תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דבר המזכ"ל

27/10/2005
עמודים תשרי - חשוון תשס"ו (698) 1
דבר המזכ"ל
יאיר רינמן

אנו מתפללים לשנה טובה יותר מזו שאך הסתיימה. מהי בעצם שנה טובה, אילו ציפיות מותר לנו לתלות בה? האם אפשרי לייחל לשנה אשר תהיה באמת טובה לכולנו, בני העם והארץ הזו?
נדמה כי שנת תשס"ה הותירה עם צאתה שובל של סימני שאלה, ועבור חלקנו - סימני קריאה נוקבים המקשים לסכם באופטימיות את השנה שחלפה. נוכח ארץ - אשר גבולותיה שנויים במחלוקת נוקבת, חברה - רווית פערים ואלימות, ועַם - חצוי ומקוטב - הולך ומתבהר האתגר העליון הניצב בפני החברה בישראל.
הקולקטיב הישראלי לא יוכל להימלט לאורך זמן מהחובה לנסח עבור דורנו ועבור הדורות הבאים, מהי מהותה של המדינה היהודית. מהו האופק המשותף אליו צועדת החברה הישראלית על שלל מרכיביה. הדבר קשה וככל הנראה יתממש רק בהדרגה, אך להתחיל חייבים, ומוטב - מוקדם.
גם אנו, תנועת הקיבוץ הדתי, אם חפצי חיים אנו, חייבים ליטול חלק ולגלות מעורבות אקטיבית בשאלות הציבוריות והחברתיות שיעלו על סדר יומה של מדינת ישראל.
האם אנו כקבוצה וכתנועה נכונים להעמיס מטלה זו על שכמנו?
האם המרקם הפנימי בתוכנו איתן דיו על מנת לעמוד במתח ובזעזועים הנלווים לתהליך שכזה?
אני סבור כי לא נוכל להשיב בשלילה על שאלות אלו. ויחד עם זאת, על מנת שהתשובה החיובית תינתן על ידנו כקולקטיב ולא כאוסף של פרטים, נהיה חייבים להמשיך ולקיים הליך הידברות ובירור פנימי בתוכנו.

במהלך השנה התחלנו לצעוד בכיוון זה.
בחנוכה תשס"ה התכנסה מועצת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. התכנסנו ובאנו לשֵם גיבוש תשובה משותפת לשאלה – לאתגר : "מהו חזון תנועת הקיבוץ הדתי"?
"כיצד ועם מי נפעל להגשמתו"?
בחול המועד פסח התאספנו ברוב עם בעמק בית שאן, ליום שכולו שלנו, לציון 75 שנה לקיבוץ הדתי. אינני מתעלם מהביקורת שנשמעה בעקבות חלק מאירועי היום, אך נדמה לי כי בעצם הגעתם של אלפי אנשים למדשאות שדה אליהו יש משום אמירה של שותפות ומחויבות. אמירה זו היא הבסיס ההכרחי לכל עשייה תנועתית.
בחודש אייר התכנסו כ-700 מחברי הקיבוץ הדתי ליום של "תורה, דיאלוג ותפילה" בגוש קטיף. אצטט משפטים אחדים מתוך הדברים שנשאתי בכנס זה:
"לצערי, ביקורנו כאן היום איננו ביקור רגיל של אורחים ומתארחים. חשוב לומר בכנות ובגלוי - בקרב הציבור היושב כאן היום מצויים בעלי עמדות שונות ביחס לתכנית ההתנתקות. ויחד עם זאת, הכנסת האורחים החמה ותחושת הקירבה וההזדהות בה אנו חשים, נובעים ממכנה משותף רחב הקיים בין ציבור מתיישבי גוש קטיף וחברי הקיבוץ הדתי.
לא נקבצנו ובאנו על מנת להטיף איש לרעהו. לא באנו לשכנע בצדקת דעתנו. גם לא באנו להיפרד. באנו לראות ולהרגיש, באנו לעודד, באנו לדבר אך גם להקשיב. באנו ליום של תורה. דיאלוג ותפילה – בבחינת 'חברים כל ישראל'".
סופת ה"התנתקות" חלפה לה, והותירה שובל של אלפי משפחות המנסות לשקם חייהן, ולקומם מחדש את ביתן הפרטי והקהילתי. לחיבוק החם ולסיוע הרחב נרתמו גם רבים מתוכנו, ויחד כפרטים, כקיבוצים וכתנועה, ניסינו לרתום כוחות ויכולות לפני ההתנתקות, במהלכה ולאחריה.
בחול המועד סוכות תשס"ו אנו מקיימים את כנס "לביא" החמישי בהפקה משותפת של "עדה" ועמותת "כלביא יקום". כותרת הכנס : "בין התנתקות להתחברות – בניית גשרים מחודשים אל עבר החברה הישראלית ויהדות התפוצות".
כנס פנימי נוסף מתוכנן לחנוכה תשס"ו, ואמור לעסוק בעמדתנו התנועתית ביחס לבעיות השעה.
אתגר משמעותי עומד בפנינו והוא - להבטיח כי תהליך הבירור וההידברות לא יישאר נחלתו של ציבור פעילים מצומצם והומוגני.
במהלך ההכנות ל"מועצת הקיבוץ הדתי" החלטנו כי במועצה זו לא נעסוק בסוגיית "הצעירים והקליטה" על היבטיה השונים. נדמה היה כי נושא זה משמעותי ומרכזי דיו על מנת שנייחד לו מושב משל עצמו. מאז, ובמהלך ביקורינו בקיבוצים, אנו מנסים לגבש לעצמנו תמונת מצב על הנעשה בקיבוצים, כבסיס לדיון תנועתי.
מתברר, ואולי לא במפתיע, כי בבסיסו של דבר, במרבית הקיבוצים דומה המציאות בסוגיה זו וכן הנגזר ממנה. יש בכך משום נחמה בעצם העובדה כי פתרון או תהליך, באם יימצא, יוכל לשרת קבוצה רחבה של קיבוצים. ואולם, יש בכך גם להצביע על עומק הבעיות והצורך הדחוף להתמודד עִמן.
לי נדמה כי יש לדברים קשר הדוק לסוגיה נוספת אשר עלתה בביקורינו בקיבוצים, ובבסיסה - שאלת הזיקה והקשר של קבוצת אוכלוסייה גדולה, ההולכת ותופסת מקום בחלק גדול מקבוצותינו – "התושבים" - עם אותם ערכים שהוגדרו על ידנו כ"ערכי הליבה" של תנועת הקיבוץ הדתי (וראוי לחפש כינוי אחר לאוכלוסייה זו, באשר "תושבים" שפגשנו בחלק מהקיבוצים, מזדהים ועסוקים בערכי הקיבוץ והתנועה, ולעומתם פגשנו לעִתים "חברים" אשר במקרה הטוב ניתן להגדירם כתושבים בקיבוצם...).
התשובה לזה ולזה אינה חד-ממדית. הדברים מורכבים ולעִתים יורדים לשורשי קיומנו הקיבוציים, הרעיוניים והערכיים. בכוונתנו לקדם דיונים בנושא במהלך השנה, מתוך תקווה כי נצליח להבהיר לעצמנו, ובהמשך לצעירינו, מה מוֹתר החיים בקיבוץ על פני האפשרויות האחרות הפתוחות בפניהם.

אני מבקש לסיים בדברים שכתב לפני שנים רבות העיתונאי שמואל שניצר בעיתון "מעריב", אשר טעמם לא פג גם היום:
"יש מעט מאוד תפילות במחזור ראש השנה שבהן אדם מישראל מבקש משהו לנפשו. כמעט כל סדר התפילות מיועד לציבור המתייצב לפני בוראו כקולקטיב ואומר את מה שהוא אומר בגוף ראשון-רבים. אם נלמד לחיות כך ולא רק להתפלל כך, דומה שמוּתר יהיה לנו לצפות לשנה טובה יותר.
תהא נא, אפוא, השנה הבאה עלינו לטובה, שנה של אחדות ואהבת ישראל, מעבר לכל הפלוגתות של השעה והתקופה. והלוואי ותהא לנו הבינה הדרושה כדי להתווכח – וגם לכבד, לריב – וגם לאהוב, מפני שהמשותף משקלו בכל זאת רב יותר".

חסר רכיב