תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

עץ החיים

19/02/2006
עמודים שבט תשס"ו (701) 4
עץ החיים
מאת: שולמית קיציס

"ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות"
ומה אתנו? האם נלמד מהאילנות לחגוג?

השתילים הצעירים של ט"ו בשבט מזכירים לנו תינוקות רכים. עץ הזית המסוקס מעלה בנו אסוציאציה של אדם זקן ושבע ימים. אכן, האדם עץ השדה, ובכל זאת הבדל קטן נשמט מאתנו בהשוואה הנדושה הזאת: כשאנו מתבוננים בעץ בשלכת, שעליו נושרים והוא ערום ומת, אנו יודעים כי האביב יגיע והעץ יקום לתחייה וילבלב. לעומת זאת, הזקן המקומט עם כתמי הזקנה והקול הרועד לא ישוב להיות אותו נער חיוני ותוסס כשהיה.
אין זה מקרי שפרט קטן זה חומק מתודעתנו. נוכחותו של אדם זקן מזכירה לנו את עצמנו ואת סופיות קיומנו, ולא נוח לנו בכך. אנו מעוניינים להדחיק את המוות, ולכן משתדלים להוציא מהנוף את דרישות השלום ממנו. הדחקת הזקנה עשויה להסביר את מצבם הקשה של הזקנים בחברתנו. איננו רוצים בכל פינה וחנות תזכורות להתבלוּת ולהתפוררות העתידות לפקוד אותנו. אנו מרַכְּזים את הזקנים בדיור מוגן ובבתי אבות, כמובן משום ש"שם יהיו להם את התנאים", אך גם משום שקשה לנו, פיזית ונפשית, להיות עדים עין בעין לדעיכה הזאת. אנו מעלים על נס את "הזִקְנָה היפה": תראו איך היא מתַפקדת, הוא עושה קניות לבד, היא שוחה עשר בריכות כל יום, היא לא נראית בגילה. כאילו לא בזקנה מדובר, אלא בתחרות ספורטאים ומלכות חן. שכחנו לרגע - יש גם זקנה אחרת, אבל עליה לא כיף לדבר: היא מכוערת, מבישה ומדיפה ריח רע. היא מפחידה.
אישה בת חמישים ומשהו סיפרה לי, שכאשר היתה בת 20, אדם בן 40 נראה לה "תרח" זקן. כשחצתה בעצמה את קו ה- 40 עשתה Reframing: גיל 60 הוא "מבוגר", ואילו לתואר "זקן" זכאים רק בני 80- 90. סבתא שלי שתחיה, שמלאו לה בקיץ 90, היא אספנית מושבעת של סיפורי זקנה מופלגת. סיפורים כאלה גורמים לה להרגיש צעירה, להרגיש שהיא ב"מקום טוב באמצע". לא, אף פעם אנחנו לא באמת זקנים.
בעלי חיים וצמחים אינם פוחדים מהמוות. מותר האדם הוא המודעות שלו, ולהם אין ולנו יש. ובכל זאת, בהקשר הזה, התבוננות בברואים הנחותים מאיתנו מבחינה אבולוציונית עשויה להאיר לנו את הזקנה והמוות מזווית אחרת. היזכרו בעץ בו פתחנו בראשית הדברים. נתבונן בו לרגע מקרוב. בסתיו נשרו כל עליו, והוא עמד עירום ומת. באביב שוב הנצו בו עלים ופרחים - אך שימו לב - אלו אינם אותם העלים והפרחים של השנה שעברה. ובכל זאת, אנו רואים בו את אותו עץ. הכאב העצום שלנו סביב הזקנה והמוות קשור פעמים רבות במחשבה, שאני, האישיות החד פעמית, הייחודית והמיוחדת לא אהיה עוד. החרדה סביב השאלות האם חייתי נכון והאם מיציתי לא תשוער. סבי על ערש מותו היה שרוי במתח נוראי. "תנוח", ביקשתי ממנו. "בעולם הבא אני אנוח!", ענה בכעס. חוסר המנוחה שלו מתפרש לי היום כעינוי נפש: האם הייתי משמעותי כאן עלי אדמות? שאל סבא את עצמו בלי קול; האם בחרתי נכון? רק תשובה חיובית הייתה מביאה לו מזור ומאפשרת לו להיפרד מהחיים בפחות כאב.
לו היינו יכולים כשהשאלות האלו מענות אותנו או את קרובינו להפנות את המבט לעץ, התחושות הקשות היו משתנות, שכן יש במבט הזה הרבה ענווה. הייתי משמעותי יותר או פחות, על כך אפשר להתווכח, אך בלי כל ספק, נטלתי חלק בקיומו של העץ הגדול ורב הפארות, עץ החיים.

מעלה גלבוע

חסר רכיב