תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

ישי בן ישר ז"ל

07/06/2006
עמודים סיון תשס"ו (704) 7
חוטר מגזע ישי
"וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה"
גילה קפלן

לפני 41 שנה נולד ישי, אח צעיר לשלוש אחיות ובן למנחם ולחדווה, במושב משואות יצחק.
"כל יום אני זוכרת את ישי ז"ל. לפעמים אני זוכרת דברים שעשה, זיכרונות טובים, ולפעמים דברים אחרים..." אומרת חדווה, אמא שלו.
זהו סיפורו של ישי, וזהו סיפורם של חדווה ומנחם, הוריו, שנתנו את הסכמתם, לתרומת איברים


"השיחה הזאת לא קלה בכלל", אומרת לי חדווה בן ישר, לקראת סופה של השיחה. "כל יום אני זוכרת את ישי ז"ל. לפעמים אני זוכרת דברים שעשה, זיכרונות טובים, ולפעמים דברים אחרים..."
בביתם שבמשואות יצחק, אני פוגשת את חדווה ומנחם בן ישר, שהסכימו לחלוק אתנו את סיפורם - סיפור תרומת האברים של בנם ישי ז"ל.
לפני 41 שנה נולד ישי, אח צעיר לשלוש אחיות ובן למנחם ולחדווה, במושב משואות יצחק.
מנחם עלה עם משפחתו לארץ מגרמניה, עוד לפני מלחמת העולם (בשנת 1939). במלחמת העצמאות הצטרף לפלוגה הדתית של ההגנה, אשר ישבה בבן שמן, משם הצטרף לחברי משואות שחזרו מן השבי והגיעו להתיישבות במשואות יצחק של היום.
חדווה עברה את המלחמה באנגליה, לשם הגיעה, דרך פולין, עם ה"קינדרטרנספורט". לאחר המלחמה, עלתה לארץ והייתה ממייסדות קיבוץ לביא. בביקור אצל אחיו, שגר בקיבוץ לביא, הכיר מנחם את חדווה - "זיווג מן השמים".
"ישי היה ילד טוב", מספרים לי הוריו, "ילד שנעים לגדל אותו, אוהב ללמוד, אוהב לנגן, ספורטאי. בתיכון למד בישיבת "אור עציון" ואח"כ המשיך ללמוד בישיבת "חברון".

זה קרה לפני 17 שנה. חדווה הייתה בדרכה למקהלה, התווים עוד בידיה, עת הגיע הטלפון: "ישי במצב קשה וצריך לנסוע לבית החולים 'הדסה עין כרם'".
הרופאים פנו אלינו ישר וביקשו תרומת איברים.
לפני 17 שנים המודעות הייתה פחותה, איך קיבלתם את הבקשה?
ישי היה אדם מיוחד מאוד. בעצמו היה חתום על כרטיס אד"י ואף שכנע אותנו לחתום על הכרטיס. אני חתומה על הכרטיס עד עצם היום הזה, למרות שלרוב לא מבקשים תרומה מאנשים בגילנו.
לפני שנתנו את הסכמתנו, עמדנו בקשר עם רב שישי היה קשור אליו, והוא נתן לנו את ה-o.k.
וחדווה מוסיפה: "היה לי תנאי והוא שרופא דתי יהיה נוכח בנתיחה. זו כנראה מחשבה שהייתה בי עוד לפני כן, אחרת קשה לי להסביר כיצד חשבתי על כך בתוך כל הסערה והבלבול. שנים רבות לפני כן, נכחתי פעם בנתיחה וזה כנראה היה הרקע לבקשה.
בבית החולים נמצא באותו הזמן רופא עור דתי והוא הבטיח לי בתקיעת כף שיהיה נוכח בניתוח. אישרנו לקחת כליות וקרנית. עד היום אני שמחה שהתעקשתי על נוכחותו של רופא דתי בנתיחה."
האם אנשי בית החולים עומדים אתכם בקשר? האם שמעתם בנוגע לנתרמים?
אנשי בית החולים עמדו אתנו בקשר זמן קצר בלבד, אבל עד היום עומדים אתנו בקשר ממשרד הבריאות. היינו בבית הנשיא וכמו כן היינו בנטיעת יער לזכר תורמי איברים, באתר בן שמן. עד היום אנחנו מקבלים הזמנות לקבוצות תמיכה של הורים וקרובי משפחה. פעם אחת נסענו לפגישה כזאת.
לפני שנים רבות ניסינו לברר מה עלה בגורל המושתלים. באותן שנים היה חיסיון ולא הסכימו למסור לנו שום פרט. בפגישה של קבוצת התמיכה, הציעה לנו עובדת סוציאלית לפתוח את התיק, אבל באותו זמן כבר לא היינו מעוניינים.

חדווה - רפלקסולוגית מעל 20 שנה ומנחם - מרצה לתנ"ך, בעבר באוניברסיטת בר אילן וכיום, כפנסיונר, במכללת אשקלון, וכן משורר של פיוטים למועדי השנה, מעידים על עצמם כי העבודה והמשפחה – הבנות, הנכדים והנינים, הם שהחזיקו אותם ועזרו להם להשתקם.

איך מתייחסים בני המשפחה לתרומת האיברים?
הבנות שלנו, שהן ומשפחותיהן הם נחמה גדולה בשבילנו, הלכו כולם בדרכנו. הבת הבכורה מתגוררת בבית אל, השנייה בכפר אדומים והצעירה בכוכב השחר. יש נכדים וגם נין ונינה, כן ירבו.
הילדים חושבים כמונו, שתרומת איברים היא מצווה חשובה ואף גאים בעובדה זו. אחד מחבריהם נזקק לתרומת כליה ויש תחושה של קשר בגלל שאנחנו ממשפחה שתרמה.
מנחם מוסיף: "חשוב שתהיינה המלצות של רבנים חשובים לתרומת אברים, ואם ניתן היה להבטיח נוכחות רב בנתיחה, אין לי ספק שזה היה מעלה את הנכונות לתרום. בהרבה מקרים מנמקים את ההסתייגות בסיבות דתיות, אך עצם ההתנגדות היא דרך הבטן."

בסלון, תמונות המשפחה והנכדים ואני מבקשת לראות תמונה של ישי. חדווה מביאה אותה מחדר השינה, קולאז' של תמונות מהילדות ועד לבגרות...
ועוד אני מקבלת ספר "שפתי רננות", מבחר פיוטים שכתב מנחם וערך חתנו חגי בן ארצי. הספר מוקדש לזכרו של ישי.
"את תמונות הזיכרון אנו שומרים אצלנו בחדרים הפנימיים. אין יום שבו אני לא זוכרת אותו", מוסיפה חדווה, "הרבה פעמים זה זיכרון טוב, זיכרון שבו ישי חי ושמח".
חסר רכיב