תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אהבת ציון

10/05/2006
עמודים ניסן - אייר תשס"ו (703) 6
אהבת ציון
שמעון תדהר

"סבא שלי לימד אותי לאכול זיתים." מתחיל להתגלגל סיפורו – זכרונו של שמעון תדהר.
"לילה אחד הגיע המורה מטריפולי" ו"אבא שלי היה ציוני גדול"... ממשיך שמעון ומצייר, במילים עדינות, מציאות קשה של ילד במחנה "ברגן בלזן".

סבא שלי לימד אותי לאכול זיתים. לפעמים, בימי שישי, אחרי שמוכר החמוצים ביקר בביתו, היה סבא נותן לי זית גדול וירוק. "תטעם טעם של ארץ ישראל" היה אומר ולפני סוכות נתן לי את האתרוג, להריח את ריחה של ארץ ישראל. סבא היה ציוני נלהב, נסע לאחד הקונגרסים הראשונים ואפילו ביקר בארץ בשנת 1930. חלומו היה לעלות לארץ ואז באה המלחמה ולמרבה הפלא חלומו לא נגוז.
בשנת 1941 התחילו הגירושים, בהתחלה במסווה של מחנות עבודה ועד מהרה לקחו כל מי שלא מוגן היה ב"רשימה" וגירשו אותו למזרח. בצורה די מקרית התגלה שאפשר לארגן רשימה של פלסטינה. חלוצים שכבר עלו לפני המלחמה הרכיבו רשימת שמות של הורים וקרובים, מכרים ופעילים ציוניים והגישו אותה לגרמנים באמצעות הצלב האדום, תוך הבטחה משלטונות המנדט שאם יהודים אלה יגיעו לארץ, יתנו להם סרטיפיקט. כך נולדה הרשימה והגרמנים התייחסו אליה בכל הרצינות. מי שהיה ברשימה נחשב כבעל דרכון אנגלי בפוטנציה ומשרד החוץ הגרמני החליט שכדאי לשמור את היהודים הללו כחומר להחלפה עם אזרחים גרמניים שהיו אסורים אצל בעלות הברית. הכוונות היו כל כך רציניות שנאסר על אייכמן החמדן לגרש את היהודים הללו ששפר עליהם גורלם ויסדו מחנה מיוחד בברגן בלזן, בתוך גרמניה, לסחורה האנושית.
כך נסעו סבא וסבתא בטרנספורט הראשון לברגן בלזן, בינואר 1944. לפני הנסיעה בא סבא להיפרד ממני, כי הייתי בבית החולים. הוא בירך אותי ואמר שהוא נוסע בדרך לארץ ישראל. מספר ימים אחרי שהגיעו למחנה, סבתא נפטרה והוא רשם בפנקסו בעברית: "אשתי, רעייתי הלכה לעולמה". הפנקס נוהל בעברית. המחשבות היו על ארץ ישראל ועל דברים שבקדושה, אבל המציאות הייתה קשה מנשוא. סבא, הרב, לא הסכים לגלח את זקנו והגרמנים התנכלו לו. נתנו לו עבודה גופנית קשה למרות גילו המופלג. כשפגשו אותו התלמידים וראו אותו בעבודה, היה אומר שהשעבוד קשה, אבל זה הפרוזדור שמוביל לטרקלין. עד מהרה נחלש וחלה וכבר לא הספיק להגשים את החזון.
לילה אחד הגיע המורה מטריפולי. קבוצה קטנה של יהודים וביניהם ילדים רבים, עייפים ותשושים מטלטולי הדרך, רעבים ומוזנחים. התארגנה עזרה לאחים מהמזרח ורק מעטים יכלו לתקשר איתם בצרפתית או בעברית. אבל למחרת היום, אסף המורה את תלמידיו והצעיד אותם במגרש המסדרים בשירה רמה בעברית: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה". אנחנו, שבמשך שנות המלחמה הארוכות התרגלנו כבר לשירה הרמה והקצבית של גייסות הגרמנים הצועדים, ראינו תהלוכה של זאטוטים זעירים, ספק צועדים, ספק מדדים ובקולות דקים וצורמים שרים: "שאו ציונה נס ודגל". הגרמנים פיזרו את ההפגנה במכות והסבירו לו שכאן במחנה, אסור ללמד את הילדים, אבל למחרת הוא שוב הופיע עם תהלוכת התלמידים: "שאו ציונה נס ודגל". אילו סבא היה עוד בחיים, היה בוודאי מצטרף לשורה ושר במלוא הגרון – אבל סבא מת, לוויה לא ערכו לו, בחרפה הובילו אותו למשרפה.
למרבה הפלא, בסוף יוני 1944, יצא טרנספורט של 212 יהודים בדרכם לארץ ישראל. טרגדיות התרחשו עד שנבחרו המעטים ונדחו הרבים שנשארו מאחור. גם סבא וסבתא היו ברשימה אבל כשקראו את שמם במסדר, לא היה מי שיענה. עד סוף המלחמה לא ידענו אם המאושרים אכן הגיעו לארץ חפץ, או שמא היה זה עוד תעלול ציני של הגרמנים כדי להוביל יהודים לתאי הגזים.
גם אבא היה ציוני. משחר נעוריו עבד ללא ליאות למען החלוצים והיה ידוע במנהיגותו. במחנה עשו אותו סדרן עבודה.
הוא היה אחראי בפני הגרמנים שכל מי שיכול לעבוד יתייצב בשעה היעודה בשער לפלוגות העבודה השונות. כבר משעה שלוש בבוקר היה מתרוצץ להעיר את המשכימים לעבודה במטבח וכך היה עסוק כל היום, מצד אחד - לרצות את הגרמנים שדרשו עוד ועוד כוחות עבודה ומצד שני - לחוס על החבולים, למצוא אמתלות לתשושים ופטור לאלה שכל מאמץ פיזי היה מקצר את ימיהם. כך היה מתמרן בין הרשויות לבין אנשי המחנה, בנועם ובכישרון ולא שמעתי עליו אלא שבחים.
ועוד הוא מצא זמן לשבת עם אחותי, ילדה קטנה בת שמונה וכבדת שמיעה ובסבלנות אין קץ התבודד איתה בשעות גנובות של אחרי הצהריים וסיפר לה את תולדות עם ישראל, מאדם וחווה ועד שמואל הנביא ודויד המלך, מלוות בציורים נאיביים, בעיפרון ובפנקס קבלות קטן. הפנקס שרד ונמסר ל"יד ושם" ומי שמעיין בתמונות ורואה את מפת ארץ ישראל, מתרשם מן האמונה התמימה והלהט הציוני.
ההצלה שלנו גם הגיעה ובסוף ינואר 1945 יצא הטרנספורט השני והאחרון, 301 יהודים, רובם בעלי דרכונים וויזות של ארצות דרום אמריקאיות, שנרכשו בכסף רב. אבא נתמנה למנהל הטרנספורט למרות שהיה חולה באופן רציני, הרבה יותר ממה שידענו. ברגע האחרון ניצלנו מגורל אכזר שנפל בחלקם של האחים והמכרים שנשארו בברגן בלזן.
ציירתי כאן שלוש דמויות: סבא שמעון שאני קרוא על שמו, שלימד אותי את טעמה ואת ריחה של ארץ ישראל, המורה האגדתי מטריפולי שלימד אותי ניגון נפלא של ארץ ישראל ואבא שלי שלימד אותי שיש למסור את שלשלת הדורות למרות הקושי וכנגד כל הסיכויים.
יהי זכרם ברוך.

פסח תשס"ד
קבוצת יבנה
חסר רכיב