תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הטרדות מיניות

22/12/2005
עמודים כסלו תשס"ו (699) 2
"אף אישה אינה צריכה לבכות לבד"

גילה קפלן

"אצלנו זה לא קיים" היה מקובל לומר, לא עוד!
ביום עיון בנושא "הטרדות מיניות" שהתקיים בקיבוץ בארות יצחק למדנו שהגיעה העת לפקוח עיניים ולהתמודד.



היד המושטת האוחזת בשפופרת הטלפון, מזמינה להתקשר, מזמינה לדבר. יש מי שמקשיב!
היד המושטת האוחזת בשפופרת הטלפון, היא סמל "מרכז הסיוע לנשים דתיות".
היד המושטת האוחזת בשפופרת הטלפון, היא גם ידה של דבי גרוס, מייסדת ומנהלת המרכז, ואנחנו משוחחות (נכון, בטלפון...).
דבי גרוס, היא פסיכולוגית, אם לששה וסבתא לנכד, עלתה לארץ בשנת 1978 ומתגוררת בירושלים.

מתי הוקם מרכז הסיוע, ומה הביא להקמתו?
התנדבתי במרכז סיוע לנפגעות אונס, מספרת דבי, ושמתי לב שאין פניות של נשים דתיות (וכן, של גברים דתיים), זו היתה העילה להקמתו של מרכז הסיוע לנשים דתיות. המרכז הוקם לפני 13 שנים וטיפל בלמעלה מ- 20 אלף פניות.
מיהן הפונות ומהו אופי התלונות?
המרכז אכן - כשמו כן הוא, מיועד לסיוע בכל תחום. רוב הפניות נוגעות לתקיפה מינית, ורוב הנפגעות הן בנות אפס עד 25 שנים. עוד פונות אלינו, הן נשים מוכות (כ-20% מסך הפניות), ואנו מטפלות גם בבנים עד גיל 15. באשר לשיוך הדתי, החלק הארי של הפונות (כ-80%), מתחלק באופן שווה בין המגזר הדתי-לאומי למגזר החרדי. בנוסף, פונות גם בנות מסורתיות וחילוניות.
אנו נתקלות בתלונות רבות של גילוי עריות ושל פדופיליה. את הפדופיליה, ניתן להגדיר, בשנים אלו כמגיפה.
מה הייחוד של המרכז? מה מאפשר לנשים דתיות לפנות אליכן? ומה גורם לנשים חילוניות לפנות אליכן דווקא?
הפניות אלינו הן אנונימיות לחלוטין, וחלק גדול מהן, נשאר כך לאורך כל הדרך. מה שחשוב לנו זו טובת האישה! לא נשכנע אותה להגיש תלונה או כל דבר אחר שהיא אינה מעוניינת בו, גם אם זו טובת הקהילה. טובת הקהילה לא תבוא על גבה של מתלוננת. בציבור שלנו, הסודיות חשובה ביותר. יתרה מזו, על אף שכבעלות מקצוע חלה עלינו חובת הדיווח, כשהתלונה היא אנונימית אין לנו אפשרות לדווח.
במקרים רבים, חשובה פסיקה או חוות דעת של רבנים. מדובר על שאלות מסוג: "האם לבצע הפלה?" "האם לספר לחתן לעתיד על אונס שעברתי?". אנחנו משמשות "צינור" לשאלות ולתשובות מהסוג הזה.
נשים חילוניות מגיעות אלינו לאחר ששמעו עלינו מחברות, וכן כשהן חשות שאנחנו נבין טוב יותר את תלונתן. אצלנו, כאנשים דתיים, איסור הנגיעה מבהיר היטב את הגבול, אבל יש מקומות שקשה לבת להבהיר ולהעביר הלאה שהייתה כאן הטרדה, הרי בסך הכל מדובר ב"נגיעה תמימה".
כיצד אתן מטפלות בפונות, ומהן התחומים בהן אתן עוסקות?
חשוב להסביר שאנחנו לא גורם מטפל. אנחנו משמשות, בעיקר, כגורם שמסייע בהכוונה ובעצה. עיקר העבודה שלנו הוא בשיחות טלפוניות. עם זאת, מי שמעוניינת, יכולה להיפגש עם מתנדבת, גם באופן אישי (ולשמור על האנונימיות שלה, אם היא מבקשת).
אנחנו, גם, מלוות פונות שמעוניינות להגיש תלונה במשטרה. כל ההתכוונות שלנו היא לטובתה של הנפגעת, וביחד אנו חושבות מה היא דרך הפעולה הטובה והנכונה ביותר לפונה המסויימת.
חלק חשוב נוסף שבו עוסק המרכז, הוא העברת סדנאות הדרכה, הן לילדים מגילאי גן ומעלה והן לגורמים מטפלים. אנחנו מעבירות גם קורסים לרבנים בנושא של "הטרדה מינית", כי כמו שחשמלאי חייב להבין בחשמל, רב שמקבל שאלות בנושאים שונים חייב להבין בהם. המדובר בנושאים כמו שימוש בגלולת הפוסטינור 2 ("גלולת היום שאחרי"), או בצורך להבין, שאי אפשר לפטור פדופיל באזהרה, בה במידה שאסור לאלכוהוליסט לקדש על יין. בנושא הזה, חל שיפור רב בשנים בהן אנו פועלות, ורבנים כבר לא אומרים "אצלנו זה לא קיים".
ובהקשר של "אצלנו זה לא קיים", מה ידוע לך על מה שקורה בקיבוצים?
מה שחשוב להבין הוא שהטרדה מינית קיימת בכל מקום. בקיבוצים, קיימת בעיה גדולה מאוד והיא "תחושת הביטחון". ילדים קטנים הולכים לבד לכל מקום, ובמעבר ממסגרת למסגרת לא תמיד שמים לב מה קורה איתם. כמו כן, החינוך בקיבוץ מדבר על מתן אמון בכל מי שמסתובב בחצר הקיבוץ, וזו מכשלה גדולה. ושוב, חשוב להבין שהיום, תקיפה מינית של ילדים היא בגדר מגיפה (בהשוואה לאלימות כלפי נשים או אונס, המוגדרים כבעיה חמורה). ישנם קיבוצים שהזמינו אותנו לבוא ולהעביר תכנית מניעה ומודעות, ולסייע בבניית תקנון המיועד לטיפול במקרי תקיפה מינית.
איך ניתן לפנות אליכן?
הפניה אלינו נעשית דרך הטלפון: 02-6730002. חשוב להזכיר שיש לנו קווים גם ברוסית ובאמהרית (1-800-220-230), וניתן להגיע אלינו גם דרך האינטרנט (חיפוש בגוגל של "מרכז סיוע").

"איך את שורדת?" אני שואלת את דבי גרוס, אחרי שיחה ארוכה, קשה ופוקחת עיניים.
אני הולכת לים, היא אומרת לי, בכדי לראות את היופי שבעולם.
את היופי אני פוגשת גם בצוות הנפלא שלנו, צוות של 190 מתנדבות פעילות, שעוברות הכשרה של חצי שנה. נשים שעוזבות בית וילדים, ובאות לשמש אוזן קשבת ויד מכוונת למצוקות שמעבר לקו.

בסופו של יום, אני מבינה, שהאיחול המקובל במקומותינו - "שלא נדע", משמעותו היא כפשוטו כלומר שאיננו יודעים, ואין זאת אומרת שהדברים אינם קיימים. ואני מאחלת לדבי ולנו, שכל אחת ואחד ימצאו את הדרך לפנות ולהיענות.

חסר רכיב