תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

רשומון - המשך

19/10/2005
עמודים אלול תשס"ה (697) 12
רשומון קיבוצי - המשך
עלומים
שבת פר' "עקב" (כ"א באב 26.8.05)

משולחן המזכירה: בתחילת השבוע פתח הקיבוץ את לִבו ואת ביתו למען אנשי עצמונה. יישר כוח לכל החברים והחברות שיזמו, ארגנו ועזרו במשימה הזאת. האורחים מעצמונה לא הפסיקו להודות ולהתרגש, מהאוכל, מהיחס החם, מהחיוך, החיבוק ובמיוחד מהמזוזות שהילדים הכינו עבורם. יישר כוח גם לכל החברים שעמדו באוהל בכביש כדי לקבל את פניהם של יוצאי הגוש. הדבר הזה, שלכאורה נראה משהו קטן ופשוט, היה עבורם משמעותי מאוד. בהמשך השבוע נוצר קשר עם "עיר האמונה", ליד בית הגדי. דויד ב' משמש איש קשר שלנו אתם ומרכז את כל הבקשות. חברים המעוניינים לסייע מתבקשים לפנות אליו. כל בקשות הסיוע הנוספות מרוכזות אצל צביקי. מאוד מרגש אותי הרצון של הרבה חברים מכל הגילאים לעזור, מיוזמתם האישית, וביצירתיות רבה. תמי נ' נסעה ל"עיר האמונה" לתת מסז'ים לחברות הנמצאות שם, כולל לכלה לפני חתונתה שהתקיימה במקום ביום רביעי. מסיימי י"ב מאוד רצו לעזור ונסעו עם דבלה לסייע.

שדה אליהו
כ' מנא 25.8.05

יום אחד בגוש קטיף החרב
כאשר יצאנו מהקיבוץ בשש בבוקר - 15 חבר'ה צעירים, ביום חמישי, כ' במנחם-אב, בדיוק שבוע לאחר שהתחיל הפינוי - לא חשבנו להיכנס לגוש קטיף. פנינו היו מועדות מלכתחילה ליישוב עין הבשור, שם תכננו לעזור בבניית חממות של תושבי גני טל שגורשו מבתיהם.
בתשע בבוקר בערך הגענו ל"עיר האמונה" בנתיבות, מתחם בבנייה שאמור לשמש מפעל או בית אריזה, אך בעל הבית, איש טוב, תרם את כל המתחם לתושבי עצמונה שגורשו מבתיהם, אך מתעקשים להישאר יחד כקהילה מגובשת, והמדינה לא מאפשרת להם זאת. הם הגיעו כולם כאיש אחד אל "עיר האמונה", ושם באוהלים מסודרים הם מקיימים את חיי הקהילה שלהם: חדר אוכל, בית כנסת ואפילו מקום לתלמוד תורה. מספרים שבלילה לפני שהגענו, התקיימה שם חתונה גדולה, אלפיים איש הגיעו וחגגו עד הבוקר. אומרים ששמחה כזאת לא נראתה זמן רב ביישוב.
מצאנו במקום מספר שולחנות ריקים והתיישבנו לאכול את ארוחת הבוקר שהבאנו עמנו. כשסיימנו פנה אלינו אחד הבחורים הצעירים שנמצא במקום וביקש את עזרתנו בפריקת שתי מכולות ענק, אחת מלאה בציוד אישי של התושבים, ארוז בקרטונים, והשנייה מלאה בציוד כללי, שולחנות, ארונות וכו'. פרקנו בעמל רב את שתי המכולות לתוך אוהלים שהיו מוכנים לשם כך במקום. לאחר מכן נסענו לאולם ספורט במושב בית הגדי שמשמש כעת כמחסן לתושבי עצמונה. הכנסנו ציוד גם לשם ועזרנו לסדר את המקום. עייפים נכנסנו חזרה לרכבים, השעה הייתה כבר אחרי חצות היום והחלטנו שאולי במקום לנסוע לעין הבשור ננסה את מזלנו וניסע לגוש קטיף.

בתחילה חששנו שלא נוכל להגיע למחסום כיסופים בגלל דיווחים חוזרים ונשנים על פקקים, ועל כך שהצבא סגר את האזור עקב התראות ביטחוניות. משהגענו ממש עד למחסום, חששנו מכך שהחיילים לא יאשרו לנו להיכנס, הרי לא תיאמנו עם אף גורם בטחוני מראש על כוונותינו להיכנס. החייל במחסום שאל על כוונותינו והשבנו לו שהגענו לעזור בחממות בנווה דקלים, הוא המשיך ושאל מהיכן אנחנו, אמרנו שהגענו משדה אליהו, הקיבוץ של בשיא. הוא חייך ולא אמר כלום, לקח את תעודת הזהות של הנהג, וחזר לאחר כמה דקות. "בסדר, יש לכם אישור להיכנס", הוא אמר, "יש לכם מזל שאני מקיבוץ יבנה אז אני מכניס אתכם בלי לעשות בעיות, אחרת לא הייתם נכנסים.." הודינו לחייל ונכנסנו פנימה.
הכניסה לגוש קטיף נשארה כשהייתה, למעט המחסום. כביש אפור וארוך ולצידו רק חול וחול. עוד כמה מטרים והנה מתגלה לפנינו הים ברוב הדרו, כחול כולו הוא נפרש מאופק לאופק. נדמה שאנחנו נמצאים במקום שקט ופסטורלי מאין כמוהו.
אך כשהגענו לשער של קטיף חזרנו למציאות. עשרות חיילים יושבים בכניסה, שומרים על היישוב. הסברנו לחייל בשער שהגענו לעזור למשפחות לארוז, אבל כשנכנסנו הבנו שכל המשפחות כבר ארזו.
הבתים המוכרים לי כל כך עומדים נטושים, ללא חלונות ודלתות, ליד חלק מהבתים עקרו את העצים שמסביב. על קירות הבתים כתובות המעידות על מה שהתרחש שם לפני ימים אחדים".
קטיף היא כעת עיר רפאים. הדשאים שהיו ירוקים, מלאים באשפה שהשאירו החיילים שהיו כאן. למעט אזרח אחד שהגיע לעזור, ישנם ביישוב חיילים בלבד. אנו רואים את המראות מתוך הרכב ולא מאמינים, כאן גרו משפחות שלמות מרובות ילדים, מלאות בשמחה, וכעת לא נותר דבר מלבד עצבות וריקנות. אנחנו חושבים על אותן משפחות מסכנות שהיו כאן עד לפני כמה ימים, איך הן הרגישו כאשר איש במדי זית נכנס בדלת והורה להן לעזוב את ביתן. איזו אמונה גדולה הייתה בהן, שבזכותה הצליחו להחזיק מעמד מול כל הלחצים הנוראים של הממשלה ולהישאר בבית ממש עד הרגע האחרון. יש שיאמרו שהם פשוט התעלמו מהמציאות, אך אני רואה בכך גדוּלה אדירה, וספק אם ישנם עוד אנשים שמסוגלים להאמין בעוצמה כזו גדולה בקב"ה.
משנוכחנו שלא נשארה עוד עבודה בקטיף נסענו לנווה דקלים, היישוב הגדול ביותר בגוש. הכניסה לנווה דקלים גם היא הייתה מלאה בחיילים. כשנכנסנו ראינו עדיין אזרחים מסתובבים פה ושם. אם היינו מתעלמים מהצבא ומהחנויות הסגורות, היישוב עוד נראה חי וקיים. בנווה דקלים התחברנו למשפחת אוחנה שבתם התחתנה לפני חודשיים בלבד ועברה לגור לידם עם בעלה, וכעת צריכות שתי המשפחות לפנות את ביתם. הבית שהגענו אליו לא היה גדול אך מלא בציוד, ספות, מיטות, מקרר ועוד הרבה ארונות וקרטונים. בעל הבית שכר חברת הובלות פרטית להעביר את הכול. העמסנו את הציוד הרב של שתי הדירות למשאית. המשאית התמלאה אט אט, בעל הבית נראה מיושב ומסודר, אך אני חשבתי שהוא עדיין לא מעכל את גודל האסון שפקד אותו.
משנסתיימה העבודה פנינו בדרכנו חזרה לקיבוץ לא לפני שנסענו למשתלה הגדולה במזרח התיכון - בעצמונה. מספר צעירים משלנו נשארו שם והצטרפו לצוות הגדול של חברים מהקיבוץ שכבר היה שם. המשתלה ענקית, מאות עציצים מרהיבים ביופיים ממתינים בחממות. אנו יודעים שכל עציץ שלא יצליחו לפנות בזמן, ייהרס ויושאר לפלשתינאים. אנחנו, לצערנו, היינו צריכים לחזור לקיבוץ.

פנינו חזרה בכביש החוף של הגוש. הים הכחול לצידנו, איננו יכולים להפסיק להתפעל מיופיו. לפני שיצאנו מהגוש נכנסנו לביקור אחרון ביישוב שהיה פעם גני-טל. משנכנסנו ליישוב חשכו עינינו. לא עוד וילות מפוארות, כי אם גל אבנים שטוח ואפור שאינו מעיד ולו במעט על היופי שהיה פה רק לפני ימים בודדים. הגינות הפורחות שהיו ליד כל בית נערמו גם הן בהריסות. נכנסנו לתוך השביל הפנימי של היישוב, משמאלנו הריסות ומימיננו חורבות. דמעות צפו ועלו בעיניי, קשה להאמין כיצד אפשר להרוס יישוב כל כך פורח - "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". והנה שביל מרוצף מבצבץ מבין ההריסות ולצידו ערוגת פרחים. על השביל שוכבות אופניים קטנות מחכות לילד שירכב עליהן, מעידות במקצת על התושבים מלאי השמחה שגרו פה. משהגענו למקום הגבוה ביישוב ראינו למולנו את הים הגדול נפרש במלוא יופיו ולרגלנו מוטלים עיי חורבות של יישוב יהודי פורח ומשגשג. חלומות שהוגשמו במשך עשרות שנים נופצו בדקות אחדות בלבד.
כואב לי לחשוב שבעוד מספר שבועות יגיעו לכאן הפלשתינאים, וביניהם גם חלק מהרוצחים שבסביבה, יהפכו את כל ההריסות ויבזזו כל דבר שהוא בעל ערך, הרצחת וגם ירשת?!

עם מראות קשים אלו עזבנו את גוש קטיף, עייפים מהעבודה, מרוצים מכך שעזרנו ולו במעט לתושבים, אך עצובים והמומים על פנינת היופי הזו שנהרסה במחי יד, על המשפחות חדורות האידאלים אשר גידלו את ילדיהן על אותם ערכים שהיינו רוצים אנחנו לגדל את ילדינו, וכעת הן זרוקות מושפלות ברחבי הארץ, מתפללות שיצליחו לקום מחדש ולחבר את ההריסות.
כולי תקווה שמדינת ישראל תמצא את הדרך הנכונה לשקם את התושבים ולהשיב להם את כבודם הרמוס. בינתיים על כולנו להתגייס לעזרתם בכל דרך אפשרית, ולאחות את הקרעים שנוצרו בינינו.
"אל נא תעקור נטוע אל תשכח את התקווה,
השיבני ואשובה אל הארץ הטובה"
יניב א'
כפר עציון
פר' "עקב" כ"א מנ"א 26.8.05

משולחן המזכירים
דיווח על פעילות העזרה לאחינו העקורים: אנו מבקשים לעדכן את חברי הקיבוץ והקהילה על הפעילות שנעשתה ונעשית בימים האחרונים כדי לסייע מעט לסבלם של המתיישבים העקורים. להלן הדברים העיקריים שאנו עסוקים בהם: 1) קליטת 10 משפחות מהיישוב שליו באכסניה של כפר עציון; 2) עזרה ראשונה באריזת ציוד והעברת חממות למקומות חדשים. עשרות מאנשינו יצאו ליישובי הגוש השונים וגם למקומות החדשים בהם עובדים בקליטת החממות (מושב שחר ועין הבשור); 3) עזרה ראשונה באוכל, בתרומות וכיוצ"ב. ועדת צדקה הקצתה סכום ראשוני של כ-10,000 ₪. הפעולות שביצענו בינתיים הן אספקת אוכל למגורשים ב"ניצן", הקצעת סכום מכובד לרכישת תיקי בית ספר דרך "אורות חסד", רכישת ציוד אומנות למפונים באשקלון וכו'; 4) פעילות לעקורים (ימי טיול) באמצעות בית ספר שדה כפר עציון; 5) היענות למשפחות ומוסדות לאחסן ציוד למשכי זמן משתנים.
מן הסתם נעשית עוד פעילות רבה של אנשים באופן פרטי. לכל העושים במלאכת הקודש - יישר כוח ויהי נועם ה' עליכם. אנו מקווים שנזכה להרחיב את מעגלי החסד והצדק פנימה והחוצה.
טירת צבי
שבת "עקב" (כ"א באב 26.8.05)

השבת, מתארח אצלנו הרב אורי גנזל מרבבה אשר ניהל (יחד עם הרב אריאל) את מטה הרבנים המתנדבים בגוש קטיף, שבמשך 3 שבועות פעל נגד ההתנתקות, וכן במהלכה, והוא ממשיך לפעול לשיקום המפונים.
הרב אורי יספר מחוויותיו, ויוסיף פרטים שלא סופרו בתקשורת על אודות הפינוי ותחילת תהליך השיקום.
שלוחות
שבת פר' "עקב", כ"א מנ"א (26.8)

דברים שנאמרו בבית הכנסת: השבוע היינו עדים למחזות קשים ביותר של עקירת אחינו. משפחות שלמות נעקרו ונקטעה שגרת חייהם. אנחנו כקהילה חייבים לצאת משגרת חיינו, לעזוב את המחלוקות בצד, לעטוף אותם באהבה ולנחם אותם.
הקרע שנוצר גדול, ואנו חייבים לאחות את הקרעים כמה שיותר מהר. אנו חייבים לקום מהקרשים, לאזור אומץ ולהתגבר, להקשיב ולדבר, כך שבעז"ה נתאחד, נחזור לעצמנו ונבצע את יעודנו כעם סגולה וכאור לגויים, כי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
באהבה ובאמונה רבה.
שדה אליהו
מלֵב אל לֵב
מוקדש לאחיי ואחיותיי מגוש קטיף, באהבה: שבוע הפינוי הראשון התחיל. באותו ערב שבת, סביב שולחן השבת, בני ביתי שרו את "שלום עליכם" ו"אשת חיל". לא הצטרפתי לשירה כי דמעות חנקו את גרוני, ביקשתי מהם להקדיש את המזמור לנשות החיל הגיבורות בגוש קטיף, שנעקרו וגורשו באותו שבוע מבתיהן.
ביום שישי, שבוע לאחר מכן, פרשתי מפה לבנה על השולחן וחשבתי לעצמי, יש לי שולחן ויש לי בית, ובשעה זו אלפי אנשים עקורים מבתיהם, שוהים במקומות שונים בארץ ואין להם שולחן שבת משפחתי, אלא הם גרים בבתי מלון או באוהלים.
היכן מפית השבת הרקומה שלהם? האם גביע היין המוכסף והפמוטות נמצאים אתם או ארוזים במכולות במקומות רחוקים?
בשבת, בתפילת מוסף, עולות בראשי התמונות מבתי הכנסת המפונים, בהם מחזיקים הרבנים את ספרי התורה, רוקדים ובוכים וזועקים אל אביהם שבשמים "רחם נא, רחם על ישראל עמך ועל ירושלים משכן כבודך..."
בקול חנוק מדמעות שליח הציבור מתפלל את התפילה לשלום המדינה ומבקש: "שלח אורך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה..." ואני חושבת, איזו גבורת נפש לומר מילים אלה בשעה כה קשה.

ומבעד לדמעות ולכאב הגדול על השבר שקרה לנו אני מבינה שעָם בו קיימות נשות חיל שממשיכות לחנך ילדים ולהדליק נרות שבת, ואנשים המסוגלים להתפלל לשלום המדינה גם בשעת כאב כה נורא – עם כזה יוכל לעמוד בפני אויבים מבחוץ ובפני סכנות מבפנים, יצליח לאחות את השברים ולצמוח לעם חזק יותר ומאוחד יותר, רק בזכותן.
יש לנו תקווה, כי עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!
אוהבת אתכם וכואבת את כאבכם!
בלהה ש'
טירת צבי
מהתיכון, טירת צבי

השבוע עזרנו רבות למפוני גוש קטיף. ביום ראשון נסעו מספר ילדים מהתיכון והחטיבה למלון בנצרת עילית, שם שהו משפחות מישיבה גבוהה. אנשי המקום נהנו מאוד מחברתנו והודו לנו רבות. על כן אי"ה נחזור על הפעילות הזו ביום שישי, וביום שלישי אחר הצהריים הם יבואו לכאן. יישר כוח לכל מי שנסע אליהם. כמו-כן, יישר כוח למי שעזרו באריזה ובפירוק של חממות ובתים בגוש קטיף ומחוצה לו.
לביא
שבת "עקב", כ"א באב 26.8.05

משולחן מזכירת הפנים: עיי-חורבות, דממה ותנועות נמרצות של מסייעים בהעברת הניתן להעברה, זהו גוש קטיף. שלושה עצי מנגו מהמטע שנטע מאיר ליקסנברג ז"ל בנצרים הוצאו ביוזמת המשפחה ואי"ה יימצא מקום מתאים לנטעם. קרובינו וחברינו המפונים נמצאים כל אחד עם קהילתו במקום בו חנו לחניית ביניים. את פרק העקירה תחתום מבחינתנו העברת גופתו של נחמיה וינטר ז"ל למנוחת עולמים בבית הקברות בניצנים. הבחירה הייתה בחירת המשפחה לקבוע את מקום מנוחתו במקום שרבקה בחרה להתחיל מחדש לבנות את ביתה. ההלוויה תצא מציר כיסופים. המשפחה תשב בניצן יום אחד עד ערבו של יום. אוטובוס יצא מלביא ללווייה ולניחום.
"ויהי ערב ויהי בוקר" – ועם בוא הבוקר צריך לקום ולקומם.
תודה רבה למתנדבים הרבים הפועלים בדרום ובצפון, שעושים עם כל הלב והנשמה בכדי להיטיב עם המפונים. עוד ארוכה הדרך, ואת הרצון הטוב צריך לשמור לאורך זמן.
עין הנצי"ב
שבת "עקב", כ"א באב 26.8.05

מוועדת חינוך: רבים מילדינו התגייסו השבוע לעזרת המפונים מגוש קטיף. ברצוננו להודות לכל מי שנרתם ועזר: לילדי החטיבה שאספו משחקים וצעצועים ולילדי התיכון שסייעו בהקמת המשתלות במושב שחר. קיבלנו הרבה שבחים על עבודתם של הילדים ועל מאמציהם להקל, ולו במעט, על חוויית הפינוי הקשה.

משבוע לשבוע: גם השבוע ליווינו את אנשי גוש קטיף בשעותיהם הקשות בעת פינויים מבתיהם ובתהליכי היקלטותם במקומותיהם הזמניים. צפינו בדחפורים הנוגסים בקירות הבתים, שנהפכו תוך זמן קצר לעיי חורבות, והרהרנו במחיר הכבד ובהשלכות של ההתנתקות לעתיד לבוא.
אך דווקא בשעות קשות אלו של עצב ושל השתתפות בצער המפונים, נתגלו פניהם היפות של תושבי המדינה, בכלל, ושל חברי עין הנצי"ב וילדיה, בפרט, שהתגייסו בהמוניהם לעזרת אנשי הגוש.
שתי קבוצות של חברים ירדו לגוש, שם עבדו בעיקר בעצמונה, באריזת תכולה של בתי משפחות ובפירוק המשתלות והחממות. כמו כן, יצא לנגב אוטובוס שלם של בני התיכון ושל חברים נוספים, שעסקו בהקמת המשתלה הגדולה של עצמונה באתר מושב שחר. הייתה זו עבודה קשה ומאומצת, ואנשינו זכו לתשבחות רבות על חריצותם, על רצינותם ועל הירתמותם המלאה לעזרת התושבים.
כמו כן, נאספו מבתי החברים צעצועים רבים, ונתרמו חומרי יצירה מפלצי"ב, שהועברו למרכזי הקליטה של המפונים בחפץ חיים, בחיספין וב"עיר האמונה" בנתיבות. פלצי"ב נרתם לעזרה נוספת ושלח ל"עיר האוהלים" ביד מרדכי משאית שלמה עם מזרני פלצי"ב, יריעות לכיסוי הרצפה וגלילים.
חשוב להדגיש, שמשפחות המפונים "מחובקות" מכל עבר על ידי עם ישראל, ואנו מנסים לברר את הצרכים האמיתיים שלהן ולספק רק את הדרוש באמת. העבודה עוד רבה ויש לשמור כוחות גם לתקופה הארוכה שעוד נכונה למתיישבים עד מציאת פתרונות דיור של קבע לכולם.
תודה ענקית לכל המתנדבים הרבים, ואנו מקווים שגם הלאה תימשך ההיענות היפה שהייתה עד כה.
להלן המשך הפעילות לעזרת אנשי הגוש בשבוע הקרוב:
עזרה למשפחות ולחקלאים בתוך הגוש: כניסה ביום שני עד רביעי; עזרה באזורי הנגב: מדובר בעבודה חקלאית באתר מושב שחר, במבקיעים ובנירים. יש צורך גם ב"משמרות לילה"; נדרשים בעלי מלאכה לעבודות פירוק ברפת קטיף; להקמת חממות נדרשים בעלי מלאכה ובעלי ידיים טובות במבקיעים, שחר, ועוד. אפשר גם ל"משמרות לילה"; עזרה למשפחות: אנו מתארגנים גם לפעילות באתרים אליהם הגיעו משפחות הגוש.
ההרשמה לכל הפעילויות – על לוח המודעות.
מעלה גלבוע
שבת "עקב", כ"א באב 26.8.05

במקום הטור הפותח: יומיים אחרי.
במהדורות החדשות כבר לא רואים נערים צועקים, ילדים בוכים, חיילים צועדים, צעירים זורקים, ו- "די-ניינים" הורסים. יונית לוי חזרה לדבר על מפלגות ועל פוליטיקאים, ויעקב אילון - על שביתת בתי הספר ושער הדולר...
ואני... אני טרוד בשאלות ובהרהורים כבדי משקל אחרים.
והעיקר שבהם: האם הגיע הזמן להוריד את הסרט הכתום מהאנטנה של האוטו או לא?
הכר בעובדות: ההתנתקות התבצעה. המשפחות פונו. הבתים נהרסו. כבר אין מה להילחם למען הכתום. אני מתחיל להתיר את הקשר, ואז אני עוצר.
מצד שני, אני אומר לעצמי, הכר בעובדות: תכנית ההתנתקות עוד לא נגמרה. הפלשתינאים מדברים על עוד ועוד שטחים. וגם קונדוליסה "אורז" הזכירה את זה. מי יודע על מה ידרשו מאתנו לוותר בעתיד? ירושלים?
ואולי אשאיר את הסרט הכתום כאות הזדהות עם משפחות המפונים. הרי הם בוודאי מרגישים בודדים. עוד אין להם בתים מסודרים, מקומות עבודה, או כיתות בית ספר. הם זקוקים לעידוד ולתמיכה. הם זקוקים לעזרה.
ומאידך, בא לי לקשור סרט ירוק. ירוק זית. כאות הזדהות עם צה"ל, עם הקצינים האמפתים, שספגו כל כך הרבה ולא איבדו את סבלנותם או את מוסריותם. ולכבוד השוטרים... גם סרט כחול. כאות הזדהות עם השוטרים שגם הם היו, הזיעו, ספגו, התלכלכו ולא התייאשו. כל הכבוד גם להם.
ואולי סרט אדום? אני חושב: אם הממשלה הצליחה לבצע את המהפך הכל כך קשה ומורכב הזה, האם אי אפשר לעשות משהו ממשי לגבי תאונות הדרכים הנוראיות האלו, שגובות מדי יום מחיר דמים כל כך כבד?
ואולי סרט צהוב? כמו הצמיד של לאנס ארמסטרונג ומאבקו בסרטן. האם לא הגיע הזמן שנשנס מותניים ונילחם במחלה הנוראית הזו? והחולים – האם לא מגיע להם עידוד ותמיכה?
ואולי סרט לבן – הרי אנחנו לקראת חודש אלול, ימי התשובה, ימים נוראים. האם לא הגיע הזמן שכולנו נחזור למקורות הזכים והטהורים של אמונתנו?
ואני גם חושב – בסופו של דבר, מה כוחו של סרט בד?
כמו המזוזה בפרשתנו, יש מצווה גם לקבוע מזוזה, אחר כך לזכור שהיא שם, ואולי הכי חשוב – לקיים את המצוות שהיא מזכירה לנו.
להבדיל, גם באנטנה של האוטו, אני מזדהה כשאני קושר את הסרט, ממשיך להזדהות כשאני רואה אותו. ואז בתקווה - יבואו גם המעשים של עזרה – שהם העיקר.

קבוצה נוספת לעצמונה
מתארגנת קבוצה נוספת של חבר'ה לרדת לפרק ולהעביר חממות מעצמונה. יורדים ביום שני ל-3-2 ימים.
קב' יבנה
שבת "עקב", כ"א באב 26.8.05

"צוות רעות": ימים קשים וכואבים עוברים על כולנו, ובעיקר על תושבי גוש קטיף. אנשים אלה חוו על בשרם את החוויה הקשה של עקירה מביתם וכולנו עושים ככל יכולתנו כדי לסייע ולהקל. אלינו הביתה מגיעות אט-אט משפחות שבחרו ביבנה את המקום בו יחליפו כוח ויתארגנו להמשך.
מגן אור הגיעו אלינו 3 משפחות, מנווה דקלים הגיעו 3 משפחות, מנצר חזני הגיעה משפחה אחת וביום ראשון תגיע אי"ה משפחה נוספת לתקופת ביניים של חודשיים-שלושה.
פרויקט העברת הציוד האישי והחקלאי יגיע בסוף שבוע זה לסיומו. תודה ענקית לכל הנהגים, המלווים, הסבלים והמתַאמים, הייתם גדולים.
מדי יום מגיעות אלינו פניות שונות לעזרה: בבניית חממות, בפריקה, במזון, בהדרכה ובליווי, ועוד. אנו זקוקים למאגר חברים וילדים שמוכנים להירתם ולסייע בפעולות שונות, וכך נוכל להפעילם כאשר מגיעה בקשה. חברים שמוכנים לעזור מתבקשים ליצור קשר.

"קבוצת יבנה, חבריה ותושביה, קשה למצוא מילים שיתאימו למתרחש בפנים.
כבר תקופה ארוכה שאני אומרת לאיילת שאני מנסה לנסח לי בראש את מכתב התודה הזה, לנוכח התגייסותכם הכל כך מרגשת למצבנו.
רצינו באמת להודות מעומק הלב על הכנסת האורחים שלכם, ועל העזרה הרבה שהוגשה ומוגשת לנו בעדינות, בחום, בהבנה רבה ובכל כך הרבה רצון טוב.
רוחל'ה אמרה לנו משפט, שבעצם אומר הכול: 'אצלנו לא מקבלים דירה, אצלנו נכנסים לקהילה'.
בפגישה שהייתה לנו עם רוחל'ה ואורי היינו המומים ונבוכים כאחד. עוד לא סיימנו לנסח איזו שאלה או תהייה, – לשניים כבר היו התשובות מוכנות. 'נבדוק', 'נארגן', 'הכול אפשרי', 'נביא מהמחסן', 'אין שום בעיה', 'רק תגידו' וכו'.
אז תודה!!
תודה על העוגה ביום שישי האחרון שלנו בגוש.
תודה לעידו שהשכים יומיים רצופים עבורנו, בילה לא מעט במחסומים, עבד, פירק, סחב, נהג, והכול במין חביבות מיוחדת שנוצרה בינינו באופן מיידי.
תודה לנ' המדהימה שהייתה אתנו בימים האחרונים של האריזה, כשידה בכול, ועל העליונה.
תודה לכל צוות הפורקים, על מלאכה נאמנה ואכפתית כל כך.
תודה לנ' המזכיר על קשר מבין ותומך, ובכלל, לכל מי שעמלו, יזמו, חשבו ותרמו.
ואחרונים חביבים א' וי' המקסימים שלנו, שללא יוזמתם, לא היינו מסוגלים לעשות למעננו דבר.
מי ייתן – והמהלך העצוב והכאוב הזה, יוביל בע"ה לימים יפים, לבשורות טובות, ישועות ונחמות.
בברכה ובהערכה",
משפחת ב' (שהגיעה ליבנה מהגוש)
מירב
שבת "עקב", כ"א באב 26.8.05

חגיגות סוף החופש בסחנה: ביום ראשון הקרוב, כ"ג אב 28.8, נחגוג, כמדי שנה, את סיום החופש הגדול בסחנה. לאירוע הזמנו גם את חברי קהילת נצר חזני, שנמצאים בימים אלו בחיספין.
בשעה 17:30 יפתחו שערי הסחנה לכבוד אנשי מירב ונצר חזני.
שנִשמח ונְשמח.

ילדינו וההתנתקות (משולחן ו' חינוך): ישיבת הוועדה התקיימה בעיצומם של ימי ההתנתקות. שוחחנו על תפקוד המערכות בימים אלו, על אחריות ההורים, על מקומנו כוועדה בנושא זה, ועל התמודדותנו כקהילה.
שתי נקודות שבו ועלו בהתייחסויות השונות:
1. חשוב לפעול, להפנות את האנרגיות והכאב למקומות של עשייה חיובית. חשבנו על תחומים שונים שניתן לפעול בהם יחד עם הנוער בימים אלו (כפי שאכן נעשה השבוע).
2. צריך לחשוב על המשך העשייה, על השלכות לטווח ארוך, ועל התייחסות חינוכית לאירועים לא רק כתגובה מיידית, אלא לאורך השנה כולה.
סעד
שבת "עקב", כ"א באב 26.8.05

ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה: והנה השבוע, עברנו את אחד הזעזועים היותר קשים מאז קום מדינת ישראל: גוש שלם של יישובים – "גוש קטיף" – נעקר בעל כורחו ממקומו. אנחנו כשכנים וכיישוב הנטוע על אדמתו מסוגלים להבין היטב את גודל הכאב. לא משנה כלל מה היא דעתו הפוליטית של האדם – האנושיות מחייבת התייחסות ואמפתיה אל האנשים הרבים, שזכו לראות את הארת פניה של ארץ ישראל, שנתנה להם פירותיה בשפע ובריווח, ועתה מנושלים הם מאדמתם.
מעבר לזאת, אין ספק שהדבר מחייב חשבון נפש עמוק. הלוא לומדים אנו בפרשה הזאת בצורה מפורשת ביותר, איך ארץ זו אינה סובלת את החוטאים: "הישמרו לכם פן יפתה לבבכם... ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" וכו'. המסירה של חלקי ארץ ישראל, אינה אלא ביטוי לסוג מסוים של הקאת יושבי הארץ. לא נוכל בשום פנים ואופן לקבל את כל מי שיצביע על הסיבה המדויקת שבגללה באה הרעה, אך בהחלט מחויבים אנו להתבונן מה אנו צריכים לתקן לעתיד. וכשאני אומר ש"אנו" צריכים לתקן, איני מתכוון במילה "אנו" ל"הם" – "החילונים" אלא לחברה הישראלית כולה ובמיוחד לחברה הציונית-דתית.
מי ייתן ויהיה לנו האומץ להתבונן היטב במראה ולראות היכן נוכל לתקן בעתיד!
הרב דוד א'

בפתח העלון, סעד
בזמן קצר מהצפוי נסתיים פינויים של "יישובי סובב עזה" – בדרך כלל בשקט ובהתאפקות ראויים לכבוד, שגילו שני הצדדים – המפנים והמפונים. כעת אנו שרויים בתוך התקופה הקשה מכול, כשהמפונים מרגישי כמו פליטים שגורשו מבתיהם ומפעל חייהם נהרס מול עיניהם, ועדיין אינם יודעים אנה פניהם מועדות וכיצד ישקמו את חייהם.
קיבוץ סעד היה שותף פעיל בכל הנעשה ביישובים השכנים, השתתף בכאבם ועשה הכול בכדי להקל עליהם. הוא קיבל את פני המפונים במזון ובמים ובסעד רוחני, ובטקס רב רושם אחסן בארון הקודש את חמשת ספרי התורה של היישוב קטיף – עד שיידעו היכן יהיה יישוב הקבע שלהם אליו יחזירו את הספרים.
הטקס היה מרשים – האנשים שרו בדבקות וליוו ברגשות עזים את האוצר היקר ביותר עבורם, שהם נפרדים ממנו זמנית. כולנו הרגשנו את רוממות הרגע הזה ואיחלנו להם מכל לב – שבקרוב מאוד ישקמו את חייהם, יבנו אותם מחדש ונחזיר להם את הפיקדון היקר.
ב"אוהל ההידברות" בתשעה באב התרשמתי מאוד מדברי הרב יואל אלנקווה – שלפי האמונה שלנו אסור לחתום אף פרשה בדברי ייאוש – אלא לסיים בתקוות ברכה ונחמה. אף הנביאים שלנו, והגדול מכולם – נביא החורבן ירמיהו – מסיים את נבואותיו הקשות ביותר בדברי עידוד ונחמה, והבטחה לימים שעוד יבואו שבהם ישמע "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה... כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'".
אף אני מנסה להיות אופטימית ולראות את האורות אשר ראינו בימים האלה – את אחדות הלבבות, את ההשתתפות והאמפתיה, ואת הרצון לעזור – מכל שכבות העם.
חייצ'ה

אנשים טובים באמצע הדרך: אנשי היישוב קטיף – לאחר המפגש אתנו והטקס המרגש, נסעו לכותל ואחר כך למשכן הזמני שלהם – בכפר פינס. את האוטובוסים הממוגנים שהוציאו אותם מהגוש החליפו עתה אוטובוסים רגילים. אך הנהגים טענו שהם כבר מילאו את מכסת 12 שעות הנהיגה המותרות להם, ולא רצו להמשיך. לאחר עיכוב ממושך, המשיכו בכל זאת במסעם.
ואז התברר לאנשים שבחדריהם שבכפר פינס אין מזגנים והם הטילו וטו על המקום. שמע זאת נדבן אלמוני ונידב 40 מזגנים, בתנאי שיתקינו אותם מייד, שכאשר יגיעו אנשי קטיף, הם יגיעו לחדרים ממוזגים. וכן היה.

סעד, "נצרים – אחינו היקרים!
בביקורנו האחרון בנצרים בשבת פר' 'ואתחנן', באנו לחזק ונמצאנו מחוזקים. ראינו לפנינו קהילה מלוכדת, קהילה בעלת אמונה ועוצמה ייחודית אשר רוח היהדות וערכי התורה ויראת ה' מהלכת בתוכה ושזורה ומקרינה על כל מעשיה. שיעורים רבים לכל גיל וגיל, אהבה והצנע-לכת וחיי חינוך פעילים בכל עת – כאלה הם אנשי נצרים, ורוחם זו תלך עִמם.
אני מקווה שיתאוששו במהרה מהצער והזעם הנורא וישאו בגאון את ראשיהם.
חזק ואמץ"!
ישראל ומרגלית ש' (הורים וסבים של משפחה בנצרים)


להלן דבריו של יונתן שריד (הנכד)
שנאמרו מהמיית-הלב
בבית הכנסת בנצרים ביום העקירה:
בס"ד יום ראשון ט"ז אב התשס"ה
דבר הנוער!!!
איך נפרדים מיישוב?...
איך מסכמים כל כך הרבה שנים של גדילה צמיחה ופריחה במקום היפה הזה?
מה צריך לחשוב ילד כשהורסים לו את הבית? כשמול עיניו הוא רואה את חיילי צה"ל, שתמיד חלם להיות אחד מהם, באים ומבצעים פקודת זדון אשר נוגדת את כל הערכים עליהם חונך?
כשהגענו הנה כילדים קטנים היו פה בקושי כמה קרוואנים. שתלנו עצים, בנינו שבילים, הגיעו משפחות חדשות, נצרים הפכה לעובדה קיימת.
איך אפשר לעקור ילד מהבית שלו? כל החיים שלי, כל החלומות שלי, הכול פה בנצרים.
עברנו מאות ניסיונות פיגוע והמשכנו למרות הכול. שכנינו מצפון ומדרום, הערבים, לא חסכו מזמנם במטרה לגרש אותנו מפה. את כל הפיגועים ראינו בעיניים ומול כל זה עמדנו בגבורה ובאמונה והמשכנו להפריח את השממה. ועכשיו אני עומד פה ושואל: איך יהודי יכול לגרש יהודי מארץ ישראל?
לרגע הזה אף פעם לא חשבנו שנגיע...
גדלנו והפכנו לנוער, נוער נצרים, עם כוחות, עם עוצמות, עם עתיד!
נוער שידע ויודע להתמודד עם קשיים גדולים, כואבים ככל שיהיו.
את הבית הפיסי אפשר לקחת, אבל את הרוח שלנו אף אחד לא ייקח!
אותנו אי אפשר לשבור!!!
מול כל החולשה, אובדן הרוח והדרך ואובדן הערכים בחברה הישראלית – אנחנו חזקים!
יש לנו דרך ויש לנו ערכים, ואתם נמשיך תמיד.
"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" - דווקא בלילה כשהכול חושך ולא ברור, אז מתגלים כוחות האמונה, כשהגלים מתחזקים החזקים מתגלים!!!
נוער נצרים יוצא בקריאה נרגשת מהמקום הזה לכל עם ישראל, מתוך כל הכאב, מתוך כל הדמעות, מתוך אמונה גדולה בבורא עולם, להתחבר לערכים, להתחבר לשורשים, להתחבר אחד אל השני ולהמשיך את הרוח המיוחדת שנושבת במאבק הזה על גוש קטיף. רק ביחד נוכל להתגבר על כל הקשיים, להתקדם קדימה עם האמת שלנו ולהגיע לגאולה שלמה ולבניין בית המקדש.
ולכם הורים יקרים, אנחנו אוהבים אתכם ומצדיעים לכם. אנו מודים לכם על העמידה האיתנה, על כל הרוח הגדולה שקיבלנו מכם. אנו קוראים לכם לא להישבר, להמשיך הלאה ולהוביל את עם ישראל. יש לנו משימה גדולה להיות העמוד שהולך לפני המחנה ומראה לו את הדרך, בהתחברות אל העם ובחזרתו לשורשיו האמיתיים.
אין לנו את הזכות להישבר!!!
אנחנו, נוער נצרים, נשבעים שבועת אמונים ליישוב הזה, לגוש הנפלא הזה:
אנחנו עוד נחזור לפה!! עם ישראל יחזור לפה!! אם אשכחך נצרים תשכח ימיני, אם אשכחך ארץ ישראל תשכח ימיני! "תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי".
אם חס וחלילה לא ישתנה שום דבר וניאלץ לצאת מפה, נוער נצרים יצעד היום עם מנורת בית הכנסת מהכניסה לירושלים עד הכותל המערבי בתפילה לבניין בית המקדש ולביאת משיח צדקנו ובתקווה שהמנורה הזאת תושב למקומה במהרה.
אנו קוראים לכל עם ישראל להצטרף אלינו לצעדה זו ולומר:
עם ישראל חי!!!

סעד, שישה ימים
זה לקח רק שישה ימים
וזה מפחיד.
מפחיד לשמוע טפיחות על שכם
וסיפורי ניצחון.
מפחיד להאזין למעשי גבורה
ופעולות הצלחה.
מפחיד לקלוט תחושה של שליטה
ומצב של עליונות.
מפחיד להאשים את הנפגעים
ולזלזל בכבודם.
כי אחרי זה באה שאננות
כי אחרי זה באה אדישות
ואחרי זה באה מלחמת יום כיפור
ואחרי זה עושים חשבון נפש.
ומן הניסיון, הכרחי להתחיל
בחשבון הנפש
בביקורת בונה
חייבים, עכשיו ומייד.
ליפא א'

סעד, השבוע נסתיים תפקידה של הסוכה שלנו, שעסקה באירוח עוברי האורח – מפנים ומפונים, העניקה להם הרגשת בית מפנקת והמון רצון טוב לאחדות בעם.
הסוכה המורחבת שמעבר לכביש – ממשיכה לתפקד, ועושה שירות מצוין.
להלן מכתבים מועטים מן המחברת – שהשאירו אחריהם האורחים לרגע:
- תודה לכם על כל הפינוק והאירוח שלכם. הרעיון שלכם מאוד יפה ומקורי.
תודה רבה מאוד, מאתנו החיילים של גולני ומודיעין שדה.
- אנשים טובים באמצע הדרך!
תודה על פינה חמה בתקופה שהחום האנושי חסר.
תודה על אירוח לבבי.
ארוחה, קפה, עוגות ו"יש גם מקום לנוח".
יישר כוח, בברכת הגאולה השלמה, יהוידע מונה.
- אשריכם תושבי סעד!
תודה על השתייה והעוגה
תודה על האירוח החם
ותודה שהייתם בשבילי
אי של שפיות
בתוך ים של טירוף!
ניפגש בשמחות בבניין גוש קטיף.

סעד, דברים שנשא יחזקאל ל' בקבלת הפנים שערכנו לעקורי נצרים
ברשות מוריי ורבותיי, ברשות כל הקהל הקדוש, ואחרונים חביבים – ברשות אחינו הגיבורים – מאמינים בני מאמינים – אנשי נצרים היקרים.
לא האמנתי שדבר כזה ייתכן, לא האמנתי שיישוב כה נפלא, גודש במצוות ובמעשים טובים, יכול להיעקר מאדמתו בארץ ישראל. אך למדתי בימים האחרונים להבין, עד כמה אינני מבין, ועד כמה לא נוכל להבין את דרכיו של הקב"ה.
בכל כוחי אני מתאמץ להפנים, שכל מה שעושה הקב"ה – הכול לטובה, גם אם אנחנו הקטנים, איננו מבינים זאת כרגע.
נצרים – אחותנו הצעירה, אותך אנו מלווים מקרוב, למעלה מ- 33 שנים.
נצרים עלתה לקרקע כהיאחזות נח"ל בפורים תשל"ב (1972).
ב- 1980 התאזרחה למשך שלוש שנים על ידי הגרעין שהקים אחר כך את היישוב גן-אור.
לאחר מכן שוב הייתה להיאחזות נח"ל, ובתקופה זו החל הקשר האישי שלנו עם נצרים, כששמואל אחי היה מ"פ ההיאחזות.
בחודש מנחם-אב תשמ"ד (1984), בדיוק לפני 21 שנים התאזרחה נצרים, והפעם כקיבוץ ה-17 (טו"ב בגימטריה) של הקיבוץ הדתי.
בל"ג בעומר תשמ"ז (1987), התחזק עוד יותר הקשר שלנו למקום, כשנחום אחי בנה את ביתו יחד עם עידית בנצרים.
ב- 1990 הפך היישוב לישוב קהילתי של אמנה. מאז ועד היום, במשך 15 שנה, הלך היישוב וגדל, הלך והתעצם. בכל שנה מוסיף והולך.
אחינו היקרים – אנשי נצרים, הייתה לנו זכות גדולה להיות שכנים שלכם. שמחנו תמיד לעזור בכל מה שיכולנו. בטוחים אנו בכוחכם להמשיך ולבנות, להמשיך ולהוביל את עם ישראל בדרך הנכונה, הדרך העולה בית אל.
ממקום זה בזמן קשה זה, רוצים אנו לחזק ולהתחזק, ולהזמינכם לחזור אלינו בהקדם להקים יישוב חדש או לחזק יישוב קיים, ולהישאר יחד אתנו חלק ממתיישבי הנגב המערבי הזקוק כל כך לכוחות רוחניים ומעשיים כשלכם.
לא נותר לי אלא לברככם בפסוקים שקראנו כאן הבוקר בתורה, מתוך ספר התורה שהופקד כאן אתמול על ידי אנשי מושב קטיף: "... ושמר ה' אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ואהבך וברכך והרבך, וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך ותירושך ויצהרך, שגר אלפיך ועשתרות צאנך, על האדמה אשר נשבע לאבותיך לתת לך. ברוך תהיה מכל העמים..."
ברוכים תהיו וה' יצליח דרככם בכל אשר תלכו.
כפר עציון
"למשפחת כפר עציון היקרה!
זה התחיל בקבלת פנים מפוארת, המשיך בדאגה אמיתית למלא כל צורכנו, החל מארוחות טעימות, כביסה נקייה, פעילויות, טיולים ותשומת לב לבבית.
הצלחתם להנעים לנו תקופה כואבת וחסרת ודאות באוויר הרים ובאווירה מיוחדת.
בתפילה שנזכה להתווסף לסיפור כפר עציון ונקים במהרה בימינו את היישוב שְֹלָו בתוך שאר יישובי גוש קטיף והשומרון.
תודה רבה מעומק הלב, ושנשיב לכם בשמחות. אמן".
משפחות שפונו מהיישוב שליו
מגדל עוז
חודש מנחם-אב

חודש אב השתא, שאותו אנו מסיימים השבוע, היה אב מר וכואב במיוחד. לא רק זכר חורבן מן העבר היה בו, אלא גם חורבן בהווה. חורבן של יהודים בידי יהודים, הוא אמנם פחות אכזרי מהחורבנים הקלאסיים של ההיסטוריה שלנו, אולם הוא קשה וכואב פי כמה מבחינת הקרע שהוא מותיר בעם. למרות כל ההבדלים אי אפשר להתכחש למציאות בשטח – חורבן. "הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: 'ערי קדשך היו מדבר' – וקורע" (שולחן ערוך, ארח חיים סימן תקסא סעיף א).
ותוך כדי החורבן כבר שמענו אנשים – מתוכנו ומחוצה לנו – הנהנים לערוך בעבורנו חשבון נפש. בעוד יהודים מגורשים מביתם והופכים לפליטים בלי-בית, בעוד ערי ארץ ישראל נחרבות, יושבים להם אנשים, הרחק מהזירה הכואבת הזאת ועוסקים בניתוחים ובמסקנות.
כפי שאמרנו, לא נכון ולא מתאים לערוך חשבון נפש תוך כדי החורבן. את החורבן צריך קודם-כול לכאוב. לכאוב את כאבם האישי של אחים רבים שנותרו פליטים, לכאוב את כאבה של ארץ ישראל שנחתכה ונחרבה, ולכאוב את כאבו של עם ישראל שמנהיגיו זלזלו בדעתו, באחדותו, במדינתו - על זרועותיה המבצעות - וביושר משטרו.
רק כאב אמיתי בזמן החורבן יכול להוביל לחשבון נפש ישר בשלב הבא. מי שמערבב בין השלבים ומקדים את חשבון הנפש אל תוך שלב החורבן, חשוד בכך שהכאב אינו נוגע בנימי נפשו, כי הרי אנו יודעים שאדם הנמצא בעומק אבלו אינו יכול ואינו מסוגל להתרומם אל עבר תהליך של תשובה.
ובכלל, תחושתי היא שהדבר המכאיב ביותר בתהליך הזה הוא האדישות. בימים שבהם יהודים גורשו מבתיהם וחיילים ושוטרים שלנו נצטוו בעל כורחם להתעמת עם אחיהם, ישבו להם יהודים בים או מעבר לים ובילו את חופשת הקיץ שלהם באין מפריע. אין צורך לומר שהם לא נאבקו ולא עזרו למגורשים הנזקקים, אלא שחלקם אפילו לא היו מוכנים לשבת מול הטלוויזיה – לכאוב ולבכות, ולפחות לשם ההזדהות, לוותר על הבילוי של הימים הללו.
כדי לא להיכשל בציניות ואדישות כלפי המצב, נדע להבחין בין שלב החורבן לשלב התשובה. נדע להעביר את הקו בין חודש אב לחודש אלול ולא להיכשל ב"תרתי דסתרי". ולאמתו של דבר, נראה כי בשנה שבה אבל החורבן נמשך הרבה מעבר לתשעה באב והנחמה עדיין לא הגיעה, התחושה היא שקשה לנו להתחיל בחשבון נפש ציבורי כבר בתחילת חודש אלול.
אולי עוד יבוא יום שבו נצטרך לשאול את עצמנו שאלות נוקבות על דרך החיים הציבורית שבה נקטנו, וייתכן שהתהליך יהיה קשה, אולם כרגע אנו צריכים לכאוב את כאב החורבן ולנסות לנחם את אבלי החורבן הזה יחד עם עצמנו "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
נאזין לקולות הנחמה הבוקעים מהפטרות שבתות אלו, והם ייכנסו אט אט ללבנו הדואב ויפיחו בנו תקווה של בניין החורבות ושל ששון ושמחה (ישעיהו נא, 3):
"כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'; ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".
הרב אוֹרי ס'

מגדל עוז, מהנעשה אצל הצעירים
בימים אלו יש תזוזות רבות אצל בנינו ואשתדל הפעם לתת סקירה על כך.
התקופה האחרונה הייתה קשה לכולנו וגם לבנינו הייתה טלטלה נפשית והתמודדות עם מצבים כמעט בלתי אפשריים. חיילים וחיילות שנפגשו עם המפונים, הן בגוש קטיף והן במקומות בהם הם נקלטו וכן, צעירים בקיבוץ שנרתמו לסייע למתיישבים שפונו בכל דרך אפשרית. ההתמודדות הרגשית והמשבר בערכים, שהיו כה ברורים לבנים עד כה, הציבו אותם ואותנו במבוכה שלא תמיד נמצאו המילים והכוח לדבר עליהם. במפגש בנים, שהיה בסיום השבוע האינטנסיבי של הפינוי, ניסינו לדבר על תחושות ומחשבות שליוו אותנו. הבנים דיברו על המפגש האישי והכואב מזוויות ראייה שונות ועל החלק האישי שהם לקחו בתהליך. בשבת שעברה הייתה לבנים שיחה עם הרב אוֹרי על ההתייחסות שלנו לצה"ל, בעקבות המשימות שהוטלו עליו בפינוי גוש קטיף. אין ספק, שההתנתקות תשאיר את חותמה, וסימני השאלה שעלו בימים אלו, ימשיכו ללוות אותנו עוד זמן רב. אני רוצה לציין, שבתוך הכאב הגדול, זכינו לראות רבים מבנינו מסייעים בכל דרך אפשרית למפונים – יישר כוח לעוסקים במלאכה.

מגדל עוז, אחרי ההתנתקות
לאחר תום המאבקים נרתמנו גם אנו לסייע למפונים. במזון (250 מנות שהגיעו בול בזמן ונחטפו תוך שניות), בפינוי חממות והקמתן מחדש, בעזרה לנכנסים לדירות בניצן (צוות חשמל וחצרנות), ועוד. יישר כוח לכל המסייעים שתרמו מזמנם וכוחם.


מגדל עוז, פינת הנוער

אחים
איננו יותר נאהבים ונעימים
בחיינו נפרדנו, היינו לשני עמים
כשונאים בעיני אחינו אנו חשובים
נשארנו לבדנו נטושים ועזובים
בוכה אני אך עמי לא בוכה איש
אחי הוא, איך זה שאיננו מרגיש
איננו מבין כלל את צערי הנורא
שאדם מביתו ומאחיו היום נקרע?!
היכן אתה אחי שלי, אחי היקר?
ראה, כעת בור עמוק בינינו נפער
בבקשה ממך, הושט לי את היד
כדי שנוכל לשוב להיות עם אחד4

בקשה מאב
אנא תן לנו כוח להמשיך
עולמנו עלינו החל להחשיך
בבקשה השב אותנו אליך
אין לנו אף אחד מלבדך
מדוע אתה אלינו כה נסתר
הרי ברור שעודך איתנו נשאר?
אתה רואה את כל צרותינו
אז בבקשה בוא אלינו והושיענו
אנחנו עדיין כל כך מפורדים
שוב עשֵה אותנו מאוחדים.
כולנו מתחננים שתרבה לעזור
קוראים לך שתמהר לחזור.

יום הולדת
ביום ההולדת שלי לא עושים חגיגה
אין מתנות ואין שמחה ואין עוגה
זה לא פשוט להיוולד בתשעה באב
כולם יושבים ובוכים על בית שחרב
אבל השנה לא אחשוב על הבית הבוער
לא על אלפיים שנות הגולה אצטער
השנה על בתים אחרים אבכה ואתאבל
השנה על העתיד והמחר אבקש ואתפלל
כל שנה אני חושבת על השנה שחלפה
האם הייתה זו שנה קשה או שנה יפה?
גם השנה אני עושה כזה חשבון עצמי
אבל הפעם ביחד אתי יושב כל עמי
אני מחכה ליום שבו אני אוכל לחגוג
לא אצטרך להצטער להתאבל ולדאוג.
אשב לי בשלווה ובנחת בחוץ ברחוב
וכולם יוכלו לאחל לי בשמחה, מזל טוב!
בארות יצחק
ר"ח אלול תשס"ה

ביקור אחרון בגוש קטיף: בשבוע שעבר ירדנו 5 חבר'ה לגוש קטיף כדי לעזור בפירוק מבנים של בעלי חיים, בעקבות פנייה מהקיבוץ הדתי. המטרה הייתה: פירוק לול פיטום בעצמונה ולפי משימה זו קיבלנו ויזה שכוחה היה יפה רק לעצמונה.
כשהגענו למחסום כיסופים קיבלנו שינוי משימה, כיוון שקבוצת מסגרים משלוחות נוספה לכוח פירוק הלולים בעצמונה יחד עם מסגרים מעלומים ומטירת צבי.
המשימה השתנתה והוטל עלינו לעזור בפירוק הרפת במושב קטיף. הרפת במושב קטיף הייתה רפת של כ-450 פרות חולבות, יותר מפי שניים מהרפת שלנו פה בבארות יצחק. היו שם כ-6 סככות גדולות שכל אחת מהן בגודלה כמו הסככה החדשה שבנינו אצלנו. כשהגענו לרפת קטיף מצאנו 4 סככות מפורקות לחלוטין ואנחנו עסקנו בפירוק שקתות ועוּלים של השתיים האחרונות.
כמי שבנה את הרפת אצלנו אני יודע כמה תכנון, מאמץ, זמן, כסף ומחשבה, אפילו בדברים הקטנים, מושקעים בביצוע של פרויקט כמו סככה אחת, ועל אחת כמה וכמה ברפת גדולה כמו בקטיף. לפרֵק יצירה כזו היה כאב לב אחד גדול.
למחרת בבוקר נסענו, לפני המשך הפירוק, לבקר בפעם האחרונה בעצמונה, המקום שבו למדו שני בניי, והלכנו בפעם האחרונה בשבילי המכינה. נכנסנו לבית הכנסת של המכינה מתוך התרגשות עצומה תוך אמירת פרקי תהִלים. עלו זיכרונות מזמנים אחרים של שמחה, של התרוממות רוח ושל הערכה לאנשים המופלאים שהקימו את המקום הנפלא הזה. אנשים בעלי גדלות רוח עצומה.
לאחר מכן, כשהסתובבנו בתוך המושב עצמו היינו ערים להרס ולחורבן שחיות הפלדה זרעו עם כל נגיעת כף הפלדה שלהם. הבית של הרב רפי, ראש המכינה, נופץ תוך דקות. תוך דקות ספורות מנופצים חלומות של שנים. מייד אחריו הגיע תור ביתו של הרב יהונתן, ואחריו הבית של הרב אלי ושל הרב מאיר. וכך, בית אחר בית, הכול נהרס, הכול מושמד. שום תמונה בטלוויזיה לא יכולה לתאר את הזוועה, את הקולות, את הריחות, את האבק של החורבן שנעשה בגוש קטיף.
עמדתי על חורבות עצמונה, ראיתי את הפשע ולא יכולתי לעשות כלום.
יוסי שט'
כפר עציון
פעילות מערכת החינוך בקיץ של ההתנתקות

הקיץ עבר בצֵל מאורע קשה זה. כבר בתכנון הקיץ הקפדנו שהנופָשים וקייטנת החוץ יהיו דווקא בתחילת הקיץ ולא יהיה מצב בו הקיבוץ מוציא את ילדיו לשיאי הקיץ כשילדים אחרים סובלים.
בבתי הילדים כתבו מכתבי עידוד לילדים מגוש קטיף, הכירו את היישובים בגוש (על ידי משחק), הביעו רגשות ביצירה ואף כתבו מכתב לראש הממשלה אריק שרון, שענה לילדים ותשובתו מצולמת בעלון. כמו כן הכינו הילדים כדורי שוקולד לאנשי היישוב "שליו" שהגיעו אלינו.
בחטיבה היו מספר פעולות סביב ההתנתקות שכללו משחק ידע, שיחה והבעת רגשות. אפו חלות למפוני "תל קטיפא" והכינו שלטים מחממי לב לאנשי שליו.
עין צורים
עצמונה,
בית הכנסת בעצמונה מספֵּר כמעט הכול. הרצפה מכוסה זכוכיות מנופצות, שלושה כיסאות פלסטיק ובעיקר חלל לבן, גדול וריק במקום בו היה ארון הקודש. חורבן. אבל עצמונה לא הייתה ריקה עדיין. יחד עם כמה חבר'ה מהקיבוץ היו שם שבוע שעבר (וכנראה גם השבוע) כ- 300 מתנדבים, כ- 300 חיילים ומספר דומה של חיילות. רוב המתנדבים עסקו בקיפול החממות, אבל אנחנו התרכזנו בעזרה בבתי המתיישבים. שלושה ימים הסתובבנו בעצמונה, מלאה באנשים וריקה מתושבים, מקום חי בפרפורי גסיסה. כתובות על הקירות, שלטים שנשארו מהפינוי בכוח וכמה תושבים, מוקפים בעזרה מכל עבר, בודדים יותר מאי פעם. סיפור שונה לכל אחד. זה מפרק הכול: רעפים, שקעים, חלונות. רק לא להשאיר מאחור כלום. אחרים לא רצו לחזור בכלל והעדיפו לזכור את ביתם כשהיה פעם. רוב הבתים עמדו שוממים מסביב, עדויות שותקות למפעל חיים.
אבל אם אתם חושבים שבכל המתואר לעיל שררה בשבוע שעבר אווירת נכאים בעצמונה, אתם טועים לחלוטין. כרגיל, בשעות קשות, עם ישראל מתעלה על עצמו, גם החיילים וגם המתנדבים עזרו מכל הלב. ובארוחות, בהפסקות וגם תוך כדי עבודה, הרבה צחוקים וחיוכים. איך? פשוט ככה. הרוח ששררה במקום, רוח גוש קטיף אם תרצו, או הרוח היהודית אם אחרת, אפפה כול. בכי לא ראיתי שם, גם לא מהתושבים. כשיש כל כך הרבה רצון לעזור, טוּב הלב מתפרץ לכל עבר.
בלילה וביום נמשכה העבודה בחממות במרץ. להיות חלק משרשרת ענק של מתנדבים שופעי רצון טוב, זו חוויה מדהימה. מאות ואלפי שתילים נארזו והועמסו על משאיות בשלושת הימים הללו. וכל פעם אותה שִגרה, מסתדרים בשורה ומתחילים להעביר שתילים וארגזים מיד ליד. הכול שופע אדיבות. כשמודיעים באמצע ארוחת צהריים שלא הספיק האוכל, מייד מתמלאים הארגזים מחדש, וביום עבודה שנמשך מ-6 בבוקר ועד 12 בלילה (אמור להימשך), האוכל הוא חשוב.
קשה להרגיש את הסוף האכזרי כשאתה בתוך העניין, למרות הלכלוך שאף אחד לא מנקה מהדשא, והמכולות הגדולות בכל מקום. רק ביום שישי, שנייה לפני שעולים לאוטובוסים, אנשים לוקחים מהחול המוזהב של עצמונה בבקבוקים. בדרך לכיסופים, הנהג טועה בדרך לרגע ומראה לנו את בדולח, מה שהיה בדולח. אתה מבין שגם עצמונה תהיה לעיי חורבות בטון בקרוב, ונושך שפתיים. אתה ממשיך לחייך הרגילים בקיבוץ ואלה שעבדת אתם חוזרים לגור באוהל, לנסות לאסוף את השברים.
האבל היה בעצמונה, מחויך ומנומס. אנשים עם חולצות קרועות עד הלב, וחיוך. הלב קרוע. לפחות הרוח הוכיחה שוב שהיא עומדת בכול.
צחי סלייטר, עין צורים - ישיבת מעלה גלבוע
מירב
כ' מנ"א תשס"ה, 29.8.05

"צעדת עליזה" תשס"ה
לזכרה של עליזה מלכה הי"ד שגדלה והתחנכה ב"בית הילד" בקיבוץ מירב ונהרגה בידי מרצחים לפני 4 שנים בדרך העולה לביתה בקיבוץ. בת 16.5 במותה.
עליזה אהובה שלנו,
צעדנו היום בשביליו של הגלבוע לכבודך ולזכרך – בצל אירועי ההתנתקות הקשים מנשוא:
גוש קטיף כולו נמחק מעל פני האדמה! אלפי אנשים, אחים שלנו, נעקרו מביתם ומנחלתם ונותרו ללא קורת גג, ללא פרנסה, ללא חממות וללא גינה, והיגון והכאב קשים מנשוא!
בפינוי "נצר חזני", שזכיתי להיות נוכחת במעמדו, בקידוש ה', ובהתחברות הגדולה שנרקמה שם בין חלקי העם השונים: מפַנים ומפוּנים, תקשורת, צבא ומשטרה, מצאתי את עצמי מותשת גופנית ונפשית, ואמרתי לסובבים אותי שזאת בדיוק התחושה שהייתה לי ביום הנורא בו התבשרנו על מותך, ולמחרת, כשהבאנו אותך לקבורה פה – בהר הגלבוע אל מול הרי גלעד.
עליזה, הרבה חשבתי עלייך בתקופה האחרונה, שאם היית אתנו, איזו התגייסות היית מתגייסת למען גוש קטיף. הנה ראיתי אותך בצעדות, בצמתים, בגוש – על שפת הים הקסום נרטבת מהגלים עם חולצה כתומה, ממש אתנו ועם נוער מירב המופלא.
יקירה, חייך - הארציים, הגשמיים, נקטעו לפני 4 שנים על ידי מרצחים שפלים שחושבים כי הטרור ינצחנו, אבל עַם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה! השנה, יותר מתמיד, צעדנו, גברים, נשים וטף, בצעדים נחושים, בידיעה ובהכרה כי הארץ הזאת הובטחה לנו על ידי הבורא יתברך, וממש פה, בהרי הגלבוע, התרחשו קרבות היסטוריים בין עם ישראל לפלישתים, פה נפל שאול על חרבו ואת קללת דוד נשבענו כי נהפוך לברכה! "אנחנו על הגלבוע" – זה לא רק לוגו על החולצות שהוצאנו, זוהי הצהרה ואמונה שלנו שאחיזתנו פה רק תלך ותתחזק בעז"ה, ושיישובי הגלבוע יתפתחו ויצמחו, ישגשגו ויתרבו בשנים הבעל"ט.
עליזה שלנו – דמותך וזכרך מלווה אותנו כל הזמן. בכל אירוע משפחתי, יומולדת או סתם שבת, זכרך צף ועולה, ואת גדֵלה אתנו ועם השנים שחולפות. הנה היית אמורה להיות בת 20.5, אולי בשנת שירות שנייה, אולי כבר הכרת מישהו שידעת שאתו תרצי לבנות את ביתך וללדת את ילדייך ואו-טו-טו היינו מרימים לך פה, במחסן של המפעל, חתונה מדהימה כמו שמגיע לך.
אני חושבת על חסרון אישיותך ב"בית הילד", בקיבוץ מירב, בקרב הנוער, אצלנו: כמה נתינה הייתה בך, כמה אהבה וחום ושמחה שרק חיכו להתפרץ. אתְ השכלת להיטיב סופסוף את חייך, לשים מאחור את כל עומסי הילדות, להניח ולתחם את כל החסימות והסתירות שידעת ושסבלת, ויצאת לדרך חדשה ולא הסכמת להיכנע ולהתייאש, גם כשהיה קשה וכואב. את המשכת בהתמדה, בנחישות ובאומץ, לצעוד במעלה ההר הקשה הזה ויכולת לו, וכבשת את הפסגה! הגעת למקום של פיוס, של קבלה עצמית, של ההבנה שמותר וחובה להיות מאושרים, שזה כל כך משחרר לצחוק, ואיזו הקלה זו להיות בשמחה תמיד. עשית את התיקון שלך בעולם הזה.
... ובמירב – כל כך הרבה התחדש: הקיבוץ גדל ב"ה, וכל האנשים שקלטנו טובים ונפלאים, דודי עוד מעט מתחתן – את מאמינה? חברייך, אחייך המקסימים ב"בית הילד" ובנוער – עושים חיִל, נולדו כמה עליזות מתוקות ברחבי הארץ, והאחיינים שלך – יונתן ונעמה – מתוקים להפליא.
"הסיירת" שהקימו על שמך – קרבית במיוחד וממלאת את ייעודה ממש כמוך – עושה טוב בלב.
יקירה –
דמותך מלווה ותלווה אותנו באשר נלך.
מתפללים שתיהני שם למעלה עם שאר הצדיקים מזיו השכינה, ורק עוד בקשה אחרונה:
שאי נא תפילה למען אחינו כל בית ישראל, ובפרט תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, הנתונים בצרה ובשביה, שהמקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפֵלה לאורה ומשעבוד לגאולה. מסרי נא שם בשמים שהם עמדו בניסיון בגדול, במו עיניי ראיתי: הם גורשו מבתיהם, אבל יצאו בראש מורם, נושאים את דגל המדינה, נכונים למשימות הבאות ושרים את השיר שלך:
"טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון,
להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות".
אוהבים אותך ומתגעגעים כל כך,
משפחת קיבוץ מירב
(רוִי שפיר, בדברים לזכרה של עליזה, ימים אחדים לאחר ששבה לביתה במירב משבועיים ימים בהם הצטרפה למשפחת אחיה בנצר חזני ופונתה יחד אתם מביתם)
לביא
שבת "ראה", כ"ח באב 2.9.05

משולחן המזכירה:
- במעמד קשה השתתפו השבוע חברים רבים בהעתקת מקום קבורתו של נחמיה וינטר ז"ל. וכפי שנאמר: "אין רע בלי טוב" – עקב האירוע הקשה הזמינו אותנו חברי קיבוץ עלומים לאתנחתא בדרך. התקבלנו במאור פנים ובלב חפץ, תודה להם על היוזמה והאירוח. נקווה להתארח אצלם ולהשיב להם כגמולם בהזדמנויות שמחות יותר.
- "שבת מברכים" חודש אלול, שבת ערב ראש חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות – שבת שבה ובימי אלול שלאחריה נתפלל ונבקש שאחינו המפונים והמטולטלים יוכלו לדעת איפה הם, שיוכלו להתחיל ללמוד, לעבוד ולחזור ולבנות את עם ישראל בארץ ישראל. נשאיר את אב וצרותיו מאחרינו ונקווה לטוב.
בארות יצחק
שבת פר' "ראה" (כ"ח מנ"א תשס"ה)

"המצב": התמונות המרגשות והקשות נעלמו כבר ממסכי הטלוויזיה, ואמצעי התקשורת יעסקו פחות ופחות בסיפור הנמשך של אנשי גוש קטיף המפונים ומה שקורה אתם. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מזניחים את "אחינו" ומאבדים את קולם הנשמע מרחוק, מדרום הארץ בעיקר. פשוט עלולים לשכוח שמצבם המשברי הוא מצב נמשך, שיימשך עוד חודשים ארוכים.
אסור לתת לנושא לרדת מסדר היום שלנו. כל אירוע שאנחנו מקיימים היום בצד התרבותי, החברתי והדתי, כל דבר שיעלה על הפרק, יהיה מחויב לשאלה: "כיצד אנו משלבים בו הֶקְשֵרים למשפחות גוש קטיף". אי אפשר להמשיך את שגרת הימים בלי שנעלה בינינו רעיונות ומחשבות על "אנחנו", ו"הם". אנחנו צריכים לנצֵח את השִגרה ולחפש כל הזמן דרך של שילוב: בלימוד לקראת ראש השנה שנקיים אולי אצלם? מה עם שבתות, אולי ליזום אירוח משפחות אצלנו, וגם להגיע אליהם? ומה עם חג הסוכות וחג האסיף? ומה עם "ספריית ילדים נודדת" אחת לשבוע, וכו'? בכל ישיבת מזכירות אצלנו, בכל ידיעון שייצא, להתייחס באופן יזום ל"ענייני היום". אולי גם פינה מכובדת ואסתטית בכניסה לחדר האוכל, לצקת לתוכה רעיונות, מבצעים, מכתבים....
כל המחשבות האלה מובילות למטרה אחת – שנושא "האחים המפונים" יישאר על סדר יומנו הקהילתי – המשפחתי – האישי, ומתוך שסדר היום לא ייתן לדברים לשקוע ולהישכח, יבואו גם שיחות פנימיות בינינו ותבוא גם העשייה.
יונה ב'
טירת צבי

שבת "ראה", כ"ח באב 2.9.05
משולחן המזכירות: בישיבתה האחרונה שמעה המזכירות סקירה משמעון ר', המרכז את הפעילות בעזרה למפוני גוש קטיף והשומרון. המזכירות אישרה מסגרת תקציבית לנושא וכן שימוש ברכב הקבוצה. לא אושרו ימי עבודה על חשבון הקיבוץ. הוחלט כי אם תגענה פניות לדיור של משפחות המפונים, נתייחס בהתאם.

גוש קטיף – "יד לאחיי": השבוע הצטרפתי למשלחת התק"ם לגוש קטיף. הגענו לעצמונה ביום שני, כ-200 חברים, חובשי כיפות ושאינם, ופגשנו שם את אנשי המשתלה אשר באותם רגעים ממש הרסו הדחפורים את בתיהם. עבדנו 48 שעות – כמעט רצופות, עד שהגיעה המשלחת של יום רביעי להחליף אותנו. המשלחות מאורגנות למופת, העבודה בהולה ומשמעותית, והמפגש עם מתנדבים מכל קצוות העם מרגש ונוסך תקווה שאולי נשכיל זאת הפעם, מהימים הקשים הללו, לגדול כעם ולצמוח מן העקירה הזו כחברה יהודית מכילה, מקבלת ותומכת.
נתבקשתי על ידי המארגנים להוסיף עוד "קול קורא" אל כל מי שיכול לקחת חלק בימים הקרובים בהושטת יד לאחינו, לעצמנו.
רננה
כפר עציון
"מפני שנוחים ועלובים היו": רעיון יפה יזמו וביצעו ת' ומ', מדריכי הילדים בתיכון, בתיאום עם ת', בשבת האחרונה. שיח חברתי-אישי, רגיש ונוגע ללב, בו נטלו חלק קרוב ל-100 מאנשי קהילת כפר עציון. עוד רגע של חסד בקהילתנו, הזקוקה לכך עד מאוד. תודה ויישר כוח גדול על היוזמה והביצוע!
המאפיין המיוחד של עקירת יישובי רצועת עזה וצפון השומרון היה, למרבה ההפתעה, החיבוק העז שהעניקו המפוּנים למפַנים. פעמים - עוד קודם הפינוי, פעמים - בעיצומו, ופעמים - אחריו. שוב ושוב ראינו אותם, את העוקרים והעקורים, משוחחים, מתפללים ושרים יחדיו. המסר שביקשו המתיישבים להעביר ברגעים דרמטיים אלה, שעיני העם מביטות בהם בהשתאות ובפליאה, בהערצה ובשותפות בכאב, היה: אנו עם אחד, אנשים אחים אנחנו, לא שנאה ואיבה, אלא "אהבה תנצח", כסיסמת גוש קטיף. הפיקוד הבכיר של צה"ל ושל המשטרה הבינו היטב כי חייבים לאַפשר שיחה אישית, להתאזר בסבלנות ובסובלנות, להנחות את המפַנים להקשיב לדברי המתיישבים, בהם גם דברים קשים, נוקבים וסוערים. קשה לתאר אנשים העומדים באופן כה קיצוני משני עברי המתרס, מצויים בעיצומו של עימות מהותי כה עמוק, והם מקרינים "יחד יחד". היה זה אחד המרכיבים רבי העוצמה ביותר באירוע נורא והרסני אותו חווינו כולנו.
אולי שורשי הרעיון ב"מחלוקת הלל ושמאי". למרות ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", הוכרעה ההלכה כבית הלל: "משום שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם" (בבלי עירובין, י"ג ע"ב). לא צֶדק מוחלט גלום בדברי בית הלל, שהביא להכרעה כמותם, אלא דרך התמודדותם עם המחלוקת. הענווה והצניעות, נכונותם ללמוד את דברי בית שמאי עוד קודם שלמדו את דבריהם עצמם. הרחיב הראי"ה קוק זצ"ל בערך "ריבוי הדעות" וכתב: "ריבוי השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך לכולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו ועניינו... גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים וכל הדעות הנראות שונות... דווקא על ידם ירָאה אור האמת והצדק ודעת ה'" (עולת ראי"ה, עמ' ש"ל).
יכולת ההקשבה וההכלה של דברי האחר היא סגולה יהודית חיונית ורבת ערך שאין אנו רשאים לוותר עליה!
יש יסוד רחב להניח שאנו צפויים בעתיד הנראה לעין, כקהילה קיבוצית, כיישוב ביהודה, וכמרכיב בחברה היהודית-ישראלית, לעימותים חריפים, למחלוקות עמוקות ונוקבות בשאלות קיומיות. עלינו לסגל לעצמנו תרבות של דיון, של ויכוח. כדי להתווכח – טען בצדק לפני שנים שמחה פרידמן ז"ל – יש צורך להיות נוכח, ואף להיות נכון להיווכח. פעמים שהדבר קשה עד מאוד, נאמרים דברים שיש מי שמתקומם כנגדם ואף חש שהם כמדקרות חרב בבשרו. ואף-על-פי-כן, חובה על כולנו להתאזר במירב האיפוק והסובלנות, להיות מוכנים להקשיב גם לדברים הנשמעים למי מאתנו מרִים כלענה, צורבים כסרפד. כדאי לכולנו לזכור היטב כי העמדה הרווחת בקהילת כפר עציון בשאלת ה"התנתקות", הכרוך בה והנובע ממנה, היא עדיין עמדת מיעוט בעם. עמדת המיעוט הקטן מאוד בתוכנו, היא למרבה הצער, שלי לפחות, העמדה הרווחת בציבור הישראלי. יש רבים בציבור הרואים בנו, כולנו, מטרד מזיק (חלק מהתגובות שפורסמו באתר האינטרנט של עיתון "הארץ" לריאיון שפורסם אתי בשבת שעברה, מבהילות בעוצמת השנאה והתיעוב כלפינו).
הבה נלמד ממתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון, לחבק את החולקים עלינו, להקשיב להם ולכבדם, אף אם דבריהם כמִכוות אש בבשר, ואף אם עמדתם ודעתם רחוקה, זרה ומוזרה למי מאתנו.
יוחנן ב"י

כפר עציון, חופש תיכון:
אירועי ההתנתקות טלטלו גם אותנו: פתחנו ב"שבת כתומה" שנועדה להחלפת דעות וגיבושן. השבת כללה משחק ידע על גוש קטיף, דיון העוסק בקונפליקטים ערכיים הנובעים מההתנתקות. פאנל בהשתתפות אמיתי, רביב, אריאל ואריק, עם שאלות מוכנות מראש של החבר'ה. חתמנו בסיכום מעשי בו כל אחד קיבל על עצמו קבלות לקראת ימי ההתנתקות.
במסגרת הניסיון לקרב לבבות בעם ישראל, יצאנו – התיכון יחד עם מספר צעירים מהקיבוץ - להתנדבות בעיר שדֵרות בתשעת הימים. תחת הכותרת המוכרת לנו "פשוט לאהוב", קיימנו הפנינג לילדי שדֵרות ובו דוכנים של אפיית פיתות, קליעה למטרה, איפור פנים, יצירה, ועוד.
מפאת חששותינו המוקדמים למיעוט משתתפים עקב פחד הקאסמים, נסענו במיוחד ערב קודם לחלק פלאיירים ולתלות שלטי פרסום ברחבי העיר. והמאמץ השתלם – הגיעו להפנינג למעלה מ-200 ילדים שאלמלא החושך וחיסול מלאי הפרסים לא היו משחררים אותנו עוד שעות רבות... ראוי לציין שההפנינג מומן על ידי תקציב ועדת הצדקה של כפר עציון, בנוסף למספר תרומות.

מילות תודה: בשעה הכואבת של עם ישראל שזו גם שעתו היפה, הייתה בידי כל אחד מאתנו הזכות לעזור ולתרום לאחינו בגוש קטיף. למסגרים ולחברי כפר עציון שהושיטו יד כדי להקל במעט על הכאב ועשו לילות כימים בגוש קטיף, ובכפר דרום במיוחד, בהעברה ופירוק מבנים טרומיים, רפתות, לולים וחממות, ולכל הבנים והבנות שעזרו בפירוק החממות בעצמונה וגני טל. שנזכה לעזור בבניית בתים זמניים וקבועים.
ניצה ר'
"לחברי כפר עציון היקרים
אנו כמה משפחות מגוש קטיף רצינו להודות ולהביע בכמה מילים את רחשי לבנו.
תושבי גוש קטיף עברו תקופה קשה שבסופה איבדו את ביתם, פרנסתם, ואת המִרקם החברתי המיוחד בו חיו שנים רבות. בתוך כל הקשיים האלו הרגשנו שאנחנו לא לבד, דבר זה כשלעצמו הֵקל על הקושי בו היינו נתונים.
מתנדבים רבים מכפר עציון הסכימו לסייע בתוך גוש קטיף בפירוק חממות, בהעמסה, בעזרה למשפחות ואף בפריקת המשאיות ביום ובלילה, בהתנדבות מלאה ומתוך אהבת חינם.
תודה מיוחדת למשק כפר עציון שהסכים להעמיד מחסן גדול לתכולת הבתים של משפחות מגוש קטיף, וזאת ללא תמורה, עד למציאת דיור למגורשים.
בתודה ובהערכה
משפחות מנווה דקלים, גלות הייאט, ירושלים".



כפר עציון, שבת "ראה", כ"ח באב 2.9.05
מגוש עציון – לגוש קטיף: זו הייתה מגמתם הברורה של הפורעים הערבים אשר הרסו את גוש עציון בתש"ח עד יסוד: ניתצו את הבתים ובתי הכנסיות, ושיחתו את המטעים והבארות לבל נשוב אליהם, וזוהי כיום – אוי לאותה בושה – גם מגמת הממשלה.
ברם, אם נמשיך הקבלה זו: כשם שבגוש עציון – גם אם עלה בידי הפורעים להרוס את הבתים – לא היה ביכולתם לעקור את הזיכרון שנותר בלבבות, ומכוח הציונים והתמרורים שבלב, שבנו הביתה לאחר 19 שנה, כך גם לא תצליח הממשלה הרעה הזאת לעקור את זכר גוש קטיף מלב בניו, ואנו עוד נשוב אליו, ונמחה את החרפה אשר ביקשה הממשלה לעטות על מצח האומה.
אנו נעשה את כל אשר לאשר ידינו כדי למנוע את הריסת בתי הכנסת באמצעים פוליטיים, משפטיים וציבוריים, אך גם אם לא יעלה הדבר בידינו, יישאר זכרו של גוש קטיף – חרות בלבנו, ועוד יתקיימו בו בחסדי ה' יתברך, בפסוקי הנחמה שאנו עתידים לקרוא השבת בהפטרה, בנבואת ישעיה (נ"ד, 13-11):
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה לא נֻחָמָה
הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּך אֲבָנַיִך וִיסַדְתִּיך בַּסַּפִּירִים
וְשַֹמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִך וּשְׁעָרַיִך לְאַבְנֵי אֶקְדָּח
וְכָל גְּבוּלֵך לְאַבְנֵי חֵפֶץ
וְכָל בָּנַיִך לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִך".
חנן פורת
מירב
29.8.05

חוגגים ומארחים: את ציון 23 השנים לקיבוץ מירב חגגו משפחות היישוב ב"גן השלושה" (הסַחְנה) יחד עם אורחיהם – מפוני גוש קטיף - תושבי נצר חזני, נווה דקלים וכרם עצמונה. אוטובוסים סבבו בארץ לאסוף את החברים מחיספין שברמת הגולן ועד נתיבות שבדרום. הגיעו כ-300 גברים, נשים וילדים שהכפילו את מספר החוגגים מקיבוץ מירב.
בגן השלושה כבר הכינו חגיגה שלמה: שחייה נפרדת במי המעיין, מתקנים מתנפחים, צמר גפן ו...מנגלים. האורחים מצידם התפעלו והודו למארחיהם: "הם עשו לנו את השבוע. דאגו לכל פרט, מההסעות דרך האוכל והפעלות לילדים. אנחנו עוברים שבועות לא קלים והחברים כאן מחממים לנו את הלב".
קטעי עיתונות
קב' יבנה
מחברת התיכון, קב' יבנה, מוצאי שבת פר' "ראה"

הכול התחיל כשהופיעה על לוח המודעות המודעה הראשונה של הקיבוץ הדתי לעזרה בגוש. לאחר סבב טלפוני קצר בין בני הנוער (בעלי תעודות זהות), ובסוף אותו יום, כבר נענו למודעה 11 נערים ונערות. בתרגום חופשי, מדובר ברכב סוואנה מלא. למעשה, נענו יותר, אך לא היה כבר מקום.
ביום ד', בעודי מחכה להודעה על אישורי הכניסה לגוש, קיבלתי טלפונים מחבר'ה נוספים המעוניינים להצטרף, אך כאמור, לא היה מקום, ולכן "הסתפקו" בלעזור למשאיות הבאות מהגוש לפרוק ציוד ביבנה.
יצאנו למחרת לכיוון הגוש, אל חממות "גדיד" ו"פאת שדה". חזרנו ביום שישי לאחר עבודה קשה שם, אך היה טעם של עוד, היה ניצוץ לחבר'ה בעיניים שאמר: " חייבים לעשות עוד", כי הקיץ הזה הוא קיץ שונה..
כאמור, זו הייתה נקודת ההתחלה. מאותו יום שישי ביקשו ממני בני הנוער, אין ספור פעמים, לארגן עוד התנדבויות כמו אלה: הם נסעו ל"ניצן", העמיסו משאיות, פירקו משאיות, העבירו דירות ואף ירדו לגוש באופן עצמאי ועזרו לפרק חממות ב"עצמונה".
בקיץ שהיה ניצלו נערינו ונערותינו ימים מימי החופש שלהם, לא לטיולים, לא לטלוויזיה, לא למחשב ולא לבריכה, אלא בקיום "כל ישראל ערבים זה לזה". אשרינו שהנוער הולך כאשר קורא לו הקול.
קובי ש'
סעד
ל' באב, 4.9.05

מקפלים את האוהל: באוהל ההידברות הענק, הלבן והממוזג, התרחשו מדי לילה סימפוזיונים מרתקים בהם הביעו "כתומים" ו"כחולים" את כל אשר על לבם, את כל צדדי הוויכוח הערכי והמוסרי, שפניו רבות ומגוונות. על צוות האירוח של האוהל נמנתה גם שרה עברון, חברת סעד: "ביום שלישי שעבר התמלא 'אוהל ההקשבה' בצומת סעד בפעם האחרונה. מעגל השיח, שהתחיל בפאנל הדוברים ונמשך והתרחב לתוך הקהל, במהלך ערב משמעותי ומרגש – עסק בשאלת השבר והמרפא בחברה הישראלית היום. השאלות היו נוקבות, וכרגיל באוהל, הקונפליקט היה על השולחן ללא טשטוש.
עכשיו מפורק האוהל. הציורים שציירו ילדי סעד, בארי ועלומים מוחזרים ליישובים, המחצלות ובדי היוטה מתקפלים ונגללים. הגנרטור, המזגן והיריעות נוסעים חזרה למקומם והרימון הקטן שנקטף מעץ בנווה דקלים ושימש כ'חפץ דיבור' וככלי עזר בדינמיקת ההפעלה לשיחה באוהל – נשמר למזכרת. נר התמיד של האוהל שלנו ימשיך לדלוק בפורומים אזוריים, ברמה ארצית ובכל מקום בו יהיו אנשים המחויבים לעשייה חשובה זו".
קטעי עיתונות

סעד
מתוך "ברפת שלנו" לחודש אלול: לרפת שלנו יש קשר ישיר לגוש קטיף, כי כן, רפת "קטיף-עצמונה" נחשבת לנו כבת קטנה, אשר היינו שותפים נכבדים בהקמתה, כאשר בשנת 98' קיבלנו על עצמנו יחד עם משואות יצחק להיות משק אומן, מרגע קבלת המכסה עד אשר הופעלה הרפת בפברואר 2000. אנו הכשרנו להם את הרפתנים הראשונים וכן מכרנו להם כ-70 מַבְכירות ועגלות שהיוו את הגרעין הראשוני של הרפת, וכידוע שלחנו להם את מרכזנו בעבר – בני גינזברג, על מנת שינהל את הרפת ויביא אותה לגדולות.
לצערנו, בעקבות פינוי גוש קטיף, נאלצה הרפת לעבור לאתר חדש בבאר טוביה, אשר הוכשר ב"שנייה האחרונה" לקלוט את הפרות של רפת קטיף. על המבצע המורכב של פינוי הרפת המונה כ-500 פרות ו-300 עגלות, הופקדה "התאחדות מגדלי בקר" יחד עם משרד החקלאות וחברים נוספים. המבצע היה מורכב משום שהיה צריך להעביר 60 פרות מידי יום, אשר צריכות היו להתרגל לאקלים שונה, למבנה רפת וצורת חליבה שונה, משום שבקטיף היה מכון חליבה "קרוסלה" ואילו בבאר-טוביה מכון החליבה הוא מסוג "פרלל", שבו הפרות עומדות עם חלקם האחורי לכיוון החולב. מכיוון שהעובדים הקבועים מגוש קטיף היו עסוקים בפינוי מבתיהם ודאגה למשפחתם, דאגו רפתני התארגנות הרפת יח"מ לסידור עבודה בהתנדבות, בעבודת החליבה בבאר טוביה.
יש לציין שההיענות הייתה כלל-ארצית וכללה גם את אנשי משרד החקלאות, מנכ"ל תשלובת החלב של "תנובה", ועוד רבים נוספים. עיקר הבעיה של החליבה היה להכניס את הפרות פנימה, ולא מעט פעמים נזקקו המתנדבים להפעיל כוח רב על מנת לדחוף את הפרה למקומה. רפת "קטיף-עצמונה" נחשבת לאחת הרפתות המצליחות בארץ והיא מייצרת כ-4.5 מיליון ליטר בשנה. מבצע זה זכה לשבחים רבים והרפתנים גילו הבנה ורגישות רבה, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות. את מה שהיה אפשר לפרק מהרפת – סככות וכו', פירקו, וכיום מאוחסן הציוד בסעד עד אשר יימצא אתר חדש להקמת הרפת. ולנו לא נותר אלא לאחל לרפת קטיף שימצאו את מקום הקבע החדש ויגיעו לתוצאות גבוהות מאלה שהיו להם.
שדה אליהו
שלהי חודש מנחם-אב

האם נדע להתחבר אל השלם מתוך השבר...: גם אני רותקתי אל החדשות באותם ימים, המתקראים "ימים דנחמתא", שלאחר תשעה באב, אך השנה בכיתי עם המפונים ובכיתי עם המפנים. כאבתי את הכאב האמיתי, ככל שאפשר בכלל לדמיין אותו, של מי שנאלץ לעזוב בית ומקום וקהילה ולשקם עצמו מחדש במקום אחר.
גם כעסתי על התנהגותה הבוטה של התקשורת ועוד יותר על שתיקתה הרועמת ימים ספורים בלבד אחרי הפינוי: מה יש, שיקומם של המפונים כבר לא מספיק צבעוני ודרמטי מכדי לסקר אותו ולהתייחס אליו?
אחר כך נפגשתי עם משפחות ואנשים מגוש קטיף. ראיתי אותם באבלם, ראיתי אותם בתוך ההלם של הלא-יאומן והבלתי צפוי, כביכול – ובכל זאת קרה. ראיתי וניסיתי לנחם. אבל לא יכולתי לומר את כל האמת שבלִבי. לא יכולתי, כי אין לגיטימציה בציבור שלנו לכאוב את הכאב וגם לחשוב אחרת – בעת ובעונה אחת!
נעשינו כל כך קצרי רוח, כל כך קיצוניים ובלתי סבלניים. איבדנו באחת את יכולת ההקשבה שלנו. הקשיבו היטב בשבילי הקיבוץ שלנו: לא תשמעו כלום! לא בגלל שכולם חושבים אותו דבר אלא בגלל שהחושבים אחרת לא מעיזים לדבר ולהרהר בקול רם!
ובכל זאת, הרשו לי לחשוב רגע בקול.
אני מוצא עצמי פעמים רבות מצדיק באוזני מחנה אחד את דעת המחנה האחר, ולהפך. זאת, מאחר שבמסגרת עבודתי ועיסוקיי השונים אני חי בקרב מעגלים רחבים של שני המחנות ומעורה ומעורב בהם, ואני יודע שלשני הצדדים רשימה ארוכה של טיעונים ונימוקים צודקים.
אני משוכנע שאילו היינו מתלכדים יחד לאג'נדה משותפת, תוך שמירת חלק מהערכים והעקרונות של כל צד, אך גם תוך ויתור על חלק מהם, בינתיים, עד ש"ייכשר הדור" ובלבד שנהיה מחוברים ומלוכדים ועומדים על שלנו יחד, באופן מאוחד, כעם אחד – אין מי שיוכל לעמוד נגדנו.
אני יודע, זה כל כך קשה. אבל במאבק הפנימי כפי שהוא מתנהל, אין סיכוי שאחד הצדדים ינצח! במאבק הזה יש רק מנוצחים.
יודעים מה, לעתים אני אפילו מתקנא לרגע במי שיודע אל-נכון מה בדיוק הדרך ומה יהיה וכמעט מתי יהיה.
אני לא יכול שלא לגלגל זיכרונות אחורה ולחשוב שאולי, אם לא היינו מקפידים על "קוצו של יוד" וכן היינו מוותרים על היישובים שכל כך העסיקו אותנו, ושישבו בתוך "ים של ערבים" (כמו "נצרים", למשל), בזמן שהקיבוץ הדתי הבין שאין סיכוי ושצריך לצאת משם, אולי היינו יכולים בכל זאת לשמור על היישובים שבחולות הפנויים.
אבל בעיקר אני מביט ומשתאה נוכח נבואות ההבטחה והאשליה של "היֹה לא תהיה", שגרמו לרבים וטובים את ההלם הגדול, את משברי הנפש ואת הטראומות האמיתיות הקורות אותם.
הרי צריך להגיד את האמת: הציבור שלנו (של הציונות הדתית) והנוער שלנו – אין עוד כמוהו בארץ, אידאולוגי, פעיל, מקריב, מסתכן, לוקח על שכמו משימות וכו'. אבל! אבל אולי יותר מדיי בטוח בעצמו. אולי כבר הפסקנו מזמן להקשיב, כי אנחנו יודעים את הכול ויודעים יותר טוב.
למדתי מפרופ' נחֵם אילן, שהיה אצלנו מרצה אורח בשבת, שר' שמואל דיאוזידה, חכם ספרדי מהמאה ה-16, הביא בשם אריסטו ותמך באמירתו: "הספקות עשו את האנשים חכמים".
אולי ה"היֹה-לא-תהיה" והסרת כל הספקות, מסמל משהו שקרה לנו בשנים האחרונות?!
עם ישראל חי אלפיים שנות גלות בלי אדמת ארץ ישראל, אבל עם ארץ ישראל בלב, ושרדנו, וקיימנו חיים יהודיים וקיימנו את עם ישראל. ועכשיו, את עם ישראל זנחנו לאנחותיו ואצה לנו הדרך לסיים ולהשלים, כאן ועכשיו, את מצוות כיבוש הארץ. גם לכיבוש הארץ יש כנראה תנאים מקדימים: העם צריך להיות ראוי לכך. אינני בא להטיל דופי, חלילה, בציבור הציוני-דתי אבל צריך להכיר בכך שאנו מיעוט, ורוב העם נמצא רחוק מאחורינו מאתנו... ואנחנו לא לוקחים אחריות בעניין הזה מזה שנים רבות!
צריך לזכור: איננו הציבור היחיד במדינה שהמציאות טפחה על פניו וחי היום בתוך שִברו של חלום.
ישנם מאות אלפי יהודים החיים מתחת לקו העוני ומרגישים נבגדים על ידי המדינה שלהם.
ישנם אלפי מאמינים בתנועה הקיבוצית, המצויים כבר 20 שנה בתוך שִברון חלומם ועוד ארוכה הדרך לשיקום.
ישנו עם שלם שקיווה לבנות כאן ארץ מובטחת לחיים יהודיים והוגנים ומוצא עצמו במדינה עם רמת פשיעה מן הגבוהות בעולם.
האם הבטחת ה"היֹה לא תהיה" שהכזיבה, תנער אותנו ותחזיר אותנו למקומנו ולמשימות הרבות שנכונו לנו במדינה?!
נפסיק לסמוך על הנס וניתן דעתנו למכשולים שבדרך, שיש בכוחנו לתת להם תשובות.
האם נתחבר בחזרה לכלל ישראל, למרות שההתמודדות אתו על אמונתנו – קשה, קשה ביותר?! או שמא, נתכנס שוב לתוך עצמנו (כפי שאני רואה ביותר מדיי מאמרים בעיתונינו) וגם נמשיך לריב ולהתגודד ב-5-4 מפלגות שונות?
אני מתפלל לריבונו-של-עולם, שייתן לנו את השכל, לא רק את הכוח, לסייע ומהר בשיקום מפוני גוש קטיף בביתם החדש בארץ ישראל, כדי להתפנות ולהתחבר ולחבר אלינו את כלל עם ישראל.
דני ת'
קבוצת יבנה
מוצאי שבת פר' "ראה"

"איש אל רעהו יאמר חזק": במוצאי שבת נתכנס לערב של "פסיפס אנושי", בו נבטא את תחושותינו, איש איש מנקודת מבטו, על שעברנו עם כל עם ישראל.
נאזין לחברינו שלקחו חלק פעיל במאורעות, ולחברים אחרים הרוצים לפתוח את לבם ולשתף אותנו בתחושותיהם.
נאזין למשפחות מגוש קטיף שהצטרפו אלינו, ונשתתף עמם בחוויות ובהרגשות שעברו עליהן.
ועדת תרבות ומזכירות הקבוצה


הירוק היום ירוק מאוד.
והאפור היום אפור מאוד.
וקצת שְחור, ואין לובן בעיר.
והנסער היום נסער מאוד,
והעבר היום – עבר מאוד
וקצת עתיד, ואין הווה באוויר.
עוד לא קל לנשום ועוד לא קל
לחשוב מול הרוח,
ומאוד לא פשוט לחכות.
הסערה נוגעת בריסים
ומשתבר כל רגע לרסיסים.
אך הירוק היום ירוק מאוד.
מתוך "שברי סערה" של לאה גולדברג
וקצת עתיד ואין הווה באוויר. הכול ירוק, שטוף, הרגע המזוכך שאחרי סערה. או אחרי בכי. ואם אנו בימי הרחמים והסליחות – גם אחרי תפילה או צום. המצב שבו הדברים שהתרגלת אליהם עד כה – מפסיקים באחת.
אני לא רוצה לדבר על הצד הרגשי והחווייתי. אני עדיין נסערת מדיי מזה. אני רוצה לדבר על הטלטלה של התודעה.
התרגלנו שאף אחד לא יכול מול הלהט האמוני של גוש אמונים. אם אדם מאמין מספיק – הוא יצליח לקבוע את ההיסטוריה. הממשלה, גם אם היא מתנגדת, בסוף לא תוכל מול הלהט. הפעם – לא היה מדובר אפילו על מניעה של התיישבות, אלא על עקירה של מי שכבר יושב, והשכנוע הפנימי העמוק – לא עבד. באמת קשה לתפוס את זה.
לסערה החדשה הזאת בהיסטוריה שלנו, נכנסנו חמושים במיתוסים של מלחמות ישראל. נאחזנו ברומאים, בפריצים ובנאצים. כמובן שהדימוי היה משובש, כי מי האויב? - הממשלה, החילוני? החייל? השוטר? ומי הגיבור היה? - המכבים או המעפילים? או שלא היו גיבורים אלא עוד דור של קרבנות? כל ההשוואות האלה לא רלוונטיות כי אנחנו כותבים פרק חדש, ושֵם הפרק הוא: "איך מנהלים מחלוקות קשות בתוך מדינת ישראל"? האם עתידנו נקבע במועצת הרבנים או בכנסת ישראל – עם כל מגבלותיה? איך למצוא חיבורים לחלקים מן העם שהשפה הדתית היא שפה זרה עבורם? האירוע הזה היה עבור הדתיים במדינה חבטה שמבהירה חד-משמעית שהמדינה הזו היא המדינה של היהודים על דעותיהם וגווניהם הרבים, ולא המדינה של ה"יהדות" – של זרם אמוני מסוים.
עוד פינה קבועה בתודעה שלנו עבר טלטלה: לא היה מי מאתנו שלא נדרש לבדוק מחדש מי הן הסמכויות הקובעות בשבילו? האם הסמכות הדתית? ואם כן – בהלכה? בהשקפה? בשאלות לארוז או לא לארוז? הסמכות השלטונית? למרות הכעס ולמרות ההתנהלות הצולעת – האם הייתי מוכן להפר החלטה של הכנסת? האם יש פער בין הסמכות שעליה אני מצהיר ובין הסמכות שלפיה אני פועל? ואיפה המצפן הפנימי שלי בין הכוחות האלה?
בדקנו את עצמנו גם בתוך הקהילה שלנו. העובדה שאנשים נשארו בגוש קטיף למרות הפצמ"רים, ובתנאי אי הוודאות, והנחישות גם היום להישאר ביחד – הייתה מעוררת התפעלות ואפילו קנאה. עם כוחות כאלה אפשר יהיה להמשיך ולבנות. גם אנו כקהילה – שנזהרה בנושאים שנויים במחלוקת – מצאנו את הרגע שבו ההזדהות שלנו אתכם מצאה אפיק לפעולה.
חוויה מטלטלת אחרת,שבעיניי הייתה מפחידה - היה יחס "השבט הדתי" לכל מי שהעזו לחשוב אחרת. כמי שמכירה את יושרתו וטוב לבו של יונתן בשיא – לא יכולתי לשאת את ה"המניזציה" שעשו לו. לא יכולתי לראות את קבלת הפנים המבישה שעשו לרב ישראל וייס ונראה לי שגם אלעזר שטרן נהפך מאהוב לאויב. עומדת לפתחנו סכנה של דיקטטורה של הקהילה באמצעות סנקציות חברתיות – ויש על מה לעבוד.
ואחרון, גילוי חיובי בסיטואציה הקשה היה השימוש הרחב בדרכי גישור ובדיאלוג, כדרך לפתור עימותים. גם ברמה הלאומית בשלב הביצוע, וגם בהתנהלות של מועצת יש"ע. הקמפיין של תושבי גוש קטיף: "יש לי אהבה והיא תנצח" – ניצח. הוא לא שינה את המהלך ההיסטורי, אבל כעובדה – הוא מנצח בכל מקום שזקוקים בו לתמיכה ולעזרה ספונטאנית.
בעיניי, זאת הייתה התקדמות קטנה, לא טריטוריאלית אבל מנטאלית – בהבראתו של עם ישראל .
דינה ספראי
בערב התכנסות של חברי קבוצת יבנה ובשיתוף 7 המשפחות שקלטו אל ביתם ממפוני גוש קטיף.


פינוי, סוף. ד' באלול, 8.9.05

השבוע השלים אגף המשימות את פינוי החממות מגוש קטיף בעזרת שמיניסטים מבתי הספר הקיבוציים: ברנר, מבואות הנגב, שלוחות, שדה אליהו ובית ירח (כ- 400 חבר'ה). העבודה התרכזה בעצמונה. בכפר דרום התגייסו רתכים מהקיבוצים (הדתיים) לביא, כפר עציון, שדה אליהו וטירת צבי, וסייעו בהעתקת 14 יחידות דיור לתוך ישראל – ביוזמתם של חיים ירקוני, רכז בנייה בקיבוץ נען.
קטעי עיתונות



בס"ד, ‏ח' אלול, תשס"ה
‏12 ספטמבר, 2005



לכבוד
יואל מרשק
המחלקה המשימתית
התנועה הקיבוצית

יואל שלום וברכה,

הבוקר נחתם לו פרק בחיי מדינתנו – אחרון חיילי צה"ל יצא את ה"רצועה" ונעל את שער כיסופים מאחריו.
אירוע זה מסכם גם עבורנו חודש של עשייה אינטנסיבית בסיוע לחקלאי ה"גוש", לה היו שותפים רבים וטובים. ויחד עם זאת – זכות הבכורה שמוּרה לך.
יוזמתך, דבקותך במטרה, הניהול השוטף, ומעל לכול, החיוך והסבלנות שהפגנת, הם שהניעו המהלך ואִפשרו להשלים פינוי חלקים ניכרים מהתשתית החקלאית ביישובי גוש קטיף. בצעד זה סייענו כולנו בתקיעת יתד ראשונה בדרך לבניית בית חדש עבור המתיישבים שנעקרו מביתם.
כבר בימים הראשונים של המבצע התחדדה העובדה כי מדובר בהליך אליו נרתם ציבור רחב בעל עמדות שונות ומגוונות ביחס לתהליך ההתנתקות. שמחתי כי על אף ה"התחלקות" של השבוע הראשון, נמצאה דרך המלך שהבהירה כי קיים בציבור הישראלי השסוע והמפולג, מכנה משותף הממתין לאלו אשר ישכילו לרתום אותו לעשייה בונה ויוצרת.
מסור הערכתי ותודתי לצוות המחלקה אשר סייעו בהוצאת מבצע זה לפועל.

שנה טובה, בברכה
יאיר רינמן
מזכ"ל הקיבוץ הדתי

העתק : מזכירי התנועה הקיבוצית


חסר רכיב