תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קציר

07/06/2006
עמודים סיון תשס"ו (704) 7
קציר
יעל ידידיה

יעל ידידיה, חברת קיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן, דוברת המועצה האזורית ועורכת עיתון המועצה "בבקעה", עברה לפני כשנה ניתוח השתלת לב בפולין.


שמי יעל ידידיה ואני בת שישים. אני ידועה כחולת לב מזה שלושים שנה ועברתי כבר שני ניתוחי לב (אחד בארץ והשני בארה"ב).
מתחילת 2005 החלה החמרה במצבי והוחלט ע"י הרופאים שאין תרופה למחלתי, אלא השתלת לב. במרץ 2005 הודיעו לי שבפולין, בעיר זבשה, קיים בי"ח קרדיולוגי שפתח שעריו בפני השוק האירופי ומדינת ישראל.
לאחר בירור מעמיק וברכת הדרך של רופאיי, נסענו - אני, בעלי ובתי - בסוף מרץ 2005, לפולין.
בתום שבועיים בלבד של ציפייה, התקבלה תרומת לב ואני עברתי ניתוח השתלה.
בבית-החולים הקרדיולוגי בו נותחתי מבצעים השתלת לב לפחות אחת לשבוע וזהו מוסד אחד מתוך חמישה להשתלות בפולין. בישראל משתילים כארבעה עשר לבבות בשנה בכל המדינה! ולי, שהייתי מספר 140 בתור הממתינים הארצי, לא היה כל סיכוי לעבור השתלה. ההשתלה עלתה 200,000 דולר (!). שני שלישים שילמה החברה המבטחת ואת השאר אספו חבריי לגרעין, חבריי לקיבוץ, משפחתי ותושבי בקעת בית-שאן. (בקיבוצים הדתיים אף צירפו תפילות לשלומי).
את החוויות הרבות מהציפייה לתרומה, מההשתלה עצמה, מן הטיפול המדהים ומהשיקום בפולין, מהטראומה ומהאופוריה, מן המחשבות על חיים ועל המוות - אני מתעדת בספר.
עוד בפולין נשבעתי לעצמי שאם אצא חיה מההשתלה, אעשה כל שביכולתי כדי לקדם את נושא ההשתלות בארץ.
יצאתי מבית-החולים חזקה ובריאה וכיום אני מסתובבת בין בתי-ספר, ישיבות, קיבוצים, וכנסים גדולים ומספרת על חוויותיי ועל הבעיה החמורה של חוסר בתרומות.


קציר

הוא היה בן 18. גדול מימדים וחזק. הוא נפגע בראשו בתאונת דרכים ומת מוות מוחי. המקום: כ-500 ק"מ צפונית לזבשה.
בכך מסתכמות ידיעותיי על התורם שנתן לי את ליבו. אין אני יודעת את שמו, מה היה צבע עיניו, מי הם הוריו, האם היו לו אחים, האם אהב גלידה והאם ידע אישה.
אני סקרנית, אך כאן, בפולין, אין נוהגים למסור פרטים על התורם. להיפך, קיימת הקפדה שלא לגלות עובדות מזהות. דבר אחד ברור, תרומות איברים הוא מעשה יומיומי ושגרתי בארץ הזאת. כאן, מי שאינו מעוניין לתרום – מצהיר על-כך. כאן האפיפיור בעצמו נחלץ לקמפיין התרמות איברים לפני כמה שנים ואכן, השפעתו ניכרת מאז. אחוזי ההתרמות הגבוהים בעולם הם בספרד, באירלנד ובפולין. שלוש מדינות קתוליות מובהקות. ואילו אצלנו, שהתרומה היא כה מזערית, מעלים אותה על נס. מפרסמים פרטים מזהים של התורם (ובצדק) בכותרות, בבחינת 'כזה ראה וקדש'.
וכך, אני נותרת רק עם פנטזיות לגבי דמותו ונסיבות מותו.
טלפון בהול מגיע להלנה, מתאמת ההשתלות בביה"ח בזבשה. הנתונים של הבחור תואמים את דרישות רופאיי לגבי הלב המתאים לי. פקס ובו תוצאותיהן של הבדיקות מגיע לביה"ח ופרופסור זמבלה שולח את ד"ר וויטק במסוק, כדי לקצור את הלב ולהביאו על-מנת לשותלו בחזי.
בשלב זה מגיעה אלינו הלנה ובפיה הבשורה החגיגית: "יש תרומה".

המלה "קציר" בהקשר ללקיחת איבר מגופו של אדם, נראית לי צורמת ואכזרית. כקיבוצניקית, החיה טבע וחקלאות, שמורה המלה הזו בארסנל הדימויים שלי למשהו חיובי, פרי עמל, תוצאה ותוצרת של השקעה חקלאית. הרי נהגנו לשיר באביב, עם בוא הקציר: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו".
והנה, כאן, באביב הקר של פולין, קוצרים איבר חיוני מגופו של צעיר שחי ויכול היה להמשיך לחיות, לאהוב, ללמוד, להינשא, לחבק ילד. היכן כאן הרינה? ולמי? להוריו? לאחיו? הקציר הזה הוא אכזרי, הוא קוטל וממית סופית והוא קשור בדם ובמוות.
אני חושבת על האהבה שמנע מעצמו תוך שהוא מעניק לי את האפשרות להמשיך בה. אני חושבת על המתנה הטובה שהוא נותן לי ובכך מאפשר לי לחבק ילד ונכד. אני חושבת שאני בת מזל, ולבי עליו שאת לבו קצרו.
עולה במוחי הביטוי השמור לנופלים במלחמות ישראל: "ובמותו ציווה לנו חיים".
חברתי, שלומית גרוסמן, שלחה לי באחד הימים בדואר האלקטרוני לפולין, שיר שמצאה באחד מאתרי האינטרנט. זהו שיר שנכתב באנגלית ע"י רוברט טסט, ונתלה לפני זמן רב ע"י אלן מונטיפיורי על קיר המחלקה להשתלות לב בבית חולים באנגליה.
אני מביאה אותו כאן, כי אני רוצה להאמין שגם וויצק, כמו כותב השיר, נתן את לבו בלב שלם. זה משפר במעט את הרגשתי.
דברי השיר מביעים היטב את תודתי העמוקה ל"וויצק" שאין אני מכירה אותו כלל. מאד הייתי רוצה לראות את הוריו, ובעיקר את אמו יולדתו, לחבקם ולומר להם כי הוא, במותו, מאפשר לי לחיות ו'להביט בנכדי בעיניים שוחקות...'
וויצק, אני רוצה לומר לו, אתה חי. אתה חי בי ובעוד אנשים שקיבלו מתנות ממך, ריאות וכליות וכבד.
מבטיחה לך כי אזכרך, במעשים טובים ובמילים טובות, כפי שביקש בן דמותך, כותב השיר.

חמדיה
תרומת אברים - הורשה שאין למעלה ממנה

תנו ראייתי למי שלא ראה מימיו זריחה, חיוך של תינוק ועיני אישה אוהבות
תנו לבי למי שלבו מסב לו ימים של כאב אין סופי
תנו דמי לצעיר שחולץ ממכוניתו המנותצת, שיחיה להביט בנכדיו בעיניים שוחקות
תנו כליותיי למי שחייו תלויים במכונה באופן יומיומי

קחו עצמותיי, כל עצב ושריר ומצאו דרך להצעיד מחדש ילד נכה
סרקו את מוחי למצוא תאים שיגרמו לילד אילם לצעוק למשק כנפי עטלף
ולילדה החרשת להאזין לקול הגשם על חלונה
את שנשאר - שרפו ופזרו עם הרוח לפרחים הצומחים בגינה

ואם חובה לקבור משהו – קברו את חסרונותיי,
חולשותיי ודעותיי הקדומות
תנו לשטן חטאי
ונשמתי – לאלוהים

ואם יעלה רצון לזכור אותי
היו טובים במעשה ובמילה
למי שנזקק לכם
וכך אחיה לעולם.



חסר רכיב