תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

דבר העורכת

28/08/2005
עמודים מנחם - אב תשס"ה (696) 11
דבר העורכת

הוי ארץ אהובה
הוי עמי האהוב
עד מתי ינועו חיינו בטלטלות עזות כל כך, מציפות כל כך הרבה כאב
מציפות כל כך הרבה סבל, צער וחוסר יציבות?
עד מתי יהיו חיינו, חיי עמנו, מוצפים ומעלים שאלות כה נוקבות
של שייכות, של זהות, של אמונה?
מהלך ההתנתקות המתחולל לנגד עינינו הכלות, תכליתו לקדם את השלום באזורנו
אבל בהתהוותו ובמהלכו הוא חושף "שיניים חדות" מול כל אחד מאתנו
כמו הביא אותנו לשעת אמת בתביעה להזדהות -
לומר מהו קולו הייחודי של כל אחד מאתנו, לאיזה צד הוא שייך.

בין חבריי וקרוביי אני מוצאת את כל הקולות, וכולי אחוזת חרדה –
לכל אחד הפרשנות שלו, הצידוקים והכעסים שלו, האחיזה האחרת בעובדות:
האם חשפה ההתנתקות את עובדת היותנו שני עמים
- דתיים וחילונים? האומנם לא אחים אנחנו?
האם יש עוד מקום לאופטימיות ולתקווה?
בתחושת האבל והכאב שאני מרגישה, אני בוחרת את העשייה -
להתחבר ולעזור ולקוות ולהתפלל שנוכל כולנו,
החברה הישראלית על כיתותיה ופלגיה, להמשיך יחד.

ואתם, אחינו היקרים, אנשי התיישבות גוש קטיף, שעד לפני יום יומיים, שבוע,
הייתם סמל להתיישבות פורחת ונושמת, של חיי קהילה, חיי תורה ועמל,
והיום אתם אסופים-מרוכזים-מפוזרים במקומות זמניים בארץ,
שאתכם בכינו בימים האחרונים וביקשנו רחמי שמים על כולנו - שבעורף ובחזית.
אנא ה' הושיע נא, אנא ה' ברחמיך הרבים,
שמע קולנו, חוס ורחם עלינו, כי נחלשנו עד מאוד.
בשורות טובות
יונה ברמן
חסר רכיב