תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

אלימות

28/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
אלימות
מרים שפירא

ביום ד' מנחם-אב (9.8), בשבוע של "תשעת הימים", נאספו בבית הספר בקבוצת יבנה צוותי מורים מבתי הספר של לביא, עמק בית שאן, יבנה, מרכזי חינוך מהקיבוצים וכל מי שנושא החינוך ו"הימים האלה" קרובים ללבו
להאזין וללמוד במשך יום אחד "על האלימות", מהיכן היא צומחת וכיצד להתמודד עם התופעה

את יום העיון פתחה הגב' מרים שפירא בהרצאה מאלפת בנושא

השתתפו בכנס כ-150 איש
בארגונה של ציפי סטרשנוב
מחלקת החינוך של הקיבוץ הדתי

כדי לדבר על התמודדות עם אלימות אתחיל מהשאלה: "איך יוצרים מחדש את הגבולות שבתוכם אפשר ומותר לאפשר את הלמידה ואת הצמיחה. עוד אומר ואקדים בראשית דבריי שלא אדבר על "אלימות" מבלי להתייחס ל"התנתקות", מה גם שזה קשור. אתם הולכים לפגוש את התלמידים שלכם אחרי ההתנתקות או בעיצומו של העניין.

השילוב שבין סמכות לגבולות ובין אִפשוּר
אנסה לתאר את המסגרת התאורטית שבתוכה נמצא את תופעת "האלימות". אתחיל במערכות החינוך ומה שקורה בהן בשנים האחרונות. מערכות החינוך התפתחו מאוד במובן המבורך של המילה. במובן של אִפשוּר. יש בהן הרבה יותר פתיחות וסובלנות, הכרה באינדיבידום של כל אחד ואחד, במשמעות של "חנוך לנער על פי דרכו". מדובר לא רק בבית הספר אלא גם בבתים, במשפחות של הילדים. אלא ש"אליה וקוץ בה", לצד הברכה ישנן גם המגרעות. כולנו – הורים ומחנכים, לא תמיד מצליחים לשמור על האיזון בין נוכחות ההורים, המחנכים ובין הפתיחות.

מהו תפקידם הבסיסי של ההורים?
אפשר לאפיין את תפקידם בכפילות. הם צריכים לנהל את הילד ולתת מסגרת לחייו, מצד אחד, אבל גם לאפשר לו, מצד שני. לתת מסגרת לחיי ילדיהם מגיל 0 ועד התבגרותם, ובו זמנית להיות קשוב להם ולאפשר להם. הדואליות בתפקיד היא רבה.
כל הורה מאתנו מעצב את דרך ניהול הבית - מתי קמים, מה אוכלים, באיזה בית ספר ילמד ילדו - אבל הוא גם קשוב לו. חשוב שנבין את התפקיד הכפול של ההורים. ההורה הוא המתווך לילד את המציאות גם ברמת התוכן וגם מבחינה רגשית.
לפני כמה עשורי שנים היה בית הספר מוסד עם גבולות נוקשים וקרים, יחסית. היום הוא שונה. את האיזון שצריך להיות בין שני הדברים איבד בית הספר במידת מה. האיזון פחות טוב היום בין הצורך של הילדים בגבולות ובין הצורך שלהם בחופש. איך להמשיך לאפשר לכל ילד את המקום האישי שלו מבחינה אישית, קוגניטיבית, דעתנית ורגשית, שתזמן לילד אפשרות לעסוק בגבול, אבל בגבול יציב גם אם גמיש.

מהם "הגבולות" ומהו "המיכל"?
"הגבולות" אינם לצורכי ההורים. התפקיד ההורי הוא קודם-כול תפקיד של "מיכל", להחזיק את הילד "כולו". לא רק לשמוע אותו אלא להיות אתו, להיות אתו שלא יתפרק. אני מדמה את "המיכל" לנאד מעור, שהוא חומר גמיש ונושם והמרכיבים שבתוכו נעים ובועטים, והוא אינו נהרס כי הוא גמיש. אני מצטטת הרבה את יהונתן גפן שמספר בספרו שאצלו בבית לא הייתה קיימת המילה "לא". היום אנחנו רואים שילדים שגדלים כך הם ילדים ממש אובדניים. מסתבר שאחד המרכיבים הבסיסיים אצלם הוא חוסר בגבולות בסיסיים פנימיים בתוכם, גבולות שיאפשרו להם להבחין ולבחור. הם בחיפוש מתמיד ללא תכלית וללא ערך, דבר שהיה מצוי פחות לפני 30-20 שנה.

קשר הסמכות
"סמכות" פירושה "מתן" גבולות, מלשון "מתנה". זו אמנם מתנה כי היא מאפשרת לילד לשים גבולות, ובמקום של גבולות יכול ההורה או המחנך להגיע למשא ומתן עם הילד, לדיאלוג. ילד שיש לו מסגרת חיים מסודרת, מרגיש יותר בטוח - יודע מתי הולכים לישון, מתי אוכלים. ילד שאין לו מסגרת מסודרת בחיים, צומח עם פחות ודאות ופחות ביטחון. הילד זקוק לגבולות הללו על מנת שבתוכם יוכל לבחור את החופש שיש לו.

איך מתפתחת אלימות?
אלימות היא נגזרת של תוקפנות, ותוקפנות היא חלק טבעי בחיים, חלק מבורך שאלמלא התקיימותו לא הייתה לילד המוטיבציה לקום, ללכת וליצור. השאלה היא - איך מנהלים אותה. בשעה שנבין שהמקור ל"אלימות" הוא "התסכול", נבין שהמפתח והיכולת לשליטה באלימות, שלנו ושל ילדינו, היא העיסוק בתסכול עצמו.
אלא שיש לילדינו יכולת דלה לשאת תסכולים ולהכיל את עצמם עם תסכולים ומורכבויות החיים. לשאת שהחיים אינם רק שחור-לבן וכוללים הרבה מורכבות בתוכם.
א. יש גם קווים אפורים: בקטנותו רואה הילד רק חלוקה דיכוטומית של שני צדדים. בהמשך מתפתחת יכולתו הקוגניטיבית להבין שיש גם דברים באמצע. שיש גם קווים אפורים. המשימה היא שהציר של שונא-אוהב יתפתח רגשית בעת ובעונה אחת ל"כועס ומקווה", ל"מתוסכל ומקווה ואוהד", ושיש מורכבות.
ב. היכולת להבחין בין רגשות להתנהגויות, שהיא אינה מובנת מאליה: אני שונא מישהו, זה לא אומר שאני הולך והורג אותו. צריך לפתח בילדים את ההבנה שיש הבחנה ברורה בין רגשות למעשים. זה נשמע לנו בנאלי אבל זה ממש לא כך. דוגמה: ילד חוזר מבית הספר קוצף וזועף, "הוא ישרוף את בית הספר". תפקיד האב או האם שיפגשו את ילדם במצב הזה, ולצערנו, גם זה אינו מובן מאליו היום, כי ההורים לא בבית. תפקידו הראשוני של ההורה במצב הזה הוא לא "הזמנת מכבי אש", אלא לפגוש את הילד ולהכיל אותו, להכיל את רגשותיו.
ג. זמינות: המפתח הוא זמינות ההורים לילד. מחקרים שנעשו בארץ מזהים שהורים פוגשים את ילדיהם לפעמים רק 16 דקות ביום. הזמינות היא הורה עם לב פתוח. לב הורה שמכיל, שנותן כבוד לכעס ולתסכול ולתחושת העוול שמביא אתו הילד. אחרי שהגיש ההורה עזרה ראשונה, עכשיו אפשר לדבר, ואז ברוב המקרים יוצא האוויר מאותו "בלון" כעוס ונפוח...
ד. ניהול רגשות: בעבר הייתה אווירה שיש לכלוא את הרגשות. היום זה השתנה: "תפתח, תוציא הכול". בניהול רגשות אתה באמת אומר "קודם-כול תפתח", אבל אחר כך בא "ניהול הרגשות". ההבחנה בין רגשות למעשים חשובה מאוד וגם ההלכה היהודית מבחינה בכך היטב.

אתגרי הזמן הזה לנוכח ה"התנתקות" המתרחשת
שלוש תשתיות לשיקוף המצב אתו אנו מתמודדים:
האחת – אנחנו עומדים היום בתום 5 שנים של טרור. הטרור אולי לא פגע באופן ישיר במי שיושב כאן, אבל במעגל השני, השלישי וכדו', בוודאי שפגע. האובדנים והחיכוך במוות נחווה בשנים האלה הרבה יותר מאשר בשנים שאתם, ההורים, הייתם בגיל ילדיכם. מה עושה הורה עם ילד בן 14 שהולך להלוויה ועוד הלוויה?
נקודה שנייה שאנחנו מתמודדים אתה – חוסר בולט מאוד במנהיגות ציבורית בעשור הזה ובקודמו. הציבור הציוני-דתי שלנו זועק למנהיגות בתוכו.
השלישית – על שתי תשתיות אלה באה "תכנית ההתנתקות" על כל הסוגיות שהיא מעלה, כמו: "איך מדינת ישראל עשתה את זה"; "מדוע עשתה את זה דווקא עכשיו"? "מי אמר שזה חוקי או לא חוקי להסתנן לתוך הגוש"? וכו'.
המציאות הזו העלתה לגבינו, כמחנכים, סוגיות רבות, כמו שאלת היחס ל"חוק" ול"סמכות". האספקט הפסיכולוגי והערכי, ומתחתיו רובד רגשי כואב מאוד של בלבול ומבוכה. ואנחנו – אם לא נדע להתמודד עם הרובד הרגשי ונתמודד רק ברובד הערכי, זה יביא לתסכול הולך וגדל. עלינו להתייחס מאוד לרובד הרגשי וכמובן לשלב בו ולהתייחס גם לרובד הערכי.
עד כאן מכלול ראשון של הסוגיה.

פיתוח "מיומנויות הדיאלוג" היא הדרך להתמודד עם נושא האלימות
הסוגיה השנייה עוסקת בשאלת "הכלת הקולות" השונים בתוכנו.
אנחנו חיים בחברה עם המון קונפליקטים, של ימין ושמאל, אף שלא מדויק לקרוא לזה כך. הקולות השונים מגיעים גם לבית הספר ולתנועות הנוער. אני רוצה לטעון שדרך פיתוח מיומנויות הדיאלוג היא הדרך להתמודד עם הנושא.

טיפים
מה צפוי לנו? בתחילת שנת הלימודים הקרֵבה, נפגוש ילדים ונוער שחוו בקיץ הזה חוויות מחוויות שונות. יהיו כאלה שניהלו קיץ רגיל לחלוטין, טיולים, ביקורי משפחה ומנוחה. יהיו כאלה שניהלו קיץ, לפחות בשבועיים האחרונים, מול הטלוויזיה. חלק מאותם ילדים צופים עם הוריהם וזוכים לתיווך, וחלק לא. יהיו גם כאלה שעברו חשיפה אישית בגוש קטיף, בכפר מימון, במאבקי הכבישים. עברו חשיפה בכל כובע שהוא. תתכוננו לזה שיהיו בכיתה מטענים גדולים ושונויות גדולות, ואתם תצטרכו לנהל את השונות הזו ולהכיל אותה.
זהו נגע ארוך ימים ושנים, וגם התרופה, ארוכת שנים וארוכת טווח. יהיו ילדים שיגידו "טוב שזה קרה, טוב שעזבנו את עזה". תנו להם. אני יודעת שזה נורא קשה. גם הילד השמאלן ביותר שחושב שעבר קיץ רגיל, זה לא קיץ רגיל! צריך לשמוע את כולם – מה חשבו, מה הרגישו. המגמה היא ארוכת טווח – להכיל את השונות בכיתה בלי אלימות. ברגע שהפילוסופיה הזו ברורה לכם, ברגע שההיתכנות הזו ברורה לכם, זה יעבוד. בסופה של היכולת להכיל את כל ההרגשות והמחשבות, חשוב לייחד זמן ל"מה עוזר לנו ככיתה, כקהילה. מה עוזר לנו בבלבול הזה", ומפה יכולה לצמוח צמיחה טובה של עזרה, של תמיכה, של הכלה והחזקה. שיעור בכיתה הוא דוגמה קטנה להיבט הרחב יותר של כל בית הספר, של כל הקהילה.

- אל תתנו לילדים לצפות לבד בטלוויזיה. תנו להם תיווך, תסבירו דברים. תנו גם תיווך רגשי, מה זה עושה להם, מה אתם מרגישים ומה הם מרגישים.
- שלבו את הרבנים שלנו בתפקיד המכיל. רב הקהילה צריך להיות חלק מהמאמצים החינוכיים, כולל לימוד טקסטים ופסיקות. כך נוכל להתקדם בהפחתת הבדידות ובהגדלת יכולת ההכלה.
- המלצה: בית הספר צריך לכנס את קהילת המורים ולעבוד אתם, וכך לעבוד עם הילדים ועם מועצת התלמידים ולהיות עוגן לקהילה. לעשות פעילויות שההורים מצטרפים לבית הספר. בית הספר לא יכול להתחמק מזה. להתחבר לקהילה זה אתגר קשה וחשוב ביותר. אני מדגישה – להדגיש את ההתחברות לקהילה, לא התחברות לעם ישראל.
- תפקיד בית הספר לזהות את "הנערים שאינם משמיעים את קולם". אחד התפקידים החינוכיים-טיפוליים זה לאפשר לילדים להשמיע את קולם בצורה שלא תסכן אותם. מראשית שנת הלימודים - זה תפקידכם: שיהיה לנער מקום, שיהיה לו קול ושלא יהיה מודר מהחברה, אם מהשמאל ואם מהימין.

חסר רכיב