תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

רשומון קיבוצי

19/10/2005
עמודים אלול תשס"ה (697) 12
אחינו "כל בית ישראל"
רשומון קיבוצי

קיבוץ שלוחות
(כ"ט בתמוז 5.8.2005)

"פנים אל פנים": בימים אלה בהם נדמה לפעמים שהקרקע תכף נשמטת מתחת לרגלינו, והעם והמדינה על סף פירוד והרס, צריך לחשוב רגע - מאיפה זה בא.
התנתקנו. לא מגוש קטיף. אלא אחד מהשני.
אנו בקושי מסוגלים לנהל דו-שיח אחד עם השונה.
תנועת "פנים אל פנים" מזהה את ההתנתקות (מגוש קטיף וצפון השומרון) כסימפטום שמצביע על כלל החברה הישראלית. סביב רעיון זה מאוחדים כלל רבני הציונות הדתית, ביניהם הרב שלמה אבינר והרב מוטי אֵלון.
העיקרון המנחה הוא שמגיעים אל האנשים הביתה! לא מזמינים אותם להשתתף בכנסים שונים של פיוס וגישור אלא מגיעים אליהם, ובמידה שהם מסכימים, נכנסים אליהם הביתה, מקשיבים ומשמיעים.
ביום ראשון האחרון קיימנו פעילות כזו בקיבוץ חמדיה. היינו 4 נציגים משלוחות וכ-10 נוספים משדה אליהו, טירת צבי ועין הנצי"ב. אנשים פתחו בפנינו את ביתם ואת לִבם והיו ביניהם מי שביקשו שנמשיך לבוא ולדבר, ואולי גם ללמוד יחד (בחברותא אישית, אחד על אחד).
הכוונה היא להרחיב את זה לכלל הקיבוצים והיישובים בעמק.
ביום ב' מנחם-אב: אנו מתכננים שוב בחמדיה, בבתי האנשים.
ביום ג' מנ"א: יתקיים בשלוחות מפגש פעילים מהקיבוצים הדתיים שבעמק, בהנחיית הרב אילן פרלמן מקשת.
מעלה גלבוע
ערב שבת חזון, פר' "דברים" 13.8.05

יומיים בגוש קטיף, שבוע לפני הפינוי: ...במשלחת הראשונה לפני שבוע, נסענו 5 איש ממעלה גלבוע ו-4 תלמידים מהישיבה. בקיבוץ רעים פגשנו עשרות מתנדבים אחרים שהגיעו משלוחות, עין צורים, ומהישיבה בעין צורים. מסתבר שבימים שלפני כן הגיעו מקיבוצים דתיים אחרים. כל המבצע הוא פרי יוזמת אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, אשר ארגן את כל הלוגיסטיקה, כולל הסעות, אישורי כניסה לגוש, חלוקה למשקים ואוכל.
למארגנים, כמו לכל המשתתפים, היו המטרות ברורות למדיי: סיוע לחקלאי גוש קטיף בהעברת החממות, מהר ככל האפשר, אל שטחים חדשים ליד אשקלון. כולם, ללא קשר לדעה פוליטית, באו מתוך רצון לסייע ליהודי באשר הוא בעת מצוקתו, כמחווה מוסרית, אנושית ויהודית. היפה במבצע הוא שאין בו שמץ של פוליטיקה. מתנדבים הגיעו אך ורק לחקלאים אשר פנו לקבלת עזרה דחופה. באנו להביע הזדהות - לא בהפגנות, אלא בעבודה. אכן עבדנו, ועבדנו קשה.
לאחר המעבר במחסום כיסופים נפרדנו מהחבר'ה של שלוחות שעברו לעבוד בגני טל, ואנחנו הגענו למושב גדיד יחד עם 17 תלמידים מהישיבה בעין צורים.
אני רוצה לשתף אתכם בפרופיל אנושי של אנשים שבאנו עמם במגע:
יוסי: תושב גדיד יותר מ-20 שנה, הקים משק של 65 דונם חממות, לתפארת. אדם עם אופי חזק, תושייה ובעל יכולות. מייד כשהגענו אסף אותנו בחצר המוצלת שבין ביתו למחסני החממות, וקיבל אותנו עם הסבר קצר על המושב. התעקש לומר שהוא ושכניו למושב הם שומרי חוק. הוא ואשתו אומרים שהם לא סומכים על נסים, אבל מתפללים שהנס יבוא. הסביר איזו עבודה מחכה לנו בחממות, וביקש שכמה חבר'ה יעזרו לבני ביתו באריזת חפצי הבית כי עוד מעט מגיעה המשאית. כאשר מילים אלו יצאו מפיו, הוא נשבר ופרץ בבכי. לאחר רגע של מבוכה לכולנו, הוא התעשת מהר, ויותר זה לא קרה לו. אדם חזק. אבל עבורנו, היה זה אירוע קשה של טבילת אש רגשית, שלשמחתנו לא חזר על עצמו.
מאיר: התברר שחלק מאלפי השולחנות בחממות מחוברים בברגים. פתאום, עבודתם של 30 איש מתקרבת לסיום אם לא יימצאו מפתחות רטצ'ט עם בוקצ'ה בגודל 3/8. ליוסי יש רק אחד כזה והוא מזמן בעבודה מלאה. קפצנו למוסך של המושב, שבבעלותו של אחד השכנים. במוסך אין שום אווירת פינוי: שני רכבים על הליפט ושני פועלים יהודיים ועוד שניים ערביים עובדים כאילו שזה עוד יום עבודה מן המניין. איתרתי את מאיר, מנהל ובעלים של המוסך. השנים שלי בענף הגן ירק במעלה גלבוע הכינו אותי לכך שמכונאים לא ששים להשאיל כלי עבודה, במיוחד לאנשי שדה. ואילו כאן, אני בא למאיר, אדם זר מפלנטה אחרת שעובד בפירוק חלק מהיישוב שבו הוא גר, והוא לא מהסס לרגע. הצעתי להשאיר אצלו תעודת זהות, והוא התעקש, אבל התעקש, לתת לי את הכלי מתוך אמון מלא.
הנערים בכתום: בערב קפצנו לנווה דקלים. שבוע לפני הפינוי והאווירה בנווה דקלים כמו של מחנה בני-עקיבא. מאות בני נוער בכתום מסתובבים בכל מקום. במרכז היישוב, 22:00 בלילה, אין מקום חנייה. המוני הנוער בכל רחוב ובכל פינה נותנים הרגשה של הפנינג, ואלו שדיברו על "וודסטוק כתום" אינם מחטיאים בהרבה את התחושה. שאלנו למחרת את יוסי למה החבר'ה האלו, שבלאו הכי מסתובבים בחוסר מעש ומחכים לרגע הפינוי, לא יעזרו בינתיים לתושבים אשר כל כך לחוצים בקיפול מפעל חייהם. שמענו שאכן יש מעטים שעוזרים, אבל יוסי סיפר על שכנה אחת אשר אספה כמה בנות אליה הביתה ונתנה להן קורת גג. למחרת ביקשה מהן לשמור על התינוק שלה כדי שתוכל להתפנות לאריזה. הן ענו לה בסירוב, מאחר שאסור להן לסייע לפינוי.
יואל: קיבוצניק חילוני מאזור המרכז, מנהל אגף המשימות. איש כל-יכול-פעיל-יעיל, איש לוגיסטיקה וארגון, שמאמין במפעל האנושי שבימים אלו מעסיק אותו יותר מכל המשימות האחרות שהוא ממונה עליהן. עשה כל מאמץ לרצות את הצרכים שלנו, בעיקר בתחום האוכל הכשר. שאל אם 8:00 בבוקר זה מוקדם מדיי להביא לנו ארוחת בוקר. אמרנו לו שאנחנו נהיה בשעה זו כבר אחרי תפילה ושעת עבודה. וכך היה. הגיע ולא האמין. אינני יודע אם היה זה הקשר הממשי הראשון שלו עם דתיים, אבל הוא לא הפסיק להתפעל מהחינוך הטוב, המשמעת העצמית והכבוד ההדדי.

יצאנו הביתה עם תחושות מעורבות. החוויה הייתה קשה ומרגשת. ההרגשה הטובה של הושטת סיוע לאח בלתי מוכר הייתה מהולה בתחושת העצב על פירוקם של יישובים ירוקים ומפותחים. כמובן שהזמנו את יוסי ומשפחתו לשמור על קשר, ואולי נזכה בעתיד לארח אותם אצלנו.
מורדי ש'
ראש צורים
שבת חזון, פר' "דברים" (ז' באב 12.8.05)

הודעה דחופה מאוד! במידה שחס ושלום ייצא אל הפועל גירוש אחינו מגוש קטיף וצפון השומרון, אנו, תושבי גוש עציון ואפרת, מתארגנים לקבל את משפחות אחינו המגורשים מגוש קטיף וצפון השומרון, להפגין את אהבתנו הרבה ותמיכתנו בהם.
אנו נחבר משפחה מאזורנו למשפחה מגורשת. המשפחה תצא עם עוגות, חבילות והרבה אהבה למקום שאליו תגיע המשפחה, ותלווה את המשפחה בתחילת דרכה הקשה.
על מנת שנוכל להוציא דבר חשוב זה אל הפועל, אנו מקיימים מאגר של משפחות המעוניינות להשתתף במשימה חשובה זו. פרטי המשפחות הדרושים לנו: שם המשפחה ושמות ההורים, יישוב, מס' טלפון ופלאפון, גיל ההורים, גיל הילדים.
המטה של גוש עציון יוקם במזכירות ראש צורים. דרושים בדחיפות מתנדבים החל ממוצאי שבת ויום ראשון, ט' באב. בברכת "איש אל אחיו יאמר חזק".

שדה אליהו
, שבת חזון, פר' "דברים" (ז' במנ"א 12.8.05)

"שבת חזון" ביישוב נצרים שברצועת עזה: בערבי שבתות באות בדרך כלל מעט בחורות לבית הכנסת. היום מלא בית הכנסת עד אפס מקום. הביאו כיסאות מהבתים, ורבות עומדות. כך גם בבית הכנסת כולו שמלא בתושבים, קרובים, אורחים וחיילים. אחרי התפילה יצאו בשירה ובריקודים סוערים וממושכים.
למחרת, אחרי התפילה, שיעורים במשך כל היום. בנוסף לרבנים המקומיים, שוהים כאן רבנים אורחים. לקראת ערב טיילנו מסביב ליישוב. יש יותר בתים ממה שחשבתי וכולם מיושבים. חלק מהתושבים סועדים "סעודה שלישית" בתוך הבית. זמירות בוקעות מהחלונות. חלקם סועדים בחוץ. צחוקים של ילדים.
אני חושבת על הבתים: שמא ייהרסו??? בית הוא לא רק קירות, בית יש לו נשמה. בגמרא אשתו נקראת "ביתו". בית זה משפחה, מקלט. בית מתפתח עם המשפחה, מוסיפים לו תמונה, ציור של ילד, מיטה לילד חדש. בכתבי עגנון חוזר וחוזר מוטיב הבית: הבית – הר הבית – נקרא בית.
כשראינו בטלוויזיה הריסת בתי מחבלים, נקרע לבנו למראה האימא המוציאה החוצה מזרונים, חפצים וצווחת. לאישה הזאת נהרס ביתה, מבצרה. אמנם היא אימא של רוצח, היא גאה בו, הוא יפגוש 70 בתולות, היא גם תקבל הרבה כסף, אבל בכל זאת, ביתה נהרס והבנו את כאבה.
ועכשיו – אנחנו מתכננים להרוס את ביתנו, בלי סיבה. הדעת נותנת???
במוצאי שבת, בקריאת "איכה", היו קטעים בהם הקורא בכה, לא בכי של חזנות, בכה ממש, והתקשה להמשיך.
ביום שאחרי, י' באב, שתלנו עגבניות. כמעט כל ערב מתאספים האנשים לשיעור או לשיחה, שירה וריקודים. בנות שירות לאומי מכינות כיבוד. האנשים מחייכים. הייתי רוצה לעשות צילום רנטגן כדי לגלות מה בלבם.
כמה ימים של ציפייה ושל מתח, עד ליציאה המכובדת מאוד.

אנשי נצרים התקבלו בזרועות פתוחות על ידי תושבי אריאל, שהכינו להם קבלת פנים יוצאת מן הכלל, וממשיכים לדאוג להם מעל ומעבר, אבל...
איך אפשר להתגבר על הבגידה של ממשלתנו, הכשל הנוראי של המוסדות, האדישות של חלקים בעם? אפילו בשדה אליהו התברר לי כי לא כולם מודעים לְמה שקרה.
ובכל זאת, כמה דברים חיוביים:
קול הציונות, הרדום לצערנו לאחרונה, נשמע שוב (למי שרצה לשמוע);
הארגון המופתי של מועצת יש"ע, ומסר הריסון ששידרה;
הרבה מאוד אנשים התגייסו, תרמו כסף, יצאו – עם תינוקות, עם מזרונים ואוהלים, עם חיוך.
כפר מימון חיבק אותם על אף שהרסו להם את הנוי והמטעים;
רבנים ששהו ביישובים, לחזק ולהעביר שיעורים;
החיילים, שלרוב, על אף שטיפת המוח שקיבלו מ"האח הגדול", גילו הבנה, אמפטיה, אחווה, וגם חלק מהשוטרים;
אני, כאימא, התרגשתי ששלושת ילדיי, בני הזוג ונכדים אחדים היו ביחד על מנת לעזור, לפני ואחרי, וגם התמיכה שקיבלנו משדה אליהו ריגשה אותי. אוסיף לרשימה גם את הושטת היד של הקיבוצים – בחלקם לא דתיים – וכל מיני אנשים, שהרגישו אחווה ואולי סלדו מהעוול שנעשה.
מצלצל באוזניי שירו של ביאליק, ששרנו בחו"ל, לפני העלייה ומשום מה נחרת, ונראה לי מתאים:
תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים
עפרות ארצנו, באשר הם שם
אל ייפול רוחכם – עליזים מתרוננים
בואו שכם אחד לעזרת העם!
ויויאנה ג'

קיבוץ עלומים,
שבת חזון פר' "דברים" (ז' באב, 12.8.05)

עמדה פוליטית: אין אנו בקיבוץ עלומים בעלי דעה אחידה בנושאים פוליטיים באופן כללי, ובתוך כך בנושא ההתנתקות, וטוב שכך. אבל גם כאשר יש אי הסכמה לגבי עמדתנו בנושא, יש לשמור על מידתיות ועל התנהגות חברית.
ולגבי מה דבריי אמורים: בזמן המצור על כפר מימון הגיעו מפגינים ממקומות שונים ברחבי הארץ שרצו להשתתף במחאה וביקשו להיכנס לעלומים ולהחנות את מכוניותיהם עד יעבור זעם. הנחיות מערכת הביטחון המקומית בגיבוי מזכירות פעילה היו לא לאפשר ל"סתם עמְךָ" לעשות זאת, אלא אם כן מצא אותו מפגין מישהו בעלומים שמכיר אותו. ואני חושב שלא היה קורה כלום אם היינו מאפשרים למפגינים להחנות את מכוניותיהם בעלומים בצורה מסודרת, מה עוד שאחוז ניכר מחברי עלומים תומך בנושא וגם המפגינים הם מ"כוחותינו".
גרשון ש'
המזכירות רואה לנכון לסייע לאנשים ש"נתקעים בדרך" במתן אפשרות ללון על הדשאים המיועדים (ליד בית הכנסת ומאחורי משרדי הגד"ש). מספר חברי קיבוץ הסכימו לקחת אחריות במקרה של פניות. בנוסף, אין התנגדות למתן ארוחת בוקר לאלה המבקשים.

עלומים, תשעה-באב (14.8.05)
עם כתיבת שורות אלה, ב- ט' באב, אי אפשר שלא לחשוש ממה שעלול להתרחש השבוע. אלפי אנשים מאבדים את ביתם ואת פרנסתם, וממול, אלפי חיילים ושוטרים עם משימה קשה וכואבת. בעלומים, למרות הרצון שלנו לשמור על איזון פוליטי, היה לי ברור שעלינו לעשות כל מה שניתן לעזור לתושבי הגוש. במשך השבוע איפשרנו להם להחנות את רכביהם בקיבוץ, במגרש שהוכן על ידי ג' וא'. אישרנו למשפחות שפנו, לשים את המכולות שלהם אצלנו עד שיתברר להם לאן הם עוברים. נענינו לפנייה מהיישוב עצמונה, ובינתיים עבר משרד היישוב לעלומים ונמצא כרגע בחדר מועדון התיכון. אנחנו משתדלים להיענות גם לבקשות לאוכל ומצרכים – הכול לפי יכולתנו. יחד עם זאת, אנו גם מנסים לסייע לחיילים שמשרתים באזור – אם בשימוש של הבריכה או מקום לנהל שיחה. זאת תקופה קשה, מלאת חרדה וכאב לכולם.
מזכירת הפנים
סעד
(בימים שלאחר תשעה-באב)

קדשו צום, קִראו עצרה
הוֹרֵד את הדגל לחצי תורן.
קִשרו לכם סרט שחור.
היום עקרו מאות משפחות מטובי העם מביתם. קהילות ישראל נקיים מסמים, שכרות, פשע וזנות נבחרו בשל צדקותם לשמש שעירים לעזאזל למען "אתרוג" פסול, שהכול מכירים בשחיתותו.
קהילות אלה היו למופת לכל החברה האנושית בעולם - מתפרנסים מעמל כפיהם בחקלאות על חול ים שלא דרך שם אדם מעולם, לומדים תורה, חלוצי צבא, שספגו הפגזות יום יום,
- השכפ"ץ של המדינה, ושל העולם החופשי כולו.
ועתה, הפליטים עוברים על פני ביתי, ועיניהם דומעות וכבויות, ופניהם חפרו, ונושאים את מיטלטליהם ברכבם אי שמה, כאשר חלקם אף אינם יודעים לאן.
ברקע אני שומע היטב יריות שמחה מתוך העיר עזה. רוקדים על דמם שנשפך במלחמה ונהרגו בה עשרות.
צְאוּ גם אתם לראות את אחינו הגיבורים המגורשים. ואולי תבכו גם אתם, ותבינו מה עוללה הדמוקרטיה שלנו.
אליהוא ש'
עין הנצי"ב,
שבת נחמו, פר' "ואתחנן" (י"ד באב 19.8.05)

"קריעה" על העקירה:
שאלה: האם מדובר במעשה דמגוגי או בחובה הלכתית?
תשובה: (מו"ק כו) אמר רבי אלעזר: "הרואה ערי יהודה בחורבנן – אומר: 'ערי קדשך היו מדבר' (ישעיהו סד, 9) וקורע". דבריו נפסקו להלכה בשולחן ערוך (או"ח תקסא).
נחלקו האחרונים בהבנת הדגש שיש ב"ערי יהודה". האם הקריעה על "ערי יהודה" היא עקב מציאות השכינה בהם, כנאמר: "לשכנו תדרשו ובאת שמה", או שמא בגלל חשיבות מלכות יהודה וריבונות מלכות ישראל, או אולי הקריעה על ערי יהודה היא חלק מהאבלות על ירושלים והמקדש? השלכות לשאלה זו תהיינה לגבי קריעה על ערי ישראל שאינן ערי יהודה, ואולם, גוש קטיף ויישוביו הינם חלק מנחלת יהודה, ולכן ממילא דין זה חל עליהם.
קריעה זו על פי הברייתא היא כקריעה על אביו ועל אמו, דהיינו: מצד שמאל במקום הלב, קרע שאינו מתאחה.
הגמרא מדברת גם על "השומע" את מאורעות החורבן, כך שנראים הדברים שכיום, הן מצד השמיעה והן מצד הראייה, למרות שהיא איננה ראייה ישירה אלא דרך המרקע – החובה קיימת.
הצער, הכאב והאובדן צריכים לבוא לידי ביטוי על ידי הקריעה.
"קריעה" זו איננה קשורה להשקפת האדם על עצם המעשה, ואף אין זה משנה מי הוא המחריב את הערים – ממשלת ישראל או אויביה, ולכן, אף מי שהיה בעד המהלך, חייב להרגיש את תחושת החורבן שיש בהריסת יישובי ישראל הפורחים.
מתי צריך לקרוע? האם בשעה בה עולים הדחפורים על הבתים ועל בתי הכנסת ומתחילים לשבור ולעקור את המבנים, או בשעה שמתחילים לפנות את האנשים מבתיהם? התשובה לשאלה זו איננה חד-משמעית.
אין חובה לקרוע חולצה חדשה ויפה, אפשר לבחור חולצה שאין רגילים להשתמש בה ואותה לקרוע.
ויהי רצון שנשמע בשורות טובות ונזכה להיות שותפים רק בבנייה ובנטיעה, ולא בעקירה.
הרב שמואל

דף השבוע, עין הנצי"ב, שבת נחמו: שבוע קשה פיסית ונפשית עבר על כולנו – היושבים בבית כמו הפועלים בשטח – לנוכח המראות והקולות המגיעים מגוש קטיף המפונה מיושביו.
הפצעים עדיין שותתים, התחושות קשות, והמילים דלות מלהביע את שמרגיש הלב...
נקווה שנצליח כולנו להיחלץ מן המיצר, לאסוף את השברים, ולהמשיך יחד בדרך הארוכה שעוד נכונה לנו.
לבנו עם תושבי הגוש בשעותיהם הקשות, ותקוותנו היא שמתוך ההרס והחורבן – הם יצליחו לאסוף כוחות, לצאת לדרך חדשה ולקומם את ביתם ואת חייהם, מהם נאלצו להיעקר.
לאות הזדהות עם תושבי הגוש ומתוך דאגה לגורל עם ישראל – קיימנו השבוע תפילת ערבית מיוחדת, בה הוקראו פרקי תהִלים, נשמעו דברים מפי הרב שמואל והושרו שירי אמונה והתחזקות על ידי כל הציבור.
עבודות הסיוע לתושבי הגוש נמשכו גם השבוע. בין תושבי הקיבוצים הדתיים שנחלצו לעזרה, יצאה גם משלחת מעין הנצי"ב שעבדה בעיקר בפירוק חממות ובאריזת משתלות בניסנית ובעצמונה. בין השאר, ביקרו חברינו גם בביתו של יעקב חלמיש שבעצמונה. העבודה הייתה רבה מאוד, והשהות במחיצת תושבי הגוש הייתה קשה מבחינה רגשית.
לקראת השבועות הקרובים, תתמקד העזרה בכמה מסלולים אפשריים:
- בתוך הגוש: עזרה בחקלאות – בעיקר בעצמונה;
- בתוך הגוש: עזרה של בעלי מלאכה מכל הסוגים;
- מחוץ לגוש: עזרה של רפתנים עבור רפת קטיף;
- מחוץ לגוש: עבודה במגוון תחומים באזור הנגב.
קבוצת יבנה
שבת נחמו, פר' "ואתחנן" (י"ד מנ"א 19.8.05)

מן המוסדות:
חברים יקרים,
בחרתי להחליף את הדיווח הקבוע מהמוסדות כדי להתייחס למתרחש בימים אלו ברחבי המדינה.
ימים קשים עוברים על מדינת ישראל ועל עם ישראל. אזרחים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, נצמדים למקלטי הרדיו ולמסכי הטלוויזיה, נרגשים, רוגזים ודומעים, כולם עוקבים בדאגה רבה אחר המתרחש. זו שעתה הגדולה של המנהיגות. מתוך הצבא והמתיישבים, עולות ומתנשאות הדמויות שקוראות באמונה ובנחישות לאיפוק. אני מרשה לעצמי לציין את מיודענו וידידנו, הרב רפי פרץ, ראש המכינה הקדם-צבאית בעצמונה, שמוביל את תלמידיו באחריות וברגישות, ומעל דפים אלו אני מבקש לחזק את ידיו.
קליטת משפחות: קבוצת יבנה משתדלת מזה שנים להרחיק את עצמה מהוויכוח הפוליטי הסובב אותנו. והנה בזו השעה אנו מוצאים את עצמנו מעורבים ונחלצים לעזרה. 7 משפחות כבר הגיעו אלינו מנווה דקלים, גן אור ונצר חזני. חלקן עברו עם תכולת ביתם במטרה להישאר עמנו לתקופה משמעותית ולתכנן מכאן את הבנייה המחודשת של הבית שנחרב. חלקן הגיעו זמנית, עדיין ללא ציודן, ללא ביטחון מהו הצעד הבא.
"צוות רעות" שלנו מלווה את המשפחות ומשתדל להקל עליהן את צעדיהן הראשונים. הוא נעזר בעשרות רבות של מתנדבים, בכל שעה משעות היממה, ובתמיכה וסובלנות של כל ציבור החברים.
סיוע בהובלות: צי המשאיות של המדגרה מסייע למשפחות מהגוש להעביר ציוד אישי וציוד חממות. חברים נכנסים שוב ושוב לגוש קטיף, מעמיסים ציוד ומפלסים דרכם בכל שעות היממה ליעדים החדשים. אי אפשר שלא להתפעל ממסירותם של החברים העוסקים במלאכה חשובה זו.
בינתיים, זורמות אלינו בקשות שונות ומגוונות לעזרה ולתמיכה: אוכל לשבת, סיוע של אנשי מקצוע לגוש עצמו ולאזורי הפינוי, עזרה בפירוק והרכבה של ציוד אישי וחקלאי, מקומות אחסון, ועוד. "צוות רעות" והמזכירות משתדלים למיין את הבקשות ולפרסמן. חברים שנכונים לעזור, מתבקשים לתאם את עבודתם עם מרכזי הענפים ולהירתם למשימות השונות.
מזכיר פנים
עין צורים
שבת נחמו פר' "ואתחנן" (י"ד באב 19.8.05)

כהיענות לפניית הקיבוץ הדתי, התארגנו לשלוח עזרה לפירוק חממות פרטיות בגוש קטיף לקראת העברתן לשטחים החדשים בתוך הקו הירוק. אנו כמוסדות, וחברים כפרטים, התלבטנו מאוד מהצד הרעיוני: האם בעזרה זו אנו לא מקדמים במו ידינו את ההתנתקות? מהצד האחר, ראינו זאת כהיענות הומניטרית לבקשת המתפנים, מעל ומעבר לכל ויכוח רעיוני-אידאולוגי, ובתור זה התגייסה המזכירות.
ביום ד' התברר שהדברים לא מאורגנים דיים ודחינו יציאתנו ליום ה'. את המחסום הראשון ליד קיבוץ מפלסים עברנו ללא תקרית. ליד קיבוץ רעים נכונה לנו אכזבה. לא הצלחנו לקבל אישורי כניסה למרות מאמצים שנעשו מצד התק"צ ויואל מרשק ממחלקת המשימות שלהם. הופנינו לפן האחר של העתקת החממות והרכבתן במקומן החדש בשטחי החולות שממערב למבקיעים וממזרח לתחנת הכוח של זיקים. באזור זה מכשירים עשרות דונמים לקליטת החממות. בכניסה לאזור עומדות כבר מספר חממות ואף פרקו צמחים לתוכן. לידן, חממות בשלבי בנייה שונים.
אנחנו הופנינו לאזור אשר עדיין מיישרים אותו ואין בו תשתית מוכנה. ליד השטח – ערימות של ציוד שכבר הועבר. החממות שייכות לחבר גדיד. בהיעדר מלגזה לפריקת המשאית, נזרק ממנה הציוד באי סדר. נוסף לזה, חלק ממגשי הצמחים ניזוקו בזריקתם מהמשאית. התחלנו להעמיד את המגשים ולהפריד בין המגשים שניזוקו לשלמים. הצלחנו לגייס עוזרים נוספים מגוש עציון ובהמשך הצטרף צוות חיילים בחופשה.
בסופו של דבר, עמדנו כולנו יחד במשימה לשביעות רצונו ולשמחתו המוחלטת של הבעלים (שבתחילה נתן הוראות ב"קשר" ואחר כך הגיע מהגוש). גם בשטחי החממות האחרות נראו מתנדבים רבים שעזרו בהעמדת החממות ובתפעולן.
אנו רואים בחיוב המשך העזרה ההומניטרית.
המזכירות

בני-עקיבא, עין צורים: בימים קשים אלו עובדים ילדי החטיבה על שימוח וחיזוק עם ישראל. ביום שלישי ורביעי יצאו חבר'ה לכיוון הדרום במטרה לפגוש אנשים וחיילים בדרך, ולחזק אותם. הכלים לשימוח היו מדבקות של חיוכים, ומדבקות שבהן היה כתוב: "שמחה היא לא רק תוצאה של מציאות נעימה וטובה, שמחה היא הכוח להתמודד עם החסרונות של המציאות. יהי רצון שנמצא את הכוח להתמודד".
בהמשך השבוע נאפו עוגות ונאספו דברי מתיקה שיחולקו ביום שישי לאנשי הגוש, לחיילים ולמחזקים. תודה רבה לכל מי שתרם. בשבוע הבא נמשיך בע"ה לפעול. רעיונות יתקבלו בברכה.
מירב
שבת נחמו, פר' "ואתחנן" (י"ד מנ"א 19.8.059)

מירב עם גוש קטיף: השבוע נטלו משפחות רבות ממירב חלק במאבק ו
הזדהות עם אחינו, תושבי גוש קטיף.
ביום הקהילה השתתפו עשרות משפחות בשיירה לכיוון תל-אביב, שירה והנפת דגלים בעיר, והמשך - בתפילה, שיעורים ופעילות לילדים בקבוצת יבנה. זה המקום להודות ליבנה על האירוח החם והלבבי ותודה לכל שאר המארגנים של היום המוצלח, המרגש, המגבש והחשוב הזה שעברנו יחדיו.
בנוסף, התקיימו פעילויות ושיירות למען תושבי גוש קטיף באזורנו. יישר כוח למשתתפים.

דבר מזכירות מירב:
שבוע קשה, מלא בתפילות ובדמע עבר עלינו.
התלבטנו הרבה, כבר כמה שבועות, האם נכון לקיים "שבת קהילה" בתקופת משבר קשה כל כך, אולי אחת הקשות שעבר עם ישראל בשנים האחרונות.
החלטנו בסוף, כידוע לכם, לקיים את השבת, להתעסק קצת פחות בעצמנו, בנוסטלגיה הפרטית-קהילתית שלנו ולהפנות את פנינו לנקודות אחרות, בונות, מחזקות וממשיכות, לקבל כוחות מהיחד, מהכלל המיוחד שיש כאן כדי להמשיך ולבנות.
חשבנו להתמקד בנושא של צמיחה ממשברים, ביכולת המופלאה הזו של יחידים, של קבוצות ושל העם כולו לקום ולהמשיך הלאה אחרי התרחשויות קשות, ולא סתם להמשיך אלא לגדול ולצמוח. ואולי זה הרבה יותר מיכולת, אלא זוהי החוקיות של העולם. קומה קודמת נשברת, ומתוך כך צומחת קומה חדשה – גם בחיים של כל אחד ואחד וגם במהלך הדורות של העם. ואנחנו רק צריכים לכוון את עצמנו להשתלב בחוקיות הזו, לבנות מחדש את הקומה החדשה, ולא להיעצר בקודמת.
אז על זה ביקשנו מכם לכתוב וקיבלנו דברים שונים, שבטוח שנמצא בהם מאיפה לצמוח.
גם השבוע, בכל יום ויום, כשנהיה יותר ויותר קשה ועצוב, אז חשבנו – או-קיי, צמיחה ממשברים – על זה אפשר לדבר אחרי המשבר, כשייגמר הכול, כשהלהבות ידעכו, אבל עכשיו? כשהכול כל כך בוער וטעון וחשוף?
והתשובה לכך היא שהצמיחה מתחילה תוך כדי, ומתוך הקושי, אם מסתכלים עליו, כמובן בצורה נכונה וזו השקפת עולם, דרך לחיים – איך אנו רואים את הקושי, את השבר, האם הוא בא לשבור או לקדם.
…בחודשים האחרונים ובימים האחרונים, עמדנו נפעמים אל מול גדולת רוחם ונפשם של המתיישבים בגוש קטיף, שהלכה ונתעצמה ככל שהיה קשה יותר. זאת אומרת שאפשר. אפשר להמשיך לצמוח. ונראה שסוד הצמיחה ממשבר – הוא סוד התנועה. להיות בתנועה כל הזמן, גם כששחור וקשה – להצליח להרים את הראש ולהסתכל על האור שאמור לצאת משם. לא להיתקע, לא לשקוע, פשוט להמשיך לנוע.
שמענו שהרב רפי פרץ, מהיישוב עצמונה, אמר לתלמידיו בשבת שעברה, שיום אחרי שהכול ייגמר, אנחנו ממשיכים הלאה. לא נתקעים אלא קמים, ממשיכים ומתחילים לבנות מחדש.
אז הלוואי שנהיה ראויים להם, ושיהיה לכולנו את הכוח לצמוח.

"ללמד את יהודה קשת", מירב
במפגש עם הרב מוטי אֵלון, בו נכחתי לפני כמה ימים, פתח הרב ואמר שאף פעם לא היה מצבו של עם ישראל טוב כל כך. הרב בוודאי לא התכוון לרובד החיצוני ולקרע הנפשי והפיסי שחווינו בצורה כה קשה בימים האחרונים. הוא נתן דימוי לבית חדש שבו מתגלה פתאום סדק בצביעה. מה עושים? קוראים לצבעי והוא "מטייח" את הסדק! לאחר זמן מתגלה סדק נוסף ושוב מפעילים את "שיטת הטיוח", והבעיה נעלמת. בפעם השלישית, מחליטים לקרוא למהנדס הבניין, ולאחר בדיקה מעמיקה יותר מסתבר שיש בעיה ביסודות.
דייר-חושב אומר לעצמו: "איזה מזל שלא המשכתי לטייח, בסוף הכול היה מתמוטט. עכשיו אני לפחות יודע שיש בעיה יותר משמעותית ואפשר לנסות לתקנה..."
הרב אֵלון דיבר מהלב והמחיש לנו איך מדינת ישראל וכל התהליך הציוני חוללו נפלאות, אך כולנו היינו עסוקים במשך עשרות שנים ב"דחוף" ופחות ב"חשוב". בניצול כוחות פוליטיים (כל אחד בזמנו ובתחומו) ופחות בבירור משותף ומוסכם - על המטרות והיעדים הלאומיים. דווקא עכשיו, בתוך תהומות הכאב והצער של המראות והחוויות הקשים, אנחנו צריכים להכין את עצמנו לדרך ארוכה שבה עיקר הדגש הוא "ללמד את יהודה קשת".
הלימוד הזה הוא קודם כול על עצמנו. הוא מחייב החלפה של "כלי מלחמה", של שפה, של אוריינטציה, של התנשאות פנימית שאולי לקינו בה, של המון דברים שאינני יודע לפרטם. אסור לנו להתעלם ולהיתמם שבאופן מיידי מישהו או משהו ישנה את ה"הארד-דיסק" ופתאום נמצא אנשי תקשורת שמדברים אחרת וכד'. שריטות עמוקות נזקקות לניתוח מעמיק ותהליכי הבראה ממושכים, ויבריא מהן רק מי שיהיו לו סבלנות ואמונה. יתרונם היחיד של בני מירב, שכנֵי מיכל וצאצאי שאול, שהם יונקים מ"מורשת הגלבוע" ויודעים את מה שרמז עליו נתן אלתרמן, שהקב"ה לא ייטוש את עמו, ואת "צמח דוד" הוא מצמיח בדרכים השמורות עמו.
המודעות והאמונה הללו הם "תורת הקשת" מתוכה מוטל עלינו כעת לגייס כוחות, להציב אתגרים מחודשים, להניף מחדש את הרוח והדגל ולהתאושש מתוך ה"תבוסה הרגעית" שאולי נפלה על חלקים מארצנו ומעמנו. נדמה לי שבחודשים האחרונים גילינו שיש בעם הזה עוצמות וכוחות עצומים, ובתוכם גם קהילת מירב, המיוחדת ביכולתה לתרגם מילים גבוהות ואידאלים לרעיונות יישומיים ויוזמות מעשיות.
...ההיסטוריה היהודית מלמדת על אין סוף מצבים של "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" ושל "העם ההולכים בחושך, ראו אור גדול". הקושי הוא כשאתה נמצא בתוך זה ואז זה לא ממש מנחם ובוודאי שלא מצדיק אירועים בסדר גודל כזה, שלרבים נראים ממש הפוכים מההיגיון והצדק... ואף על פי כן, אנחנו מאמינים בני מאמינים ובתוך המשבר העכשווי נדמה לי שזהו האתגר וזוהי ההזדמנות לחזק איש את רעהו ולא ליפול ברוח.
ירון ת' (קטע מתוך מאמר שלם)

כאב המיעוט, מירב: קצת אחרי שהגענו למירב ב-1993, נכנס הקיבוץ לסחרור מסוים בעקבות הסכמי אוסלו. מי שהיה כאן אז, זוכר בוודאי את הפעילות הפוליטית שבה השתתפו רבים מחברי הקיבוץ, והדיונים באסיפות החברים שליוו את הפעילות. כיוון שמדובר בימים שעוד היה קיבוץ, היו דיונים ערים בנושא: האם לסבסד את הנסיעות להפגנות נגד ההסכמים? האם לתרום קילומטרים וימי עבודה לטובת העניין? ואני עוד זוכרת שהייתי די בהלם, כאשר נשאלה השאלה, האם יהיה סבסוד גם למי שירצה להשתתף בהפגנה של השמאל, ומישהו אמר ש"כדאי שאנשים כאלו יבינו איפה הם חיים".
גם אם אמירה זאת הייתה קבלת הפנים שלנו לפוליטיקה של היישוב – הדבר לא הפריע לי במיוחד בשנים שלאחר מכן, למרות שמהר מאוד סימְנו אותנו כמשפחה "שמאלנית". אם הרגשתי בדידות פוליטית מסוימת – זו הייתה בבחינת "בטֵל בשישים" לעומת הרגשת "הבית" שהרגשתי במירב.
היום מירב הוא בית לכל דבר – פה נולדו הבנות, בנינו בית והשתקענו. אך בשנה האחרונה, על רקע "ההתנתקות" ונושאים רגישים נוספים, התעצמה אצלי הרגשת ניכור מסוימת על רקע פוליטי. בכל מקרה, לא קל להיות במיעוט, קל וחומר כאשר נושאים פוליטיים תופסים חלק גדל והולך מסדר יומנו.
"בקהילתנו דעות מגוונות", נכתב לפני מספר ימים. ובכל זאת – הרוב הגדול של הציבור הוא הומוגני למדיי מבחינה פוליטית. ודאי שהרוב המכריע של תושבי מירב מגדירים עצמם "אנשי ימין". ה"מחתרת השמאלנית" היא באמת קטנה, ובימים קשים אלו זה מכביד – לפחות עליי. לא שיש דיכוי או השתקה, חס וחלילה. להפך, אנשי הימין שבינינו אוהבים לאהוב את הדעות השונות של מקצת משכניהם, זה נותן ליישוב אווירה הטרוגנית ובריאה, לא חד-גונית מדיי. אבל בעיניי, חסרה אצל רבים (לא כולם, ולא רק במירב, בציבור כולו) הפנמה עמוקה של הלגיטימיות האמיתית של הדעה האחרת. אמירות יהירות כמו "כל הציבור האמוני..." או "קיבוץ מירב בעד..." רק מרחיקות את חלקי הציבור זה מזה ויוצרות אווירה של די-לגיטימציה כלפי מי שמוצא את עצמו מחוץ להגדרה. שימוש בנכסי הקהילה כדי להביע דעות פוליטיות שנויות במחלוקת רק מרחיב את הפערים.
חלק מאנשי הקהילה וחלק ממנהיגיה סבורים שלא ראוי לעסוק במה שמפריד. כתוצאה מכך, חסר במירב דיאלוג אמיתי בין הצדדים, דווקא בימים שבהם הנושא הפוליטי הוא כמעט כל מה שמעסיק את כולנו. לא תמיד נעים להעלות את הדברים במסגרת שיחות אישיות, והתוצאה היא שמדברים פחות, שאנשים נחשפים פחות לדעות שונות משלהם, ושהרגשת הניכור (לפחות אצלי...) מתגברת. וזאת למרות שאני כואבת לא פחות מאחרים את כאבם של המפונים, מזדהה לא פחות עם סבלם, ומסכימה לא פחות שנעשה גם עוול במקרים רבים. לפעמים קשה למצוא איך לבטא את הרגשות הללו, מבלי להזדהות עם המאבק נגד ההתנתקות. יש לי אמת פוליטית פנימית שהיא צלולה וברורה לי למדיי, והיא לא נפגעה מהאירועים של השנים האחרונות והחודשים האחרונים. לרוב לא מתאים לי לנסות לשכנע או להשתכנע, אבל אני חושבת שחייבים ליזום פורומים להידברות בקהילה. בסופו של דבר יהיה לזה אפקט של איחוד ולא של הפרדה.
לא צריך להגזים בהשפעה של הפוליטיקה המקומית על מצב הרוח, זה כמעט ולא מתבטא ברמה הבין-אישית (למרות שהיו גם מקרים יוצאים מן הכלל, כולל בפורומים ציבוריים). היחסים האישיים כמעט שלא נפגעו, כולל מול אנשים עם דעות הפוכות משלי (טרמפיסט אחד אמר לי: "אני מחכה שמתישהו באחת הנסיעות שלנו אנחנו נסכים על משהו..."). אך מול הקהילה כקהילה - חסר היום משהו. יש רובד שלם של פעילויות – רשמיות ובלתי רשמיות – שלא תואמות את דעותיי ושאיני מזדהה אתן.
אני מעריכה מאוד את המאמצים של אנשים רבים בקהילה, נוער ומבוגרים, בפעילות המתמדת שלהם משך חודשים ארוכים למען מטרה אידאולוגית (באופן אישי נמנעתי מפעילות התומכת בהתנתקות כדי לא ליצור רושם של שמחה לאיד, וגם כי לא ראיתי צורך בכך). אך אני סבורה שיש הרבה מקום להעמיק את ההכרה בלגיטימיות של הדעה האחרת. אם נשכיל ללמוד את הלקח הזה, נוכל באמת לצאת מאוחדים ומחוזקים מהתקופה הנוכחית.
ג'ודי ס'
טירת צבי
משולחן מרכז חינוך

אני חוזר משבוע מילואים בגוש קטיף (מעגל שלישי...) עם מראות ותחושות לא קלים. לתחושתי, העזרה והתמיכה הן חובתנו המוסרית, ללא קשר לדעות פוליטיות, והמהלך חייב להיות עם אורך נשימה ויימשך עוד תקופה ארוכה, ולכן אני קורא לכל הנוער שלנו להתחבר לעשייה התומכת והמחבקת את מפוני חבל עזה.
בארות יצחק
(י"ד מנחם אב תשס"ה, 19.8.05)

"אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דרשה לפרשת "ואתחנן")
"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", אומרת המשנה (תענית ד, ח). אבל משום מה השבוע הייתה לי הרגשה שתשעה באב עוד לא נגמר. מחר נקרא בתורה בדיוק את אותה קריאה שקראנו בתשעה באב, שעוסקת בדור השלישי שנולד כבר בארץ: "כִּי תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ", שם מבהירה לנו התורה שגם כשמדובר בדור השלישי, שום דבר אינו מובן מאליו. גם בשבוע הבא, כשנקרא בהפטרה את הפסוק הידוע: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ", לא יעזרו לי כל ההסברים שזהו פסוק נחמה שעוסק במחריבים שיעזבו אותנו. הפירוש השני יהדהד לי בראש.
מראות החורבן שראינו השבוע היו קשים מאוד, גם למי שתומך במהלך. אבל מעבר למראות החורבן הפיסי עולות הרבה שאלות רוחניות:
האם העצרת בכותל המערבי, שהייתה אולי הגדולה ביותר במקום זה מאז חורבן בית המקדש, הייתה לשווא? האם כל פרקי התהִלים שנאמרו לא פעלו?
האם המלחמה הייתה אבודה מראש?
על מה בזבזנו את כל האנרגיה והתקוות שלנו?
הפרשה פותחת בתחינותיו של משה להיכנס לארץ, למרות שה' גזר שהוא לא יזכה לכך. אני יכול להבין מדוע משה התחנן. אמנם נגזרה הגזירה, אבל תמיד אפשר להתפלל ולנסות לשנות אותה. עם זאת, ראוי להתעמק בשאלה מדוע הוא בוחר לספר על התחינות האלה בנאומו לעם ישראל, ואף לציין זאת בתורה לדורות, למרות שבסופו של דבר התפילה הזו לא התקבלה.
חז"ל אומרים (דברים רבה יא, י) שמרגע שנודעה לו הבשורה הקשה שהוא עתיד לא להיכנס לארץ, התפלל משה 515 תפילות – כמניין המילה "ואתחנן". האם אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את העוצמה של כמות כזו של תפילות של משה רבנו בכבודו ובעצמו? אותו משה, שבתפילה של חמש מלים הצליח להציל את אחותו מצרעת, אותו משה שבתפילה של שלושה פסוקים הציל את כל עם ישראל מכליה בחטא העגל, ושוב הציל את כל ישראל בתפילה קצרה אחרי חטא המרגלים. אותו משה אינו מצליח לשנות את הגזירה גם לאחר שהוא מתפלל מאות תפילות! יתרה מזו: הקדוש-ברוך-הוא לא רק שאינו נענה לתפילתו, אלא מבקש ממנו: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".
מדוע דורש ממנו הקדוש-ברוך-הוא גם להפסיק להתפלל?
המדרש המצמרר (מדרש "אלה אזכרה", שהוא המקור לפיוט של יום הכיפורים, אוצר המדרשים עמ' תלט) המתאר את רציחתו של ר' ישמעאל כהן גדול, מביא את שאלתם הקשה של מלאכי השרת: "זו תורה וזה שכרה"? ותשובת הקב"ה היא: "מה אעשה לבני, גזירה היא ואין מי שיפר אותה. יצאה בת קול ואמרה: אם אשמע קול אחר, אהפוך את כל העולם לתהו ובהו".
בשלב מסוים מצפה מאתנו הקב"ה שנצדיק עלינו את הדין. נעשה קריעה, אם צריך, אבל נאמר עם זאת "ברוך דיין האמת". בשלב הזה, תפילה משמעה אי הסכמה עם גזר הדין, ולכן יש להפסיק להתפלל.
אבל אם זה ההסבר הנכון, מדוע חיכה הקב"ה 515 פעמים לפני שאמר למשה להפסיק להתפלל?
התשובה היא שעד לאותו רגע שבו אסור להתפלל, ישנו חיוב להתפלל. הקב"ה מעוניין בתפילותיו של משה כי הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים. אמנם תחינותיו של משה רבנו לא נענו במובן הזה שהוא לא נכנס לארץ, אבל התפילות הללו לא היו לשווא. הקב"ה דאג שיהיה תיעוד בתורה לעובדה שמשה התפלל כל כך הרבה, כי התפילות הללו לימדו אותנו מה הם כיסופים לארץ ישראל. הם לימדו אותנו איך להתפלל מתוך הכיסופים האלה, אבל יחד עם זאת הן גם לימדו אותנו איך להפסיק את התפילה. כי בסופו של דבר יש מחסום לכיסופים – והוא רצון ה'. כפי שדוד המלך ידע לשבת ולהתפלל על בנו שבוע שלם, אבל ברגע שהוא הבין שאין כבר מה לעשות, הוא קם ואכל ושתה, להפתעת כל בני ביתו: "בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי ה' וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד" (שמו"ב יב, 23-22)? כך גם אנחנו - צריכים לדעת גם היום לקום מהאדמה ולשאת עיניים קדימה.
אותן תעצומות נפש שגייס עם ישראל לצורך התפילה, צריך לגייס גם לצורך קבלת הדין. וכשם שקיבלנו שכר על הדרישה ("דורש אין לציון" – מכלל דבעי דרישה. ר"ה ל, א), כך אנו מקבלים שכר על הפרישה.
איננו מבינים את מהלך הגאולה. בדרך כלל אנחנו מעדיפים לראות את הגאולה כאיילת השחר שבקע אורה (ירושלמי ברכות א, א) – שהאור רק הולך וגובר, גם אם זה תהליך איטי ומתמשך. אבל הגאולה נמשלה גם לצבי (במדבר רבה יא, ב), שלפעמים נגלה ולפעמים מכוסה.
גם אם חווינו השבוע את ההתכסות, עלינו להתפלל ולהאמין שבקרוב נזכה גם לראות את הגילוי הגדול שיבוא בעקבותיו.
הרב ירון ב"ד
קיבוץ שדה אליהו
שבת נחמו, פר' "ואתחנן" (י"ד מנ"א 19.8.05)

דברים שרואים משם (ולא תראו בטלוויזיה...): זכיתי להיות עם חברים נוספים מהקיבוץ בימיה האחרונים של עצמונה וראיתי... ראיתי כתובת על קירות המכינה הקדם-צבאית הנטושה: "לא משנה איפה, נמשיך להניף את הדגל, ולהעריץ את עמנו מדינתנו וצבאנו הקדוש!!! מחזור י"ב 'עוצם' – עוד נחזור".
השתתפתי בתפילת קבלת שבת האחרונה ביישוב, שהתקיימה במשותף עם כ-50 חיילים, שהריקודים בה לא פסקו במשך כ-40 דקות (מה שלא מנע מהצבא להיכנס למחרת עם כוח של כ-40 חיילים על כל בית, למרות שידעו על הכוונה לעזוב ללא אלימות...).
הייתי בשיעור השבת האחרון של רב היישוב שנושאו היה: "הערבות ההדדית שיש לנו כיישוב כלפי עם ישראל, ומתוך כך חובתנו לחפש אתגר חדש ליישוב שחרב".
הייתי באסיפת החברים והנוער במוצאי שבת, ערב הגירוש, וראיתי יישוב שלם, שמה שמעסיק אותו זו השאלה: "כיצד עלינו לנהוג ביום הגירוש באופן שירומם את עם ישראל ויחזק אותו".
הייתי נוכח עם עוד 15 איש במהלך הגירוש בשיעור שהתקיים בבית הכנסת בנושא "לימוד זכות", והצטערתי לפתוח רדיו באותן דקות ולשמוע ש: "...200 איש מתבצרים בבית כנסת".
ראיתי רב, שכאשר הגיעו אליו החיילים לגרשו, עלה והוריד את הדגל מביתו, צעד אל החיילים עם הדגל ואמר: "אני אמנם מוריד את הדגל כי היום הוא יום של חורבן, אך הדגל לא נשאר כאן, אני לוקח אותו אתי למשימה הבאה".
ראיתי יישוב שלם שהמשפט המודפס על חולצותיו ביום הגירוש: "עצמונה – את האמונה הזאת אי אפשר להפסיק", אינו רק סיסמה אלא דרך חיים של נוער וחברים, דרך חיים מלאה אמונה, שמחה ואופטימיות.
ברק ש'

"על אלה אני בוכייה ועיני יורדה מים", שדה אליהו
איך אתאר את מה שראיתי בסוף השבוע האחרון בעצמונה?
איך אתאר שבת אחרונה לפני "גירוש"?
קבלת השבת האחרונה הייתה בעוצמות שהיד לא מסוגלת לכתוב. תפילת "שוועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות", נשמעה בעוצמות וזעקות. באמירת "אנא בכוח" ולאחריה, חצי שעה של ריקודים עם צוערי בה"ד 1, אשר הוצבו קרוב לעצמונה, באו לתפילה והתקבלו בזרועות פתוחות למרות מטען הרגשות, ובעיניים דומעות ובשירת "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב".
איך אתאר את משפחת אדרי (שאצלה הייתי) אוכלת סעודת שבת אחרונה בכלים חד-פעמיים, כשכל הבית מלא ארגזים והאב בעיניים עצומות מעייפות ודמעות שבהסתר...
איך אתאר נערים ונערות, בני המקום, שהרימו את המורל ביישוב במשך השנה האחרונה וניסו לשמח ילדים ומבוגרים, עד הרגע האחרון, ואז – השבר היה בעוצמות שקשה לתארן...
איך אתאר בכיו של הכרוז המנסה להודיע לתושבים שהצבא בא לגרשם, אך אינו מסוגל לסיים את דבריו...
איך אתאר עוצמת הפחד כשהחיילים והשוטרים נכנסו בשערי היישוב, כמשהו מחריב ומפחיד קהילה כל כך טהורה, כולה נוטפת טוּב, קדושה וכוונות טובות – אותן יכול להבין רק מי שזכה בזכות הגדולה לחיות ביניהם ולהכיר את המקום והקהילה...
איך אתאר משפחות גדולות ובודדים עם תיקים ועגלות, היוצאים מבתיהם נגד רצונם...
דבר אחד שראיתי ניתן אולי לתיאור: קהילה שמתאספת בבית הכנסת לתפילה אחרונה, כשבחוץ דוחקים בהם להתפנות, תפילת "אבינו מלכנו" בזעקות, צעקות ותחנונים, כשלאחריה הוצאת ספרי תורה והקפות בשירה אדירה, מלווים פרצי בכי אדירים לא רק של התושבים אלא גם של המפנים.
רק כך ניתן להבין את "מגילת איכה" אותה קראנו מספר ימים קודם...
עד שלא חוויתי זאת לא יכולתי להבין את המשפט, "על אלה אני בוכייה ועיני יורדה מים".
באותה עת, כשהכול קרה, הרגשתי אישית, שנבגדתי על ידי ראש הממשלה ותומכיו. הרגשות והמחשבות קשים ומכאיבים מכדי להעלותם על הכתב, והם אינם מתקהים גם בחלוף הימים.
עפר מ'
מעלה גלבוע
שבת נחמו, פר' "ואתחנן" (י"ד מנ"א 19.8.05)
שיחת רב המקום שנאמרה בבית הכנסת בליל "שבת נחמו":

"נחמו נחמו עמי יאמר א-לקכם".
דומה שבשורת הנחמה של הנביא מגיעה שנה מוקדם מדיי. טרם מלאה צבאה. עוד לא נרצע עוונה.
ב-30 השנים האחרונות קמו אנשי חזון לשוב אל חבל עזה, שנכבש במלחמת העצמאות על ידי המצרים, ושב אלינו ב"מלחמת ששת הימים". אנשים פשוטים וטובים, רובם אנשי התיישבות וחקלאות, בכל גווני הקשת ואוכלוסיות העם. הם הקימו יישובים וגושי יישובים לתפארת. מלאי חסד ועזרה, מגשימים הלכה למעשה חיי תורה ועבודה, אהבת האדם ואהבת הארץ. יישובים שבלטו גם בפשטות, אינטגרציה וקליטת עלייה. גם מוסדות תורניים הוקמו שם לתפארת, אליהם נשלחו בנים ובנות מרחבי כל הארץ.
בשנים האחרונות, עת הוכעסנו ב"לא עם", וגוי נבל גם לפַגע באזרחים חפים, ספגו יישובי חבל עזה רבות מהאש שקדחה, ורבים מהחיצים כֻּלו בם. התושבים עמדו בגבורה עילאית במתקפות החוזרות, וכשהם ממלמלים "שנית כפר דרום לא תיפול", קברו את מתיהם והמשיכו הלאה. עמידתם האיתנה לא רק שהיוותה קיר מגן מסוים בפני דרום הארץ, אלא גם חיזקה את רוח העם בתקופה בה בערו תל-אביב, ירושלים, נתניה והארץ כולה.
גם צורת עזיבתם של המתיישבים את בתיהם מעוררת התפעלות והשתאות, למרות שמעשה גבורתם זה נוסך בנו יותר ייאוש מאשר ביטחון. המפעל האדיר הזה אינו יורד לטמיון. הרוח שהוטבעה בו ופרצה לכל העם, ערכי החינוך והאורות הגדולים והקטנים שעלו מהדרום, ימשיכו לפעפע בכל הנשאר בציון, בבחינת ספר תורה נשרף, ואותיות פורחות באוויר.
קל יותר היה אם לעקירה הייתה, ולו בעיני מתכנניה, גם תכלית, ולא רק סיבה. ואפילו תכלית למראית עין. אם ניתן היה לדבר על "שחר חדש" או על "תנו לשמש לעלות". אך העקירה נעשית בעוד אויבינו צועקים בגלוי, ואולי אף בהיגיון מבחינתם, כי ימשיכו להורגנו עד גרושנו המוחלט מכל הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, עד הים האחרון ועד היהודי האחרון.
הכאב רב מאוד, אך לא נוכל להסתפק בכאב. לאחר שנאסוף את השברים ונמחה את הדמעות לא נוכל לעזוב את העם ולומר נואש. עלינו להמשיך ולדבוק באותם ערכי אהבת העם, האדם, התורה והארץ, המהווים את דגל היהדות, בכלל, והציבור שלנו, בפרט.
אך יש להפיק כמה לקחים להמשך הדרך: ראשית, אין להסתפק ב"קביעת עובדות בשטח". יש לפעול רק מתוך הסכמה לאומית מסוימת, שתהווה "רוח גבית" בעשייה ונקודת משענת רחבה. וזאת תוך יצירת דיאלוג אמיתי עם שאר חלקי העם, דיאלוג שבא גם לשמוע, ולא רק להשמיע.
שנית, יש להרחיב את היריעה. להפנות את האנרגיות לא רק לארץ ישראל, המהווה את המסגרת, "שמע אל החוקים ואל המשפטים... למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ", אלא לפנות לכל תחומי היהדות, בין אדם למקום ובעיקר בין אדם לחברו. לפעול במעגלים רבים, למען שמו.
באם לא נרים דגלים אלו ודגלים נוספים, אפשר שכבר לא יהיה מי שירימם, ואז מרה תהיה אחריתנו. במין חלוקת תפקידים מוזרה שנוצרה במדינה, היו אלה שנוח היה לכולם שיזעקו את ערכי הדמוקרטיה וההומניזם, יגנו על הזר, על המיעוט ועל החלש. אך קולם של חלק מהם יאבד כעת את ערכו.
בעלי תכנית ה"אתרוג" ו"השחיתות יכולה לחכות" לא יוכלו עוד להתריע על קניית שלטון בכסף.
המסכימים לשליחת חיילי צבא ההגנה לישראל לפיזור הפגנה לא אלימה בתוך הארץ לא יוכלו לטעון נגד החדרת הצבא למעוזים נוספים.
המסכימים עם הפרובוקציה השולחת נערים בני 15-14 לחודשים של מעצר באשמת תכנון לכאורה של חסימת כבישים, לא יוכלו להגן על זכויות היחד והחלש.
הזועקים נגד הוצאת כספים על בניית הארץ, אך שותקים להוצאת מיליארדים רבים לעקירתה, לא יוכלו עוד להביע דעה כנה בחלוקת המשאבים הלאומי.
והדוגמאות עוד רבות.
דגלים אלו עלינו להרים כעת, כשנותרו עזובים ומונחים בקרן זווית.
פתחנו בפסוקי הנחמה בהפטרת השבת, שאינם מספיקים כדי לנחמנו. אך ההפטרה עוסקת גם ברוחב דעתו של ה', הנסתר מהבנתנו: "מי תיכן את רוח ה', ואיש עצתו יודיענו. את מי נועץ ויבינהו, וילמדהו באורח משפט, וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו". דומה שפסוקים אלה מדברים אלינו יותר ביום הזה. אך ניקח מהפטרתנו גם את הפסוק העוסק בהרמת הדגלים: "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים, הרימי – אל תיראי".
הרב בני
בארות יצחק
י"ז מנ"א תשס"ה

בעקבות רעידת האדמה

- האם צפוי שבר אמוני בעקבות ההתנתקות?
- האם ניתן לאחות את הקרע בעם?
- האם נמשיך לשרת בצבא-הגנה-לישראל?

דרכנו, דרכה של הציונות הדתית, מושתתת על שלושה יסודות: עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.
כשיש רעידת אדמה, יסודות מעורערים עלולים לגרום לקריסת הבניין כולו. השבוע הייתה רעידת אדמה. אינני מודה על רעידת האדמה, אבל ניתן להפיק ממנה דבר אחד חיובי: בדק בית לגבי שלושת היסודות שלנו.

התורה – האם האמונה שלנו תלויה בכך שהקדוש-ברוך-הוא יקבל תמיד את תפילותינו? האם אנחנו מתיימרים להבין את חשבונותיו של הקב"ה עד כדי כך שאנו מתְנים את אמונתנו בכך שנבין את התהליכים ההיסטוריים המתרחשים לנגד עינינו?
מי שנוהג בענווה כלפי שמיא, יודע שלא כל התשובות בידו, ורעידת האדמה לא תחליש את היסוד הזה כלל.
העם – האם אהבת עם ישראל היא בהסתייגות שהם יתנו לנו להגשים את שאיפותינו? האם איננו אוהבים גם פושעי ישראל רק בגלל שהם אחינו? האם הסיבה שאיננו מגיבים על חילול שבת כמו על הריסת חבלי ארץ נובעת מכך שנפגענו באופן אישי? אם כן, אולי האהבה שלנו תלויה בדבר, ואולי עדיין איננו אוהבים באמת אהבת חינם. מי שמבין מה היא אהבת חינם, יודע שאם יד אחת חותכת את היד השנייה, היד השנייה אינה נוקמת.
הארץ – האם אנו משרתים בצבא רק כדי לקדם את חזון הציונות הדתית, או שאנו רואים בעצם השירות הצבאי - מצווה? האם אנו מוסרים את נפשנו על יישוב ארץ ישראל ועל תקומת ישראל בארצו רק כל עוד התהליך מתקדם בכיוון הרצוי לנו? אם אנו מאמינים כי אחת מהמצוות היא "שלא נעזבנה ביד אומה מן האומות או לשממה", יחסנו לצה"ל או למדינה לא ישתנה.

מי שהבניין שלו יציב, ישרוד את רעידת האדמה הזו וייצא ממנה בכוחות מחודשים. מי שהבניין שלו מתערער, ימצא סדקים באחד משלושת היסודות הללו או בכולם, ויתקן אותם, לפני שהבניין כולו יקרוס ברעידת האדמה הבאה.
ההורים, הרבנים ואנשי החינוך מחויבים לבדוק לא רק את יסודותיהם שלהם, אלא גם את היסודות הטריים של בנינו ובנותינו, שעדיין אינם מסוגלים לאמוד בעצמם את הנזקים. כל מי שהפסיד שיעור דף יומי או תפילה בשבועיים האחרונים, כל מי שפגע בחייל או בשוטר או בדגל הלאום, כל מי שקשה לו לברך את חיילי צה"ל או לומר תפילה לשלום המדינה, ומי שחושב לרדת מהארץ או להפסיק לתרום למדינה – אלה צריכים לבדוק היטב את יסודותיהם.

ימי חודש אלול מתקרבים. כולנו זקוקים לחשבון נפש. לא אהבנו כשאמרו לנו לעשות חשבון נפש אחרי רצח רבין, ואנחנו גם לא נקרא היום לשמאל לעשות חשבון נפש. אנחנו נעשה את חשבון הנפש שלנו: האם היסודות שעליהם מושתתת דרכנו יציבים מספיק כדי לשרוד רעידות אדמה?
אני מקווה כי נדע לקום מרעידת האדמה הזו, לסתום את הסדקים ולהמשיך בבניין המפואר שהקמנו במאה השנים האחרונות. דרכה של הציונות הדתית עוד רבה מאוד, עד שנגיע להגשים את מה שחזה הרב קוק (אורות, עמ' קס): "מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון".
הרב ירון
ראש צורים
פר' "ואתחנן" ט"ו באב

הרהורים: אין אנו יודעים את תכניותיו של הקיבוץ הדתי. כל אחד מאתנו יוצק משמעות לאירועים הקשים, על פי אמונתו, השקפתו ועולמו הפנימי.
כמאמינים בני מאמינים חובה עלינו לנסות ולראות את הטוב הגלום בתוך כל הכאוס שעובר עלינו. אמצעי התקשורת מיטיבים להעביר את התמונות והקולות והעוצמות הרוחניות של האנשים הנפלאים ביישובי גוש קטיף. נתפלל שכוחות אלו שנתגלו לעיני כול – בארץ ובעולם – ינותבו לבניין העם והארץ גם בגבולות המצומצמים. ובע"ה יבוא יום שבו ירחיב ה' את גבולנו והעושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.
חנה ד'

משולחן המזכיר: עבר עוד שבוע. עוד שבוע של מראות וקולות של עקירת יישובים. עוד שבוע של כאב המשפחות שהפכו לנוודים וניידים בכל כורחם. עוד שבוע של 20 שנות עבודה בבניית חממות החקלאים שכעת מתפרקות ומתרוקנות, שתיל אחרי שתיל.
הלב היהודי לא מאפשר לעמוד בצד ובאדישות מול אין סוף המשימות לעזרת מפוני הגוש בתחומים רבים כל כך. במשך שבועיים התרכזה הרשמת המתנדבים לפירוק החממות בראש צורים בניצוחה של ז' מה שהתחיל בפניות בודדות הפך במהרה למבול פניות של למעלה מ-1000 איש בשבוע אחד, מקריית שמונה ועד אילת. כעת עבר המוקד למשרדים של הקיבוץ הדתי בתל-אביב.
ביום רביעי יצאו כ-10 בני נוער של ראש צורים לכפר הנופש של אשקלון. הנוער שלנו ארגן משחק "סוף הדרך" ל-300 בני נוער של נווה דקלים והצליחו להביא להם שמחה.
"חזק ונתחזקה בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' הטוב בעיניו יעשה" (דברי הימים א' יט, 13)
בתקשורת
"מעריב", (י"ח באב 23.8.05)
הקיבוצניקים החלו בהעברת הפרות מגוש קטיף: 40 רפתנים שגייס הקיבוץ הדתי התחילו להעביר אתמול את הרפת המשותפת לקטיף ולעצמונה, לרפת החדשה שנבנתה בבאר טוביה.
הרפתנים האלה הם חלק מ-2,000 מתנדבים, מרביתם בני קיבוצים, שנרתמו בימים האחרונים לסייע לחקלאי גוש קטיף לפנות את המשקים והחממות שלהם. את המתנדבים גייסה התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי, לאחר שהתברר ש-95 אחוז מחקלאי הגוש לא ביצעו את ההכנות הדרושות כדי להעביר את משקיהם.

רדיו, "עניין אחר", רשת ב', 23.8.05
אריה גולן מראיין את יאיר רינמן, מזכ"ל הקיבוץ הדתי
יאיר: "מבצע הפינוי של הציוד החקלאי מגוש קטיף מתארגן על ידי הקיבוץ הדתי, עם המחלקה המשימתית של התנועה הקיבוצית. היום מדובר על מאות רבות של מתנדבים בחתך מדהים מכל רחבי הארץ, קיבוצניקים, דתיים, חילונים, מבוגרים, צעירים, שפוגשים שם את המתיישבים ואת מפעל חייהם שהולך ונחרב, ומנסים לסייע. זה באמת מפעל גדול שאנחנו מנסים להרים אותו, אבל יש לנו שני צווארי בקבוק. העיקרי שבהם זה היכולת לקבל אישורי כניסה לתוך הגוש דרך מחסום כיסופים.
פונים לכל הגופים הרלוונטיים בבקשה לנסות ולפתוח קצת את החסימה שם, אנחנו מדברים על קבוצה של למעלה מ- 1,000 איש שצריכה להגיע מחר. הזמן הוא קצוב והמלאכה שם פשוט עצומה...
שאלה: במה עיקר עזרתכם?
אנחנו עוסקים כרגע בעיקר בהוצאת הצמחים עצמם. בכלל לא מתקרבים לעסוק בפירוק של חממות, למרות שמשאלת הלב של המתיישבים, כל אלה שדיברו אתי, היה להספיק ולפרק גם את התשתית עצמה, את המבנים והחממות. הפרידה פשוט קשה. מפעל חייהם של אנשים נעלם להם. אני מדבר שם עם החקלאים בעיקר, אנשים שפיתחו מפעל ייחודי מדהים, עצום בגודלו, והיכולת להיפרד בחטף, פשוט לקום, לעלות לאוטובוס או להיגרר לאוטובוס ולראות את הכול מאחור, זה קשה. רוב החממות יישארו שם בלית ברירה. הזמן פשוט לא מאפשר לעסוק גם בהעברת הצמחים וגם בהעברת החממות עצמן".
שאלה: "הפרות פונו לבאר טוביה. 800 פרות"?
יאיר: "הפרות התחילו לעבור. זה תהליך ארוך בגלל מגבלות וטרינריות וכו'. אני מקווה שבמהלך השבוע הזה והשבוע הבא ייגמר העסק על הצד הטוב ביותר".
עין צורים
משולחן המזכיר בעין צורים, שבת "עקב" (כ"א באב, 26.8.05)

גוש קטיף: יחד עם כל אזרחי המדינה עברנו השבוע שבוע טראומתי. חקלאים ומתיישבים גורשו בניגוד לרצונם מבתיהם, לאחר התיישבות של יותר משנות דור. גם מי שפוליטית חושב שהמהלך היה נכון, לא מתעלם מהסיטואציה הבעייתית בה נמצאים המגורשים. מתווספת לכך העובדה שמתיישבים אלה צמחו על אותה קרקע רעיונית-ערכית ומאותו רקע חינוכי. לחלק מאתנו קשרים אישיים הדוקים עם מתיישבים – קרובים, ידידים, פרטנרים עסקיים וכו'.
עין צורים התגייסה להושטת יד ועזרה הומניטרית במה שיכלה. בצד המוסדי, נקשרו קשרים עם "נצר חזני". קשרים אלה הובילו לבדיקה הדדית בדבר אפשרות השתכנות יוצאי נצר חזני בשכנותנו, הן בטווח הארוך כיישוב קבע, ואולי אף בטווח הקצר, הזמני.
ליווינו את חברי נצר חזני בהתלבטויותיהם ובכאבם.
ביום חמישי, הוּצאו חברי נצר חזני מבתיהם בפעם האחרונה. הפינוי לקח יותר זמן ממה שציפו. אנחנו התארגנו לאַפשר להם הפסקה למנוחה ולארוחה חמה אצלנו. מעל 20 חברות, חברים, תושבים ונוער עזרו לערוך הכול על הדשא ליד הישיבה. למרות מאמצינו ורצוננו העז לעזור, העיכובים הרבים והשעה המאוחרת הכתיבו שהאוטובוסים העמוסים עשו הפסקת אוכל בקיבוץ סעד. אלינו נכנסו מספר משפחות ברכבים פרטיים, ביניהם מזכיר היישוב. הם הביאו עמם למשמרת את שבעת ספרי התורה של היישוב.
במרכז שפירא הוקם מרכז תיאום. השבחי"ם הובאו במרוכז למרכז שפירא, ניתן להם אוכל והם הוסעו בהסעות מסודרות למקומות מגוריהם. אלפי בני נוער עברו דרך המרכז הזה. הפנינו למטרה זו חלק מהאוכל שנשאר לנו.

עין צורים עם גוש קטיף
הקהילה שלנו המשיכה גם השבוע להירתם למען מפוני גוש קטיף, בדרכים שונות ומגוונות:
ביום ראשון יצאנו לצומת מסמיה לקבל פני המפונים מקטיף ומעצמונה; כ-30 מאנשי נצר חזני הגיעו באותו לילה ללון אצלנו בישיבה לקראת יום האריזה שלמחרת, וזכו לקבלת פנים ולארוחת ערב ובוקר; רבים יצאו לאורך כל השבוע לסייע בפירוק ובאריזה בנצר חזני, בנווה דקלים ובנצרים, וחזרו כואבים, אך בתחושה טובה על שהקלו, ולו במעט, על המפונים; חלק מהציוד של נצר חזני נמצא כבר כאן, וידיים טובות עזרו בפירוק ובארגון; גם בחממות נתנו יד, וברפת בעצמונה; ילדי החטיבה נסעו למאהל של אלֵי-סיני עם משחקים, לתמוך ולסייע לילדים שטרם סוכם היכן יגורו; ילדינו הצעירים יותר אירחו ביום רביעי את ילדי המאהל ליום כיף והפוגה בניצוחם של נ"ל ושלומית נ';
לאורך השבוע נענינו לפניות שונות הכרוכות בציוד וגם שמרנו על קשר עם אנשי נצר חזני במקום מושבם הזמני: הן בתל-אביב – שם ביקרנו, והן בחיספין, לשם הגיעו עוגות לשבת וברכות משלנו;
כל הגורמים עושים מאמץ להגיע לפתרון שיכון באזור, על מנת שיוכלו להתחיל את שנת הלימודים כאן.
היו מתנדבים רבים נוספים, ופעילות יפה שלא הגיעה לאוזנינו... על כל אלה ועל שיבואו, יישר כוחכם.
דורית ר'
סעד
יומן מורשת 22.8.05
ריאיון רדיו עם הרבנית שפרה אסולין מקיבוץ סעד, על אוהל ההידברות בצומת סעד

שירה ולק איכר: "ערב טוב לך. ספרי לנו קצת על 'אוהל ההידברות' שאתם מקיימים בימים אלו".
שפרה אסולין: "האוהל הוקם לפני כ-3 שבועות, עוד לפני שההתנתקות נכנסה לשיאה. הקמנו אוהל אירוח בצומת הדרכים לעוברי דרכים ולחיילים, ומעבר לכביש הקמנו אוהל שמהווה, מצד אחד, לשיחה, להקשבה, מרחב לאי הסכמה, ומצד שני, מרחב לצמיחה ולהכלה של הקולות השונים בחברה. בימים שלאחר הקמתו הצטרפו אלינו עמותות נוספות".
את מאמינה שבימים קשים אלו, אפשר להידבר ?
שפרה: "מסתבר שכן. בתשעה-באב למשל, נוכחו באוהל כ-400 איש. כשהמפונים עוברים פה בצמתים, אנחנו עוברים אל הצומת לשיחה ולמפגש אתם. לפעמים משמש האוהל כסוכת אבֵלים ממש. זאת אומרת, סוג של מקום לנחמה ולהקשבה".
את באופן אישי פגשת את מפוני גוש קטיף?
שפרה: "כן. מפוני גוש קטיף עוברים, וקבוצת סעד מאפשרת להם תחנה להתרעננות בדרך. כרגע למשל, אנשי נצרים עוזבים אחרי שעה של ישיבה פה על הדשאים למתן תמיכה והקשבה לכאב שלהם".
את מאמינה שיש להם כוחות להמשיך?
שפרה: "אני חושבת שכן. הם בהחלט גילו רוח מאוד חזקה ומרשימה. אבל אל האוהל, חשוב להדגיש, מגיעים אנשים מכל הקיבוצים באזור, מבארי, כפר עזה, אנשים שגם אם הם מאוד לא מסכימים, או שתמכו בהתנתקות, כעת הם באים לתמוך, להקשיב ולהביע את דעתם גם בתוך המרחב הקשה הזה של המציאות שלנו".
ספרי לי קצת על האירועים שקרו באוהל ההידברות, ומה הולך להיות גם מחר.
שפרה: "האוהל משמש מרחב להרבה מאוד פעילויות: מחר בבוקר למשל, אנחנו יוצרים מרחב פעילות לילדים מהאזור בנושא ההתנתקות; מתקיימים כל הזמן מעגלי הקשבה ושיחה; שיח נפשי עם שיח הורי חיילים התקיים אתמול בערב; שיח של נוער, ועוד".
האם קשה לך נפשית להיפגש עם מפוני גוש קטיף ?
שפרה: "בהחלט. המפגש הוא מרגש ולא קל, אבל אני מוצאת שדווקא בימים האלה, קל יותר להיות בעשייה מאשר לשבת מול המרקע ולראות את התמונות הקשות. קל יותר להיפגש פנים אל פנים. האפשרות להביע תמיכה היא מאוד חשובה".
קיבוץ סעד לא רחוק מגוש קטיף. מה זה עושה לך אישית, כשאת יודעת שכבר לא יהיה גוש קטיף ?
שפרה: "קשה לדמיין את החיים שלנו בלי גוש קטיף. אנחנו שכנים קרובים, המורות בבית הספר כאן חלקן מגוש קטיף, ואנחנו ממש לא יודעים איך תיפתח שנת הלימודים. חתונות של גוש קטיף נערכות אצלנו בחדר האוכל, קשה לדמיין את החיים בלעדיהם. עוד ממש מוקדם בכלל לחשוב על זה".
חסר רכיב