תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אבישג איילי

29/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
"אפשר תהא הצלה מועטת"

"שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך"
אבישג איילי

במסכת גיטין עמ' נ"ה-נ"ז מובאת שרשרת סיפורים ב"תשובה" לשאלה "על מה חרבה הארץ". ברצוני להתייחס לקטע קטן בלבד המהווה רישא לכל סיפור. יציאתו המופלאה של רבי יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה אכולת מלחמת אחים בתוכה, מוקפת אויבים מבחוץ – עקב החורבן.

"אבא סיקרא בן בטיח, ראש בריוני ירושלים, בן אחותו של רבי יוחנן בן זכאי היה.
שלח לו רבי יוחנן בן זכאי, בוא אצלי בצִנעא – בא.
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: עד מתי אתם עושים כך וממיתים את כל העולם ברעב?
אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם דבר, יהרגוני.
אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: ראה לי תקנה שאצא מכאן, אפשר תהא לי הצלה מועטת.

בהמשך הדברים אנו שומעים על יציאתו של רבי יוחנן בן זכאי בארון המתים, פגישתו עם אספסינוס המצביא, נבואתו לו על עתידו כקיסר רומא ובקשתו ההיסטורית,
"תן לי יבנה וחכמיה"

מעט מהרהוריי על האגדה ה"היסטורית" בתלמוד אביא כאן.
האמוראים מספרים סיפור אשר מן הסתם עבר בשרשרת הדורות, אשר זמנו הוא כמאה עד מאתיים שנה לפני סיפורם.
אין כלל מענייני לעסוק בשאלה - היה או לא היה. מבחינתנו כבני הדור הזה (ובכל דור ודור) יש לנו עניין בדברים שנאמרו וברוחם של הדברים. חשיבותן של אגדות חז"ל (כמו סיפורי המקרא בעניין זה) אינה בעדות ההיסטורית אלא בהשקפת העולם העולה מתוכם. חז"ל, במבט לעבר, שנים רבות אחרי החורבן, מנסים להסביר על פי דרכם את הסיבות לאסון הלאומי הנורא של החורבן. זהו בעצם מחקר מעמיק, באמצעות שרשרת אגדות, לתנאי נפילתו, הישרדותו וקיומו של עם ישראל, מאז – ועד היום בו מסופרים הסיפורים.
מבחינתנו כבני העם היהודי, צריכים הדברים לשמש ציוני דרך גם לחיינו אלפיים שנה מאוחר יותר. מובן שכל שייאמר הוא עניין של השקפת עולם הנתלית בפרשנות אישית וייתכן שיבואו אחרים ויסבירו דברים בהיפוכם. מי צודק? זהו עניין לענות בו ולהתלבט כל אחד על פי דרכו ובלבד שתהא כוונת הלומד לשם שמים.

רבן יוחנן בן זכאי מצוי בתוך תוכה של חברה מסוכסכת ואובדת דרך. אלה אומרים "בחרב" ואלה אומרים "בשלום". חכמי התלמוד, עשרות שנים אחר מעשה, ידעו כי רבן יוחנן צדק, ואף על פי כן, ב"שחזור" ההיסטורי מתקיים ויכוח זוטא:

וקרא עליו רב יוסף – ויש אומרים רבי עקיבא –
'משום חכמים אחור ודעתם יסכל', היה צריך לומר לו, שיניח את ירושלים פעם זו,
ורבי יוחנן סבר שמא זו לא יעשה לו אספסינוס, ולא תהא אפילו הצלה מועטת.

מתוך קטע זה ניכר שגם בפרשנות ההיסטורית של חז"ל היו שאמרו ש...
אז לפני עשרות שנים היו שחלקו על רבי יוחנן בן זכאי - היה עליו לבקש יותר!! אך בני דור האמוראים, אם בציטוט ואם מפי עצמם, מתַרצים את דרכו של רבי יוחנן בן זכאי על פי "חשיבתו" שלו, ואין אנו הקוראים יודעים מה "מסתתר" מעבר לאמירה זו. האם הם - האמוראים - סבורים כי אולי טעה בסברתו?
ובוודאי אף אנו, מאות שנים אחר רב יוסף, לא נדע זאת לעולם.

אך יש דברים אשר ניתן ללמוד מההיסטוריה.
יחיד היה רבי יוחנן בן זכאי ונועז. אולי מזלו הוא ואולי דרך ההשגחה, שהיה מקורב משפחתית לאבא-סיקרא בן בטיח אשר שמו מעיד על עיסוקו - ראש בריוני ירושלים.
רבי יוחנן בן זכאי, מספרים האמוראים, פעל בצִנעה. הימים - ימי סכנה. בין אם היה שייך לרוב ובין אם היה שייך למיעוט הרוצה בכניעה, אימת הסיקריים הייתה על כולם. הם שקבעו את תמונת המצב (ולא משאל דמוקרטי). רבי יוחנן בן זכאי נוטל יוזמה, יחיד ובטוח בדרכו, "אפשר תהא הצלה מועטת". רבי אליעזר ורבי יהושע תלמידיו, על פי המסופר, מסייעים ליציאתו מן העיר. אנחנו יודעים כי "פועלו של רבי יוחנן בן זכאי ביסוד בית המדרש ביבנה ובית דין שפעל בתחומים מסוימים כיורש הסנהדרין – הפך להיות מצע ויסוד למרכז ההנהגה של האומה שנתפתח לאחר כך".

וכאן אני רוצה להמשיך ולצטט את דברי גדליהו אלון ז"ל בספרו תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד:
"כשאנו מעלים על הדעת את הנסיבות הקשות, הן מבחוץ - מצד המלכות, והן מבפנים – המבוכה, הפירודים החברתיים, התנאים הכלכליים הקשים שבהם צריך היה רבן יוחנן לפעול, הרי זכותו שלו כראשון לבוני האומה מלאחר חורבנה – לעולם עומדת. באותה שעה קשה כשסכנה חמורה צפויה הייתה לאומה ושקיעת ייאוש רוחנית, הרי ודאי - מעשה ראשון של הצלה היה: החזרת התורה ליושנה, בחינת קשירת חוט החיים של העם שניתק (או שעמד להינתק) והמשכת אריגתו" (שם, פרק ג').

כאן והיום
השיקולים מהי הדרך הנכונה בשעת משבר הרי הם הרבה מעל ומעבר למה שנראה כאן ועכשיו. יש צורך במבט של אישיות דגולה, מעין רבי יוחנן בן זכאי (יש לנו??) אשר שיקוליה המוּנְחים מתוך חרדה לעתיד עם ישראל וגורלו, הם שיעצבו את ההחלטות. איני יודעת אם יש איש אשר רוח בו – כאָז, אך יש צורך בתבונה, אמונה ונחישות החלטה אשר אינה קשורה או תלויה ב"הלך הרוח הכללי".
ידיעה עמוקה, לדאבוני, אינה עניין דמוקרטי. אולי צדק אפלטון באומרו כי הנהגת עם אינה עניין להמונים, אלא בעיתות משבר לפחות, למעטים הנבונים. לדאבוננו, ואולי יש לשמוח בכך, נביאים - אין. ההחלטה "לא בשמים היא".
מקדש שֵני - מפני מה חרב?
מפני שהייתה בו שנאת חינם

"ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות".

עין הנצי"ב
חסר רכיב