תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בת ירושלים

28/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
בת ירושלים

"איכה ישבה בדד העיר רבתי"
(תשעה-באב, קריאה במגילת איכה א, 1)

בת ירושלים

"עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים...
ורחובות העיר יימלאו ילדים וילדות..." (זכריה ז, 4-8)

רחל ארצי נולדה בירושלים בשנות ה-30 המאוחרות
וזיכרונות העיר אתה תמיד

רחל ארצי

צור מחצבתי – נחלת שמעון
שכונת "נחלת שמעון" בירושלים בה נולדתי ושכונת "שייך ג'ארח" הערבית ממול, היו לגבינו - הילדים - כשכונה אחת. הפריד בינינו רק מגרש רחב עליו שיחקנו יחד עם הילדים הערבים. למדנו את שפתם ולימדנו את שפתנו. היחסים היו טובים, וכפי שאבי, עליו השלום, החכם גרשון כהן הדגיש:
"הבריות כולן הן יציר כפיו של הבורא".
בשכונה היו ארבעה בתי כנסת. שניים של תימנים, אחד של "חלבים" ואחד של ה"גורג'ים" (יוצאי גרוזיה), שהיה בחצר ביתנו. אבא שימש בכל התפקידים: שמש, בעל קורא וחזן, ובזמנו הנותר כתב ספרי תורה. במשך השבוע לימד נערים בגילאים שונים ב"כותאב"(חֵדֶר) שהיה ממוקם מתחת לבית הכנסת של ה"חלבים". אפילו אמהות ערביות ביקשו לצרף את ילדיהם ללימודים, שלא יתפרעו בחוץ. את רחוב "המלמד" בשכונת "הר נוף" קראו על שמו של אבא.
בחצר ביתנו היו שני בורות מים. הקטן הסמוי מעין הבולשת, שנחצב מתחת לרצפת חדר אחי הבכור ושימש לצורכי שתייה פרטיים. הבור הגדול היה למקור פרנסה חשוב למשפחה. כל בוקר התעוררנו לקול פעיית העזים ופעמוניהם שהגיעו למגרש עם הרועה. תושבי השכונה נעמדו בתור כדי לקנות חלב "ישר מן העז אל הסיר", ומהבור הגדול הזה שאבו מים להשקות את העזים, תחת עינה הפקוחה של אימא עליזה, שסימנה את מספר הפחים שנשאבו.
הכביש בצד השכונה היה הכביש שהגיע מהעיר העתיקה להר הצופים – לבית חולים הדסה, לבית הספר לאחיות, לאוניברסיטה העברית ובית הספרים הלאומי. מעבר לכביש זה, בחורשת זיתים, נמצא קברו של התנא שמעון הצדיק.
אבא היה פוקד את הכותל לעתים מזומנות, גם כשהגישה אליו בסמטאות הצרות הייתה כרוכה בסכנה רבה. ליד האבנים ההרודיאניות, הרגיש קרוב לבורא עולם.

חגים וזמנים
בחודש אלול, בימי הסליחות היה אבא משכים קום בטרם עלות השחר, והיה עובר מבית לבית, מקיש על דלתות וקורא: "ס...ליחות, ס...ליחות"! השכמתי יחד עם אימא וחלטנו קפה לבאי בית הכנסת. באותה שעה קרא גם המואזין למאמיניו מעל צריח המסגד.
בראש השנה ערכנו שולחן עליו ושמנו "סֶנִייָה" (מגש נחושת עגול). על המגש מסביב הנחנו צלוחיות עם מאכלים שונים. בתחילת הארוחה ערכנו "סדר ראש השנה". אבא בירך, טעם "כזית" ומייד סובב את המגש כדי שכל המסובים יטעמו ויברכו. כך, מאכל, מאכל, לפי תורו.
על ה"כָּרָתֵי" (סוג של בצל): "שייכרתו אויבנו";
על ה"רוּבְּיָה" (מעין שעועית ירוקה): "שיירבו זַכּוּיוֹתֵנוּ";
על ה"סִילְקָא" (מנגולד): "שיסתלקו אויבינו", וכו'.
ביום כיפור בתפילת "אשכבה" (אזכרת נשמות), עבר אבא מאיש לאיש בקהל המתפללים. כל מי שמסר לו שם של נפטר, היה אבא אומר את תפילת אשכבה בו במקום.
בסוכות אחרי התפילה, הצטופפו כל המתפללים בסוכה שלנו לשמוע קידוש (לרובם לא הייתה סוכה). הסוכה עמדה כל השנה ובחג הייתה מפוארת בקישוטים. תלה אבא שלט בכניסה לסוכה בנוסח זה: "אל געת בנויי סוכה בידיים".
בפסח עם קריאת ההגדה, היה צעיר הבנים בעל תפקיד שחיכה לו כל השנה. בלבוש ג'לבייה ומקל ביד, יצא החוצה והקיש בדלת.
שאל אבא: "מי שם"?
נכנס האח: "אורח ממצרים".
אבא: "לאן פניך"?
הנער: "לירושלים".
אבא: "מה רצונך"?
הנער: "הבאתי שאלות וקושיות".
אבא: "אה, יש לך שאלות? שאל בני".
והיה האח שואל את "ארבע הקושיות".
בסיום קריאת ההגדה התעקש יונה, אחי, לשיר בעברית את "חד-גדיא": "גדי אחד בשני זוזים, גדי אחד..." והתחרינו בינינו מי ישיר את כל המילים מהר, בעל פה ובהגייה נכונה.
בל"ג בעומר במגרש הגדול, הדליקו התושבים מדורה ענקית בדמות "המן הרשע". גם הערבים הצטרפו לחינגה. תושבי ירושלים עלו לקבר שמעון הצדיק ולא הרחיקו עד מירון לקברו של שמעון בר-יוחאי, כפי שאמר אבא: "לנו יש שמעון משלנו".
הערבים חגגו והרוויחו. מכרו "חאמלה מלאנה" (אפונה מלאה), "שאער אל בנאת" (סוכר תופח), "תמר הינדי" (מיץ תמרים) ואנו קנינו ב"מיל ארצישראלי", אחד או שניים.
עליי ועל בנות המשפחה הוטלה מטלה - לשאוב מים מן הבור, לשבת עם דלי בפתח הבית ולהציע לעוברים ושבים כלי מים לשתייה, כדי שהשותה יקדים ויברך "שהכול נהיה בדברו", ואנו נענה "אמן", וכך נצא נשכרות במצווה.
בליל תשעה באב כובו אורות בית הכנסת ומגילת "איכה" נקראה לאור פתילות בשמן. לאחר התפילה סיירנו ליד חומות העיר העתיקה בכותל המערבי עם נעלי הבד שלרגלינו.
שמחות בשכונה: חתן תורה, חתן בראשית, חתן לפני חופתו – כל בעלי שמחה כגון אלה, היה ציבור המתפללים מלווה בזמירות ובשירים מבית הכנסת ועד ביתו.

ימי שלטון המנדט
האנגלים הקימו מחנה צבאי בקצה המגרש שמול ביתנו, קראנו לו בפינו, "קאמפ". מדי בוקר נערך מסדר. החיילים הסקוטים צעדו על הכביש בלבושם המסורתי – חצאיות משובצות, וניגנו בחמת חלילים. הילדים כולם חיכו למחזה הזה יום יום.
לביתנו הגיעו מדי פעם נציגי הצבא הבריטי כדי להתייעץ עם אבא, מוכתר השכונה, בעניינים השוטפים. גם אנשים מחשובי היישוב באו לבקר, בהם דוד גרין, הוא בן גוריון, יצחק בן צבי ואפילו ה"מופתי" שגר מולנו, חג' אמין אל חוסייני.
התקרב המועד – עוד יום להתכנסותה של עצרת האו"ם להצבעה על ההחלטה להקמת מדינה יהודית. אבא ורבים אחרים, הלכו אל הכותל להתפלל ולצום. המקום המה מתפללים. למחרת בשעות הלילה נשמעו דפיקות על הדלת. יונה, אחי, בא במיוחד לבשר לנו שאכן החליטו: "יש לנו מדינה"! העברנו את הידיעה בין התושבים. רובם חשו לשמוע את השידור מהרדיו היחידי שהיה אצל בעל המכולת. באופן ספונטני יצאנו לרקוד ולשמוח עד אור הבוקר כשברקע נשמעו הדי יריות.
הערבים השתוללו מכעס, שרפו חנויות, התנכלו ליהודים וירו בנשק שסיפקו להם האנגלים, כמובן. הידיעה על החלטת האו"ם לחלוקת הארץ, גרמה למתיחות, שנאה וניכור מצד השכנים הערבים. הייתה סכנה לנוע בלילות. הם דקרו יהודים, התנכלו להם והתנפלו עליהם.
האנגלים החלו בחיפושים אחר נשק, הקימו גדרות תיל וביצעו מעצרים.
הבחורים מ"ההגנה" שרצו להתאמן בנשק, חיפשו מקום, ובסופו של דבר בחרו בבית הכנסת בחצר ביתנו, שם התכנסו ערב ערב, פירקו והרכיבו כלי נשק שהובאו חלקים חלקים בתוך כיכרות לחם חלולים. ספרי קודש היו מונחים בסמוך, מוכנים לכל צרה שלא תבוא. לבקשתם, הסכים אבא להירתם למטרה ולקבל על עצמו להיות "הצופה" ולהזהיר מפני עוינים.
ישב אבא סמוך לחזית הבית ותלמודו בידו, ועיניו תרות אחר דמויות עוינות בדמות שוטר ערבי או בריטי. כשהרגיש בסכנה, משך בחוט שהוכן מראש, ונתן צלצול כאות מוסכם. מייד סולק הנשק והוסתר בארון הקודש מאחורי ספרי התורה, וה"תלמידים" היו "ממשיכים" בשיעור הגמרא עם החכם. "שיעורים" רבים כאלה היו והם נמשכו אל תוך הלילה.
לימים נוצרה בעיה אחרת. פועל הניקיון הערבי ראה פסולת רבה כל בוקר, וזו העלתה חשד בעיניו. הוא חקר את אבא לפשר הכמות. אבא חשש להלשנה וסיפר לאנשי ההגנה ואלה הצליחו בהתערבות יצחק בן צבי, יו"ר הועד הלאומי, להחליף את הפועל הערבי ביהודי.
פחדנו ודאגנו כאשר ראינו בחורים מתלחשים עם אבינו, כי אנשי מחתרת לח"י שהתמקמו בשכונה, הפעילו מטעני נפץ נגד שריוניות בריטיות שעברו בכביש הסמוך לשכונה. שמענו את הפיצוצים וראינו את התוצאות.
אל אותו כביש העולה להר הצופים, גלשו פורעים ערבים משכונת שייך ג'ראח באפריל 1948 ותקפו את שיירת הרופאים, האחיות ואנשי אוניברסיטה בלתי חמושים, וטבחו בהם ללא רחם, בלי שהצבא או המשטרה הבריטית יבטיחו דרך בטוחה. שבעים ושמונה קורבנות הי"ד.

הבריחה מן השכונה
עם הכרזתו הרשמית של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל, הפכו החיים בשכונה מסוכנים עד מאוד. חברי ההגנה הקימו עמדות תצפית והעבירו הודעות ב"מורס" (צופן אלחוטי), כדי לתכנן מערכת הגנה על השכונה. על הגבעה בבית ה"מופתי", חג' אמין אל חוסייני, התאספו המוני ערבים, והייתה תכונה רבה. גבר החשש שמכינים תכנית התקפה על השכונה.
כאשר ארזה ונטשה משפחת נאשאשיבי, הגרה בשכנות והדוגלת בשלום, הבינו שהמצב גרוע והאות ניתן גם לתושבים, למהר ולנטוש את השכונה. הזמנו משאית. הנהג חשש מאוד לחייו והתחנן שנמהר לצאת. דבר ראשון, הכניס אבא לרכב את ספרי התורה. העמסנו בגדים חיוניים, לקחנו גם את סיר האוכל שהתבשל על הפתילייה והבטנו במבט כואב... ספרי קודש, רהיטים, כלי פסח בבוידם... "נו, בוודאי נחזור לכאן בקרוב(?)". נעלנו דלת, לקחנו מפתח, וכל זה תחת אש דו-כיוונית – הם עלינו, וכוחות שלנו עליהם.
הדרך שעלתה מהשכונה לעיר הייתה חשופה לאש צלפים. תושבים רבים נפצעו, ושררה המולה גדולה. צעקות מכל עבר, בכי, אבק, כולם המומים וחסרי אונים ומתאמצים לברוח כמה שיותר מהר, כל עוד נפשם בם.
וכך, בִּין יום הפכנו לפליטים חסרי כול. העבירו את תושבי השכונה ל"בית מנדלבאום" ולבית הספר "אליאנס" (כי"ח). אלה שהיו להם קרובים הסתדרו בינתיים.
אנו, הילדים הצעירים יותר, עברנו לביתו של אחי הבכור, יונה, בשכונת "גאולה". יונה שהה בשטח באותה עת ככתב צבאי. אחותי הגדולה, חובשת ולוחמת, עברה מאזור לאזור עם חלקי נשק מוסתרים על גופה כ"אישה בהיריון". אח נוסף שלי היה ה"ברניסט" (מקלע "בְּרֶן"), בין הבודדים שהיו. גם אותו "טרטרו" ממקום למקום, לירות מכל צד, כדי ליצור אשליה שיש ליהודים מקלעים רבים.
לימים, כבשו חיילינו את שכונת "שייך באדר" במערב העיר (היום - גבעת רם), ולשם הגענו, תושבי "נחלת שמעון". כמו שנאמר: משייך (ג'ארח) לשייך (באדר).

אחרית דבר
בערוב ימיהם עשו הוריי את חגי סוכות ופסח בביתי בקיבוץ שלוחות. כאשר היה אבי מתהלך במדרכות הקיבוץ, קראו לעברו ילדי הקיבוץ: "הנה אליהו הנביא עם שמלה". אבא היה מחייך ומאיר להם פנים.
במלחמת "ששת הימים", כאשר נכבשה השכונה בידי צה"ל, בא אליי חבר קיבוץ למקלט בו שהיתי עם ילדי המשק, ובישר לי את הבשורה. עצוב שאבא לא יכול היה לשמוע גם... הוא נפטר שנה קודם לכן.
בטרם שככו הקרבות וסכנה עוד ריחפה באזור, לקחנו את אימא ונסענו בכל זאת, אל שכונתנו "נחלת שמעון". מוזר היה לראות את ערמות שקי החול בכניסה לבית. אחי הצעיר (שהגיע מהצבא במדיו המנומרים) פתח את הדלת... הערבייה שהתנחלה בביתנו, זיהתה אותנו מייד:
"אתם הילדים של 'החכם'".

שלוחות (מנחם-אב תשס"ה)

אֲבָנִים

אָדָם שֶׁחַי בִּירוּשָׁלַיִם

מַקִיף אֶת בֵּיתוֹ בְּאַבְנֵי מִדּוֹת

הַמְּכִילוֹת אֲבִיב -

עַד.

מִשְׁטַח אֶבֶן מוֹזָאִיקָה מִתַּחְתָּיו

נוֹשֵׂא אֶת מִשְׁקַל מַעֲשָׂיו

בְּאֶבֶן הַסֶּלַע חוֹצֵב בּוֹרוֹת

מַיִם

בְּאֶבֶן גְּלָל

חוֹתֵם.


עִם אֲבְנֵי הַכֹּתֶל מְדַבֵּר

וְכַאֲשֶׁר אוֹפְסוֹת פְּסִיעוֹתָיו מִבֵּין סִמְטָאוֹת

הָאֶבֶן,

נֶחְקָק שְׁמוֹ בְּאֶבֶן

הַמַּצֵבָה.

כָּל חַיָּיו בָאֶבֶן,

וְלֹֹא יְצַוּה אֲבָנִים

לְצֶאֱצָאָיו.

רַק אֶת יְרוּשָׁלַיִם

יְצַוֶּה


ראובן ארצי ( לזכר חותני - החכם גרשון כהן)

חסר רכיב