אדם א". אך על מנת להפוך את מודל הקיבוץ לדבר לגיטימי בעולם הדתי, הייתה צריכה תנועת הקיבוץ-הדתי להעניק למעשה הקיבוצי את ערכו הדתי.
כדי להסביר כיצד התרחש שינוי בקיבוצים הדתיים המזרח-אירופאיים לעומת אלה שהתבססו על הגישה הגרמנית מאמץ פישמן את ההבחנה בין שתי גרסאות של "אדם ב": זה הפונה פנימה לחוויה האישית המופנמת וזה הפונה החוצה, לקהילה ולעשייה.
ההבחנה בין שני הסוגים של "אדם ב" – המכוון פנימה והמכוון החוצה – מקבילה לדעת פישמן להבחנה בין קהילה המבוססת על רגש (הבונד) וקהילה המבוססת על פעילות (הקומונה). הבחנה זו מסבירה לדעתו למה הדגם החסידי המזרח-אירופאי היה פחות מוצלח בהתמודדות עם המעבר מהדגם של הקיבוץ החילוני (המדגיש את הצד החומרי) אל הקומונה הקיבוצית המבוססת על הדת. אי אפשר היה לקיים את החיים הדתיים של הקהילות החסידיות - המבוססים על הרגש, על הדגשת היחיד ועל הדגשת הפנימיות - בסביבה שדרשה עבודה קשה ומתמדת והקרבה עצמית למען המאמץ הקבוצתי. לעומת זאת, בני הקהילות הגרמניות, בעלי האוריינטציה שהעריכה וקידשה מעשים ופעילות חברתית קבוצתית, הצליחו לראות בעבודה קהילתית רציונאלית את רצון האל בהיסטוריה – אפילו אם היא דיכאה את החוויה האישית.
בדרך זו הפך הקיבוץ הדתי להיות מעשה שיש בו מענה לרצון האל עבור חברי הקהילות שדגלו בתורה עם דרך ארץ. לפי פישמן, היה המפגש בין הדפוס האידיאלי של "אדם א" (כובש העולמות) שבא לידי ביטוי באמצעות הסוציאליזם של הקיבוץ החילוני עם הדפוס האידיאלי של "אדם ב" המכוון החוצה והרציונאלי- מפגש אידיאלי עבור כינון קהילת הקיבוץ הדתי. תופעה זאת אפשרה ליוצאי גרמניה להצליח בניהול חיי קיבוץ. פישמן משתמש בכתביהם של משה הס ומקס וובר על מנת לחדד את המפגש הזה ולספק מסגרת השוואתית גדולה יותר לניתוח שלו.

כפי שאפשר לראות מתיאור קצר זה, קריאת ספרו של פישמן דורשת ידע והכרת המונחים מהדיסציפלינות השונות, הסוציולוגית והפילוסופית, ולעתים הוא קשה להבנה בגלל המינוח המקצועי. למרות זאת, עלינו להיות אסירי תודה לפישמן, המדגים קריאה מרתקת בסוציולוגיה של הקיבוץ הדתי תוך שילובה בתיאוריה המדרשית של הרב סולובייצ'יק. פישמן מדגים עד כמה שימושיים הדפוסים הדתיים של סולוביצ'יק כשרוצים להסביר את כוחם של רעיונות שונים המשפיעים על מעשיהם של אנשים בעולם הריאלי. מחקרו של פישמן מראה כיצד תרבות דתית כזו או אחרת עשויה לשנות את המציאות, או ליתר דיוק את דרכי ההתמודדות שלנו עם מציאות זו.

מה הרוויח הקיבוץ הדתי מהפנמת התרבות המעשית של יוצאי גרמניה?
על כך עונה פישמן בספרו. אך על השאלה מה הפסידה קהילת הקיבוץ הדתי עם דחיקת הדגם הרגשי והספונטני של יוצאי מזרח אירופה, אין ספר זה עונה. זוהי כבר שאלה של הערכה אישית של כל אחת ואחד מאיתנו.


ד"ר משה גרסר
מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות


תרגום מאנגלית: מרים שליסלברג - קב' יבנה.
עיבוד: ד"ר גילי זיוון- מרכז יעקב הרצוג.






חסר רכיב