תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מכתבים למערכת

28/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
מכתבים למערכת
תגובה לדברי הרב יעקב מדן

בעניין רב קראתי את דבריך בעיתונות ובאינטרנט. כולנו מרגישים שימים אלה הם ימי "הרת עולם". אין ספק שהם גם טובים לחשבון נפש אישי וציבורי. אני חושב שהצלחת לנתח יפה מאוד את אכזבתך מעמדות האליטות האינטלקטואליות שאליהן חברת ועמן התמודדת בתקופה האחרונה. בדבר זה אני שותף מלא אתך. אלא שאני חולק עליך במסקנות.
אני מבין את תחושת התסכול של "סכין בגב" שנוצרה אצלך מ"שתיקת הכבשים", שהתדרדרה במקרים מסוימים ל"התקרנפות" פעילה. ובכל זאת, הייתי מציע שלא תהיה נחרץ במסקנתך, אם אלה הם נושאי דגל הדמוקרטיה וערכי הקִדמה – אין לי חלק ונחלה אתם. לדעתי, מה שמתגלה אצל האליטה הישראלית היא תופעה (לא חדשה) של קליטת פסולת האופנה הפוסט-מודרניסטית והתעלמות מן הערכים החיוביים שלה (יש גם כאלו, אבל אכמ"ל).
אותם אנשים המוכתרים כמנהיגים רוחניים וכמעצבי דעת הקהל, הציבו את עמדותיהם הפוליטיות לפני הערכים האנושיים והדמוקרטיים. אין ספק שהם נכשלו במבחן מוסרי חשוב. ייתכן שכישלון זה אפילו צריך להוריד אותם מעמדת המנהיגות. אבל תודה, האנשים נכשלו, לא הערכים! ערכי הדמוקרטיה והמוסר ההומני עומדים במקומם, ואינם תלויים בטיפוסים חלושים שהתגלתה ערוותם.
אבל לא זו מסקנתך הסופית. אתה עושה צעד נוסף ומהרהר בקול (ואני מקווה שעדיין לא מדובר בהחלטה אופרטיבית) באפשרות לוותר על "הברית ההיסטורית" עם הציונות, ולהקים "ברית חיסטורית" חדשה (או מחודשת) עם החרדים. נראה לי שגם מסקנה זו נמהרת במקצת. אני מסכים שהברית ההיסטורית הראשונה מתה. היא מתה לפני 30 שנה, ועיניך הרואות שמאמציך בשנים האחרונות לא הועילו. אלא שכנראה אינך רואה אלא חלופה אחת, ברית עם החרדים. אינני חושב שאתה מתכוון לזנוח כליל את גישתך הדתית-לאומית. אם הבנתי נכון את רמזיך, אתה נוטה להתפלל "שתהא ראשית צמיחת גאולתנו". אבל השאלה הקריטית מופנית דווקא לצד השני. האם החרדים רוצים בנו? בוודאי שכן. אחרי ש"נחזור בתשובה", נתוודה על שגיאותינו, ונקבל על עצמנו שלא לחזור על חטאינו. לא לזה אתה מתכוון. אבל אלו תנאי הקבלה!
אני רוצה להציע לך חלופה אחרת. לא שגרתית וראויה לתשומת לב. ישנו ציבור אינטלקטואלי גדול בישראל, שלהערכתי עתידו עוד לפניו. שעדיין מרגיש את עצמו כ"אאוט סיידר". כוונתי לקבוצת האליטה של העולים מרוסיה. יש ריכוז איכותי של אנשים בעלי רקע תרבותי שונה משלנו, אבל עם מחויבות אמיתית לערכי לאומיות, דמוקרטיה והומניזם. עד היום זו קבוצה "אילמת", בעיקר בגלל קשיי השפה, אבל גם בגלל שאין מי שמוכן לקרב אותם. אני חושב שאם אנחנו – קרי הציונות הדתית – נפנה אליהם, נזכה לתגובה חיובית. מן הקשרים האישיים המועטים שיש לי עם יחידים כאלה, אנחנו צפויים להיענות טובה ואפילו להתלהבות מצִדם.
לדעתי, יש ל"ברית" כזו בסיס משותף רחב דיו להתחלה, ועם מאמצים כנים משני הצדדים תוכל להתרחב ולהעמיק. מאתנו היא תדרוש פתיחות לתרבות חדשה, זרה כמעט לחלוטין. בינינו, אם יוחנן בן-יעקב למד רוסית, גם אתה ואני יכולים. אתגרים קשים אינם מפחידים אותנו. אולי להפך. אם נצליח להפיק לקחים מושכלים מן הברית שנכשלה, נוכל להגדיר לברית האחרת מרחב פעולה, יחד עם גבולות הוגנים.
אם הצלחתי לשכנע אותך שהרעיון שווה מחשבה, עשיתי חצי עבודה. הביצוע עצמו הוא החצי הקשה. ייתכן שכצעד ראשון, כדאי לפנות לאנשים כמו נתן שרנסקי, ודרכם להגיע אל קבוצת היעד שעליה אני מצביע. על כל פנים, לא ראוי להתחיל בפנייה לחרדים לפני בדיקה רצינית של החלופה ה"רוסית".
אבישי יורב, ירושלים
תכנית ההתנתקות - אולי לטובה?

לטענת מתנגדי ההתנתקות אפשר להצביע על מספר בעיות הכרוכות בנסיגה מעזה, אך אולי על אף אותם טיעונים כנגד ההתנתקות, הנסיגה היא בעצם צעד הכרחי בבניין האומה. התורה דורשת מאתנו כיהודים מאמינים להתבונן בתהליכים ותמורות בעם בעין רוחנית. חורבן בית ראשון ושני לא היו תוצאה של כוחם הגובר של הרומאים והיוונים. זאת ועוד בימים אלו, ימי ראשית צמיחת גאולתנו. מועצת יש"ע והרבנים הגדולים לא הכחישו את שאיפתם למנוע ולבטל את תכנית ההתנתקות על ידי יום הפקודה. כמובן שישנן עוד חזיתות למאבק אך קיימת בעיה בעצם המחשבה שצעדת ההתחברות היא שיכולה לבטל את רוע הגזירה, מאבק שהוא הפגנתי, ובמובן מסוים שטחי. מאבק שגורר אחריו עימותים, אפילו הקלים ביותר, עם משטרת ישראל וצה"ל, כוחות שהחלשתם במידה ניכרת, מחלישה בעצם את כל קיומנו. האם משחקי חתול ועכבר עם משטרת ישראל בכפר מימון היא מאבק הקודש לקניית אדמתנו הקדושה (ראוי לציין את מידת "בין אדם לחברו" ו"קידוש ה'" שהפגין הציבור בכפר מימון)?
כיצד אנחנו אמורים לטפל בבעיות הרוחניות בעם ישראל, בבעיות החברתיות, בבעיה שרוב עם ישראל אינו מחובר לתורה וערכיה. איך נחדור למערכת המשפטית, לרבנות הראשית, ולכל יתר השחיתויות, לתקשורת המסלפת עיני עיוורים? האהבה העצומה של הציבור שלנו לארץ-ישראל בהחלט חיובית והולידה פירות מכל הסוגים. אך הנהירה אל "ההתנחלויות", ששם נמצא חלק ניכר מהציבור, גם הולידה ניתוק מסוים. "אם יש משהו שאני מרגישה חובה להציג הישגים כלפיו, זוהי העובדה שאני מתנחלת ובכל זאת אני נורמלית, חכמה אינטלגנטית, ולא הדימוי שרץ בראש של רוב האנשים פה בארץ" (אמילי עמרוסי, דוברת מועצת יש"ע).
אי אפשר לרקוד בשתי חתונות. התשוקה לאדמה מנתקת ומרחיקה אותנו מהעם. התקשורת גם משקיעה מאמצים להשחיר את פנינו, ואף מצליחה. באילו אמצעים אנו נוקטים כדי להילחם בזה? להאיר את זיו פנינו. מתי יהיה זמן לדבר ולהשקיע מחשבה עמוקה בבעיות אחרות בעם כששיח השולחן מסתובב סביב "המצב", ואין סיבה שזה ישתנה? איך ומתי יהיה לנו זמן להפוך את כל עם ישראל לעם קדוש באמת, עם שמביא אור לגויים?
נסיגה מעזה היא חלק מתכנית רחבה יותר ונוקבת יותר - גדר ההפרדה. הגדר אמורה לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות. על אף הביקורת הקשה נגד הגדר, גדר ההפרדה אמורה להביא קץ לסכסוך המתמשך בינינו לפלשתינים ולכל העולם בכל הנוגע לשטחים, גבולות, הסכמי שלום, בעצם הכול. מבחינה ביטחונית, הגדר גם מוכיחה את עצמה. ברור שלא ניתן לעצור לגמרי את הטרור, אבל להפחית במידה ניכרת את מספר הפיגועים והאיומים, אפשר.
"...מי שמסתכל על הפרויקט הענק הזה וחושב שאין מאחורי זה כוונה רחבה יותר, אסטרטגית, שנועדה לעצב ולחלק את המרחב בין היהודים לפלשתינים, קצת עיוור למה שקורה. חייבים להסדיר את היחסים שבין שתי האוכלוסיות. אין דרך להגיע להסדר ללא הפרדה טריטוריאלית מסוימת, שתאפשר לכל לאום לקיים את חייו במידה אוטונומית, מבלי שהצד השני יתערב בהם" (תת-אלוף יאיר גולן, מפקד אוגדת איו"ש).
הגדר בעצם תיתן לציבור ולמדינה כולה הזדמנות ראשונה באמת, מאז קום המדינה, להשקיע את כל כוחה בבעיות פנימיות בעם. ואם מדובר בציבור הדתי-לאומי, ציבור שרק גדל ומתבגר, הוא יוכל לתת את כל כוחו ועוצמתו לחיזוק העם פנימה, במקום להילחם על "עוד מטר של אדמה קדושה". נוכל להשריש את ערכי התורה באומה כולה, להציג בפני העם את "המתנחל" במלוא תפארתו, והממשלה, שלוח זמנה יהיה פחות עסוק בפגישות עם בוש ובלייר, תוכל להשקיע את כוחה ואת חכמתה העצומה גם בחיזוק המדינה וקידומה. לשבת על כל האדמה לא נזכה עכשיו וגם לא בזמן הקרוב. אם כך, צריך המאבק להתנהל כנראה בחזית אחרת. אולי דווקא אם נסוג מהמטר הנוסף ונגדיל כוח פנימה, נחדור ונפרוץ לתקשורת, נחזיר "שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", נתאחד ונתחזק, אז, מכוח עוצמת הרוח והקודש, היושר והצדק של העם כולו, נפרוץ את הגדרות. אנו יודעים מן ההיסטוריה על מהפכות עצומות שהתחוללו בעולם, ושאיש לא שיער שיקרו. עם ישראל, המגיע מכוח התורה - הכוח האלוקי, מסוגל לגדולות. קמעא קמעא ניתן להגיע לצעדים גדולים ונוקבים. "יהודי לא מגרש יהודי" היא בהחלט אמירה חזקה, אך אולי אמירה זו מסמלת דווקא את ההתעוררות הפנימית, ההתעוררות שבאה מתוך עצמנו. היא מסמלת את היהודי שמושך אליו יהודי ואומר לו, "בוא תתאחד אתי, יש לי כוחות עצומים חיוביים, כשרונות ואיכויות אך גם בעיות ושחיתויות. בוא נלך יד ביד ונצעד לעד".
אריה שטרן, 20, ישיבת ההסדר קריית שמונה
תיקון טעות

בגיליון הקודם, "עמודים-תמוז" (695), פורסמה בעמ' 16 טבלה ובה נתונים על קריאת התורה וקריאת מגילה של נשים בקיבוצים. נתון אחד התברר כלא מדויק: במעלה גלבוע מתקיימת קריאת מגילה של נשים כבר קרוב ל-10 שנים, ואולי אפילו היו הן הראשונות בקיבוץ הדתי לקריאה של נשים, כך נמסר לנו.
ואתכן הסליחה (מערכת "עמודים")
חסר רכיב