תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המרקע

08/07/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
על המִרקע


הסרט: "קיבוץ"
תחקיר, בימוי והפקה: רחלי שוורץ
עריכה: יעל פרלוב
אורך הסרט: 55 דקות
ציון לשבח: הסרט זכה בציון לשבח בפסטיבל "דוק-אביב", תשס"ה
על הסרט
רחלי שוורץ, מפיקת הסרט, היא חברת קיבוץ חולתה בגליל העליון. הסרט עוסק בתהליך השינויים בקיבוץ חולתה - קיבוץ בו היא חברה כבר 30 שנה. היא מעידה על עצמה שאהבתה לקיבוץ באה מתוך אהבה למקום ולאנשיו.
את הסרט החלה ליצור בתחילת מהלך השינויים בקיבוץ, בצילום ותיעוד על "אש קטנה", בפגישות עבודה ואסיפות, ובעיקר בשיחות הבלתי פורמליות בשבילי הקיבוץ. היא הבינה שאין לה די פרספקטיבה, היא התמודדה עם שאלת גבולות הסרט, והיה חשוב לה שהסרט לא יהיה ארוך. במשך שלוש השנים הראשונות מתוך החמש שצילמה ויצרה את הסרט בחולתה, לא יכלה היוצרת להגדיר לעצמה על מה הסרט. והרי לתלמידיה בלימודי הקולנוע היא אומרת את משפט המפתח "תגדירו במשפט אחד את הסרט".
היום, לאחר שהסרט יצא להקרנה, ולמרות שסגנונו אינו סגנון חוקר בנוסח ה"כלבוטק", הדברים אינם קלים לאנשי חולתה ורובם מגיבים בכעס רב לצפייה סרט.

תמונות מתוך הסרט:
מזכירי קיבוץ חולתה: בישיבה עם היועץ הכלכלי החיצוני. הוא מביא בפניהם את מסקנותיו לגבי המהלכים שצריך לעשות: לפטר חלק מהחברים בענפי השירות, סגירת חדר האוכל, ועוד.
המזכירה: "אתה נשמע מאוד החלטי ונחוש. אין רגשות בסיפור הזה"?
חבר הקיבוץ שחזר בתשובה ועובד במכבסה: "אני אדם רגוע מטבעי, אבל כשמתחילים לדבר אתי על קיבוץ אני רותח. הכול 'חָרְטָא'. אין דבר, יגיע יומו של כל 'כלב'" (בכעסו על השינויים והמחטפים בקיבוץ);
הסרט מלווה באהבה שלוש נשים ותיקות בקיבוץ: הן חברות קרובות והסרט הולך אתן לחדר האוכל הגווע, יוצא אתן בקלנועיות שלהן לשדה הבצל שנאסף כבר, והן עם שקיות פלסטיק, מתכופפות ומלקטות ממה שנשאר, מתעד שיחה שלהן על לינת הילדים אז. הכאב שנותר. וההכאה על חטא. "דווקא בשנים האלה", אומרת אחת מהן, "זורם בי לא הדם של סטאלין או לנין, זורם בי הדם של הוריי, ולא פעם אני רוצה לבקש מהם סליחה".
שיח של דור הביניים: "הכסף הגדול לאורך השנים - נעלם לנו. אף פעם לא היו פה מנהלים מוכשרים, אבל לפחות הייתה פה חברה חמה ואוהבת. היום אין כלום".
הפרדס נעקר בחלקו: מנהלו, בגיל הביניים, מקבל מכתב פיטורין: "תראי איך מפטרים בחולתה", הוא אומר, "זה נפל עלינו כרעם ביום בהיר".
- במציאות המשתנה: יש גם מי ששותלת שלושה שיחים, כדי שלא יעברו לה לפני הבית. אנשים מסתגרים בבתים. לוח אלקטרוני מוסר את המידע הציבורי לבתים.

תגובות הצופים - קשות
- "לא היה משהו טוב להכניס בסוף"?
- "אין לי מילים לתאר את התחושה העצובה והקשה. קשה לי להאמין שאין שום נקודת תקווה ואור. הכול הולך למות. הכול הולך להיגמר. להימחק".
- "הרגשתי כמו שאני מרגישה לפעמים בניחום אבלים. אבֶל גדול על מה שאיבדתי. המכבסה נסגרה. חדר האוכל נסגר. משאיר עצב גדול".
- "סרט טוב. היה נכון לעשות אותו. מצליח לגעת בנקודות ובסיטואציות מאוד קשות. אני עובד בקיבוץ שעוסק בתהליכי הפרטה עמוקים, וכן עוסק בנטיעת פרדס! חולתה כנראה קיבוץ שלא טיפל בדברים לאורך שנים. היה כנראה חיפוי על הדברים, עד שזה נגמר. תשאלו את עצמכם מה היה קורה שם אם לא היו עושים הפרטה".
- "הייתה לי קשה התחושה שאנחנו לא משכילים ללמוד מטעויות. סיפור הפרדס ומרכזו שלא 'שומע' את חברו לעבודה הנמצא במצוקה, הוא עצמו מפוטר והפרדס נעקר. זו התמונה הכי חזקה של מוות. זה לא דווקא השינויים אלא ההבנה שצריכה להיות בנו בכל מהלך שאנחנו עושים, שצריך ללמוד מטעויות".
- "הסרט מאוד מאוד חשוב. לנו. לאנשים שחיים בקיבוץ. לאנשים שמובילים שינוי. הוא מעורר המון מחשבה ומחזק את הנקודה שאסור לשבת בשקט. צריך לשים את הדברים על השולחן כל הזמן. חשבתי כל הזמן עליי ועל הדברים שאני עושה. על המנהיגות בקיבוץ. מה האחריות של המנהיגות. האם אנחנו תמיד 'הרעים', או אנחנו צריכים להיות מהמקום של 'הכלה'".

בדידות היוצרת
יוצרת הסרט חוותה בעצמה חמש שנים של בדידות ונשאה את משא היצירה הכבד לבדה. דווקא עכשיו כשהגיבו לסרט אפילו בצעקות ובכעס, היא הרגישה שהיא מחוברת לאנשים מחדש, לדבריה.
"אני מצטערת שלא יכולתי לעשות סרט שמח יותר, ואולי מהמקום הזה אפשר יהיה להגיע בסוף למקום טוב יותר".
הסרט ראוי לצפייה. הוא קשה ולכן ראוי להכנה. מומלץ לצפייה משותפת עם יוצרת הסרט.
יונה ברמן
חסר רכיב