תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בית נועם בקרית אונו

16/01/2006
עמודים טבת תשס"ו (700) 3
בית נועם
"וִיהִי נֹעַם ה' אל-קנו עָלֵינוּ..." (תהילים צ'/י"ז)
מאת: גילה קפלן

המגבים נעים שמאל ימין שמאל ימין בקצב הולך וגובר, הראות אפסית ומזג האוויר החורפי שחיכינו לו כל כך תופס אותי דווקא בדרך הלא מוכרת לי, לקריית אונו, לבית נעם.
אני מתקשה למצוא. מכלול של מבנים בתוך שכונה רגילה מתגלה כ"בית נעם", וברגע שאני נכנסת, האפרוריות הרטובה והקור נשכחים.

במסדרון רחב ידיים אני פוגשת שני חניכים מתניידים בכיסאות גלגלים מחוץ למשרדים, מחפשים את מי או מה. השלטים שעל הדלת מציינים את שם היושב בחדר בליווי תמונתו – מקורי ונחמד, אני חושבת. נעמה אריה, האחראית על הי"ג והש"ש, מסבירה לי שהתמונות הן עבור אלו שאינם קוראים ומאפשרות, לזכור ולזהות מי יושב במשרד המסוים.

וכך הוא בית נעם, שום דבר אינו מקרי, הכל מכוון, הכל לטובת עצמאותם של החניכים המגיעים למקום. על כוס קלקר מלאה בקפה אני משוחחת עם איקי ונעמה. את נעמה כבר פגשתם ואיקי בר חיים הוא המנהל, שהתחיל עם המקום מאפס. איש בעל יוזמות ואנרגיות של כמה אנשים ביחד. בצוות הבכיר חברה גם פנינה ביאליק, הרכזת המקצועית, שמדריכה את הצוותים.

בית נעם הוקם לפני 20 שנים עבור אנשים עם נכויות, שעברו את גיל חינוך מיוחד. איקי הכיר בבית הספר של בנו מספר הורים שילדיהם הגיעו לגיל 18 (היום חוק חינוך מיוחד עבור בעלי נכות הוא עד גיל 21), ולא היה ברור לאן יוכלו להמשיך. המוסדות הקיימים לא היו לרוחם של ההורים, וכך, עם שלושה ילדים וצריף אחד בקרית אונו התחיל בית נועם לפעול.
במקום ישנם 69 חניכים, רובם בעלי לקות שכלית. התפיסה היא, שהחניכים ישהו בתוך קהילה מגוונת שצריכה ללמוד לקבל גם את השונה בחברה, כי כולנו נבראנו בצלם ולכולנו מגבלות שונות.

בכל יום מגיעים לבית נועם חניכים מרחבי הארץ. הם שוהים במקום מהבוקר עד 18:30. הפעילות נערכת בקבוצות מעורבות של 10-12 חניכים. בכל קבוצה ישנה רכזת, עובדת נוספת בשכר וכן 3-4 מתנדבים מהתכניות השונות (ש"ש,י"ג, ש"ל...), כולל מתנדבים מחו"ל. כולם עושים הכל, מפעילות מרוכזת דרך פעילות פרטנית וכלה בעבודה סיעודית.
בנוסף מפעיל בית נועם, יחד עם ההורים, דירות לחניכים שיצאו מבית ההורים, חניכים שהוריהם הזדקנו (חניכי בית נועם הבוגרים הם בני 40), או כאלו שרצו לצאת מהבית.
בכל סוף שבוע מתקיים נופשון לקבוצה בת 10-12 חבר'ה.

איך אומרים: "אני רוצה לאכול אורז אבל בלי האפונה" כשאי אפשר לדבר?

בבית נועם אני פוגשת את רקפת לויטס – י"ג מטירת צבי ואת אחינעם אלון, שנה שניה בשרות לאומי, גם היא מטירת צבי. אלעד אלידין, ש"ש מלביא, לא מגיע לפגישה. לפני רגע ראיתי אותו בבריכה הטיפולית עם חניך.
מה הביא אתכן ל"בית נעם"?
אחינעם: הגעתי לכאן דרך אחותי (חמוטל אלון) ודרך חברות נוספות שהיו כאן. באופן כללי, לטירת צבי יש מסורת ארוכה של התנדבות בבית נעם. אני עזבתי אחרי השנה הראשונה וחיפשתי מקום אחר, אולם חזרתי לאחרונה כי כשמכירים את בית נעם, קשה מאוד לעזוב למקום אחר.
איזה קשיים יש בעבודה הזו?
רקפת: לפני שהגעתי לכאן, האתגר נראה לי קשה ומבהיל. לא דמיינתי את עצמי מצליחה להתמודד כמו האחרים. יש מחשבה שקייטנת איל"ן מכינה אותנו, אבל זה נכון במידה מוגבלת מאוד.
אחינעם: להרגשתי, לאחר שמתרגלים לעבוד עם האנשים כאן, הקושי הוא כמו בכל מקום, מה שאומר: עבודת צוות, הצורך להתמודד עם ביקורת וכו'.

במהלך הסיור שלי בבית נעם, ניסיתי לשוחח בעזרתה של נעמה עם אחת הבנות, שהשתמשה ב"לוח תקשורת"; עוד אחת מן ההמצאות של בית נעם, שעוזרות לחניכים להיות עצמאיים ולתקשר. התקשורת נעשתה דרך אותיות שונות ודרשה סבלנות רבה ורצון אמיתי לדבר עם היושבת מולי. כשאני משתפת את הבנות בקושי שהיה לי, מספרת רקפת על ההכנה שהייתה להן לפני הגיען למקום.
רקפת: קיבלתי פתק ובו המסר: "אני רוצה לאכול את האורז שלי בלי אפונה" והייתי צריכה להעביר אותו באופן לא מילולי. מ"משחק התפקידים" הזה הבנתי שמישהו יכול להישאר רעב רק אם לי לא תהיה סבלנות להקשיב.
מה הדבר החשוב שלמדתן מהמקום הזה?
רקפת: אותי בית נעם לימד לקבל אנשים בלי לשפוט אותם. חשוב לי לראות את הבנאדם עצמו ולא את החיצוניות שלו. אני מרגישה שאני אכפתית יותר כלפי אנשים בכלל ונכים בפרט.
אחינעם: למדתי כאן הרבה על כבוד לאנשים בכלל ואנשים עם נכות ופיגור בפרט. למדתי גם איך לעבוד נכון. אני לומדת מהאנשים כאן המון, לדוגמא חניכה שכעסה על חניך אחר והתעקשה לדבר איתו, הראתה לי כיצד אני צריכה להתנהג. והכי חשוב, למדתי עד כמה חשובה תקשורת נכונה.

אני שואלת את הבנות אם לא קשה להן לחזור הביתה, אל עולם אחר לגמרי.
אצל אחינעם בבית כבר מכירים את בית נעם ואפילו אירחו אותם, ואחינעם מסבירה שההורים שלה רואים בבית נעם "סיירת מובחרת". היא מוסיפה: "מבחינת הצוות והמקצועיות כאן – זה הכי".
לרקפת, הקושי הזה בולט יותר, והיא מספרת שכל הי"גמלים נפגשים, ולכולם חוויות חדשות ושונות. בבית נעם, לעומת זאת, תמיד יש עם מי לדבר ותמיד יש מי שיקשיב ויתמוך.
נעמה ואיקי מסבירים לי את חשיבות ההתנדבות בבית נעם: הרצון שלנו הוא לתת לחניכים חיים מלאים עם פעילות מעניינת ומגוונת, וזה דורש אנשים טובים ורבים. אצלנו עובדים אנשים מכל הזרמים ומכל הדעות, וביום שבן/בת י"ג נעדרים, ייקח את מקומם אדם העובד בשכר מלא.

ולסיום, הם מזמינים את כל מי שרוצה לתרום שנה של התנדבות בבית נעם להגיע, לראות וללכת שבי.
מבטיחים שנה של עשייה משמעותית וקבלה אינסופית.
חסר רכיב