תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מפח יוקשים

19/01/2006
עמודים טבת תשס"ו (700) 3
"מפח יוקשים מלטה נפשה"

ספרו של פנחס קנר
מאת: נילי בן ארי

את ספרו של פנחס קנר קראתי בנשימה עצורה. הספר מתאר את קורותיה של רעייתו האהובה, צפורה קנר, בעיירה הקטנה נהילה שבגליציה לאורך השנים: החל מהשנים שלפני המלחמה, עבור דרך זמן המלחמה, כשהסתתרה מפני הגרמנים וכלה בעת השחרור, העליה לארץ והקמת קיבוץ חדש בארץ ישראל.
את צפורה ז"ל הכרתי כשירתתי בשלוחות עם גרעין חלוצים. 'ציפקה' קראנו לה. אשה חזקה, החלטית ונמרצת.
הייתה זו ציפקה שלמדה אותי שקיבוץ הוא בית. עבדתי אז במה שנקרא 'תור בוקר' ולשם כך, היינו משכימות בשעות החשיכה כדי להכין את המצרכים לארוחת הבוקר. כיוון שחששתי שמא לא אספיק לסיים את כל המשימות בזמן, הייתי מחלקת את המצרכים בערב שלפני, ומניחה את הכלים על עגלות, במטבח. ציפקה, שראתה אותי במלאכתי, שאלה אותי- גם בבית אמא שלך מחלקת את המרגרינה בערב שלפני?
עניתי לה- קיבוץ זה לא בית...
וציפקה נתנה לי שיעור בהלכות קיבוץ.
כשהחילותי להדריך מסעות של תלמידי בתי ספר לפולין, הצטרפה למשלחת מיכל רמון, בת שלוחות. מיכל בחרה לכתוב את עבודתה על ציפקה. העבודה זכורה לי מבין עבודות רבות שקראתי מאז, בזכות הניסוח העדין והמרגש של מיכל ובעיקר בזכות עוצמת דבריה של ציפקה.
בין היתר, שאלה אותה מיכל- ציפקה, כיצד יכולה את להמשיך להאמין בקב"ה לאחר כל מה שעבר עליך? כתשובה, סיפרה ציפקה למיכל על מכתבו האחרון של אביה שנרצח בידי הנאצים, מכתב שהוא בחזקת צוואה, והאמונה תופסת בו מקום מרכזי. כמו כן אמרה, כי העולם לאחר השואה השתנה לבלי היכר, ובכלל זה הקשר בין האדם לקב"ה. יחד עם זאת, מה שאפשר לה ולרבים אחרים לעבור את שנות הרעה ולהשתקם, היה האמונה.

את הספר על ציפקה כתב בעלה, פנחס. פנחס בחר לטשטש את שמות הדמויות. צפורה נקראת בפיו מירלה, וגם שמו של קבוץ שלוחות אינו נזכר. ובכל זאת, נדמה שציפקה מדברת מגרונו.
הספר כתוב בגוף ראשון. הוא משקף מאד את אפיה, את היושר הבלתי מתפשר שלעתים יש בו גם קרטוב של חוצפה, את החשבון הנוקב שהיא עורכת עם עצמה ועם החברה, ואת כח החיים וההישרדות של ילדה קטנה שהתייתמה בגיל 5 מאמה, ובגיל 12 מצאה את עצמה לבד בעולם.
כשקראתי את הספר, היה נדמה לי שציפקה עומדת מולי ומספרת את סיפורה.

חלקו הראשון של הספר מוקדש לתיאור החיים בעיירה הנידחת, ובעיר הקטנה שלידה. ציפקה מתארת בצבעים חיים את מראה הכפר ואת דמויות האוקראינים שיש בהם אנטישמים, אבל יש בהם גם מעט חסידי אומות העולם. כמו כן מתואר אביה, המנהל את ביתו ואת החווה ביד רמה, ונסוג אחור רק כשבתו הקטנה עומדת על דעתה, הסבתא שהייתה עבור ציפקה אם אוהבת ושאר בני המשפחה. מדרך התיאור ניתן כמעט לחוש ולטעום את המאכלים, את ריחות היער ואת בעלי החיים המשוטטים בחווה.
חלקו המרכזי של הספר עוסק בשנות המלחמה; ברצח המתועב של יהודי העיירה והסביבה, בבריחה ליער, ובדמותו הנאצלת של הגוי שסיכן את חייו פעמים רבות כדי להציל את ציפקה, אחיה, גיסתה ואחדים מקרוביה. ציפקה עוסקת גם בבריחה להונגריה ובשהייה בבית היתומים 'וואץ' שבבודפשט המיועד לילדים נוצרים מפולין ובשחרור.
חלקו האחרון של הספר מוקדש ל'סוף הטוב'- השיקום בארץ והקמת שלוחות. אולם, גם כאן מציינת ציפקה שמזיכרון השואה לא ניתן להימלט. התמונות הקשות רודפות אותה בלילות, ותחושות האשמה על שלא השיבה לגוי, סורוקה, כגמולו הטוב מציקות לה ולבני משפחתה.
אולי מישהו מבינינו, הקוראים, ילך בעקבות הסיפור וינסה להעניק אות חסיד אומות העולם לבני משפחתו ולצאצאיו של אותו פולני...

(לטעמי שתי השורות הבאות מיותרות--)
יש בספר מעט קטעים המנסים להסביר פרטים היסטוריים, כמו גורלם של יהודי הונגריה, רכבת ההצלה של קסטנר ועוד, שלטעמי ניתן היה לוותר עליהם.
הספר כתוב בלשון קולחת וחיה, והוא מומלץ לקריאה- גם למי שלא זכה להכיר את ציפקה בחייה.

נילי בן ארי, ___
חסר רכיב