תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

10/05/2006
עמודים ניסן - אייר תשס"ו (703) 6
על המדף
היכלות אהבותינו

מאת: נעמי פוגלמן-גולדפלד
הוצאה לאור: כרמל, תשס"ד

יוסקה אחיטוב
על נעמי פוגלמן-גולדפלד ועל ספרה "היכלות אהבותינו"

ספרה יוצא הדופן של נעמי פוגלמן עשיר ומגוון ומשקף באופן עמוק ובדיוק את אישיותה המגוונת והעשירה. את נעמי זכיתי להכיר בלימודיי בחוג לתולדות עם ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, בראשית שנות החמישים. לימים, נפרדו דרכינו.
נעמי פוגלמן, היא בתו של הרב מרדכי פוגלמן, שהיה רבה של קרית מוצקין במשך למעלה מארבעים שנה. הרב פוגלמן הוא דודו של הרב ישראל מאיר לאו והוא מרבה לספר עליו בספרו האוטוביוגרפי המרתק אל תשלח ידך אל הנער (תל אביב 2005).זאת משום שהוא גדל בבית דודו, שקיבלו בביתו לאחר שעלה לארץ כילד, יחידי עם אחיו, ניצולי שואה, ללא הורים. שנות ילדותו ונערותו עברו עליו בבית משפחת פוגלמן יחד עם בתם, בת דודתו, הלא היא נעמי. זיכרונותיו על אותן שנות ילדות משותפות משובבי נפש ומרתקים.
עולמה הרוחני של נעמי הוא רחב ומגוון, במיוחד בתחום מדעי היהדות. מלבד היסטוריה של עם ישראל, היא למדה באוניברסיטה העברית גם ארכיאולוגיה של ארץ ישראל, מחשבת ישראל וספרנות, והשלימה תואר דוקטור באוניברסיטת קיימברידג' שבאנגליה, שם התמחתה בכתבי הרמב"ם, מחקר הגניזה וכתבי-יד יהודיים. שנים אחדות בילתה באיטליה כפרופ' אורח באוניברסיטת פירנצה, פרסמה מחקרים שחלקם תורגמו לאיטלקית ולאנגלית.
נעמי פוגלמן היא משוררת, חוקרת, מרצה ומפרסמת בתחום מדעי היהדות, בנושאים שבמחשבה, בהיסטוריה ובספרות. היא לימדה באוניברסיטת בר ֿאילן ובאיטליה, באוניברסיטאות בולוניה, פיזה ופירנצה. ספרה על "אגרת תחיית המתים" לרמב"ם, הופיע באנגלית. ספריה רנסאנס ויופי אל יופי (שירים) ורומא, פרשת אהבה, הקדמה למשה, ראו אור בישראל, ויצאו לאור אף באיטלקית בפירנצה. השיר "בית הדממה" פורסם גם הוא בפירנצה בארבע שפות.

לא הייתי טורח לגלול את קווי הביוגרפיה הללו שלה, אלמלא היו אלה משוקעים ביצירותיה הספרותיות והמדעיות השונות. גם ספרה היכלות אהבותינו משקף רוחב לב ורוחב דעת זה.
כשם שקשה לתאר מילולית חוויות ורשמים, כך קשה להעביר את חוויית הקריאה בספרה יוצא הדופן של נעמי. חדשים ארוכים מונח ספרה זה על שולחני ואני מתקשה לנסח במילים את טיבה הייחודי של חוויית הקריאה בו. זרם של תודעה ושל אסוציאציות, מנוסחות בשירה מהולה בפרוזה, בחלומות ובמציאות פרוזאית, בהיכלות של מטה או בהיכלות של מעלה. אלה הם זכרי מראות אישיים המשולבים בזכרי חוויות של עם.
ההיסטוריה של עמנו הופנמה ונארגה אל תוך התודעה האישית שלה והם מלווים אותה בכל אשר תלך; בקרית מוצקין שם
שתלו אמי ואבי
פריחות הדרים של ארץ ישראל,
או בקאטוביץ שם ינקה את חלב אמה והזכרון המלווה אותה הוא כיצד
בבריחה נשאני אבי
על גבו, ובתרמילו –
תנ"כו וטליתו
גמראתו ותפיליו.

מטיילת ברומי ובו זמנית גם במקורות שלנו ובזיכרונות אימי השואה. הקשבה אל זרמי נהר הטיבר המהירים והאיטיים נשמעים בתוכה כנגינת אופרה 'שהתווים המנוגנים בה הם שמות של בני אדם נושמים'. והיא רושמת ביומנה: 'אין קומפוזיטור בעולם שיהיה מסוגל ליצור אופרה–רקוויאם המשמיעה את קולותיהם של שישה מיליון בני אדם'. והיא כותבת:
שמות עולים ויורדים להם בצלם אלוקים
משמיעים אני מאמין מאחורי הפרגוד.
כמו לא היו ולא נבראו.
אופרה של ששה מיליון
קולות מעוני המעונים
קדיש דומם
חסר שמות.
לנוכח החוויות, הזיכרונות והרגשות המתפרצים ובוקעים בתוך נשמתה, כאשר היא מהלכת ברחובות ערים באיטליה, מסיירת בארמונות עתיקים, עומדת אל מול יצירותיהם הקלאסיות של פסלים, מהרהרת נעמי ושואלת:
'למה מגיעים בני אדם למקומות שמגיעים. אלה בעלי רגישות מעטה, גם כשהם מגיעים למקום חדווה, נשארים באדישותם. אבל בני עלייה בדרגות גבוהות, הם מועטין'. ועולים וצפים בהם זיכרונות ומאוויים המתעוררים למראה או לשמיעה של דברים הנקרים להם במסעותיהם.
כך היא מדווחת על מה שעלה בה כשנשאלה אחרי צהרים חם ולוהט ברומא 'בהליכה מפיאצה אל פיאצה, במרכז העיר הכבדה הזאת, כיצד אני מתארת לעצמי את המשיח'. והיא נזכרת בדברי הראב"ד על המקדש וירושלים 'שעתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם', ותוהה על פשרם.
ביומנה מאחד מימי חורף של שנת תשנ"ג, היא מספרת על שופט מפירנצה, שמנסה לשכנע אותה בעת ביקורה במרכז לרוחניות ולתרבות, 'שצריך לערוך פגישה בין ראשי הכנסייה הקתולית לבין אישים יהודיים, כדי שהכנסייה תצהיר קבל עם ועדה על נוראות האנטישמיות להן היא אחראית ותצהיר על בקשת סליחה ומחילה מהעם היהודי'.
מצד שני - היא רושמת לעצמה – הוא אינו רוצה להאמין לגמרי שרבים מאנשי החמאס המגורשים מישראל, הם רוצחים ובעלי מזימות שפלות. אצל ידידי, השופט, הדוגל ביושר, בחוק ובמשפט ומבטא זאת בדרכי חייו ובמסירותו לצדק ולחסד, הערכים של החסד הנוצרי מעורבבים בזיקתו לענף היהודי שבמשפחתו, לדודו שלא חזר מאושוויץ.

כדבריה, אכן מי שהוא בן עלייה מזדמנים לו אירועים שבני אדם רגילים אינם זוכים בהם. היא עצמה כנראה אחת מאלה. כל מה שקורה לה ומזדמן בדרכיה, מתברר ומתפרש שאיננו מקרי. אסיים בסיפורה המרגש על מה שארע לה ברומא, בהושענא רבה בתשס"ג.
בדרכה לבית הכנסת הגדול שעל נהר הטיבר, עברה ברחוב המרכזי הישן של הגטו.
בתחילת הרחוב, בפינתו, ניגש אליה אדם אחד שאמר לה באיטלקית, חכי רגע. התכופף ושם ידו בין אבני הכביש הבנוי כולו אבנים אבנים. פתח את ידו בפניה ואמר, תראי מה מצאתי. והיא רואה טבעת זהב גדולה. טבעת נישואין. הוא אמר, הטבעת בשבילך, היא שייכת לך. אצלנו, אמר, לא מקובל לענוד טבעת. היא שאלה,. מנין אתה בא? השיב, אני מחפש עבודה ברומא. אני מקאטוביץ.כאן היא עצרה בדיבורה. האירועים הופכים למטאפורות. היא ברומא, ביום הושענא רבה. עומד בפניה אדם שמשכנע אותה לקחת את הטבעת שמצא. מוכן לקבל איזה סכום שהיה איתה בארנקה. והלך לדרכו. מוצפת רגשות היא תוהה. מה פשר כל זה. הגיעו תמונות, זיכרונות. .. טבעת הנישואין הכבדה , בהושענא רבה, ברומא, ניתנה לה בידי שליח מקאטוביץ, עריסת הולדתה.
והיא רושמת:
"אָשְׁרֵי חֶלְקוֹ
מִי שֶׁיּוֹדֵעַ
סוֹד רִבּוֹנוֹ.
אָשְׁרֵי"
כאמור, הספר אינו ספר פרוזה רגיל. הוא כתוב בצורת אריגה, המשלבת פרוזה עם שירה ועם קטעי מקורות. ללא הרף היא מנהלת דו שיח עם העבר ההיסטורי ועם עברה היא ועם ארון הספרים והיצירה היהודית העשירה, השירה והפיוט וספרות ההיכלות. בדרכה המיוחדת, היא משלבת אותם עם חוויות ועם רגשות, שמעוררים בה יצירות מוסיקליות ויופי אמנותי של פסלים קלאסיים הפזורים בכל רחבי רומא, והמתקשרים עם העבר, עם ההווה ועם אימי השואה .

היא מסבירה: החיים שלנו בסביבה ים תיכונית מתרחשים בין מדבר לבין הים, בין תרבויות ססגוניות עתיקות, עמוקות, עולמיות, במסגרת ציורית מרהיבה כלֿ כך, מסובכת כל כך, מדאיגה כל ֿכך...

אני אוהבת להמשיל את חיינו באופן מטאפורי לתעלותיה, לרחובותיה ולדרכיה של ונציה.

ומכריזה: לא רק העם היהודי זקוק לפתיחת שער הרחמים, לא רק ארץ ישראל, שהיא בפני עצמה מהווה שער רחמים גדול לחלקים רבים של האנושות שכלֿ כך מצפה לשער הרחמים, אלא האדם בכללותו, זה שנברא בצלם, לא יוכל להמשיך את החיים האנושיים בלא פתיחת שער הרחמים. רחמים מובילים אל האהבה, אל אהבותינו, אל האמיתות הפשוטות שבחיינו. אל ההיכלות.
ואני מעיד על עצמי ששאבתי הנאה אינטלקטואלית, וחווייה אמנותית גדולה מהקריאה בספר זה, כזו המזדמנת לאדם כשהוא נתפס ונכבש בשירה ובקונצרט.

עין צורים



חסר רכיב