תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תגובה לעצרת היובל

06/07/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
רננה מנקין מגיבה לדברי אהרל'ה שחק

תגובה

"בברכה ובכאב של אוהב", כתב אהרל'ה שחק, חבר קיבוץ שדה אליהו
על תחושותיו לאחר עצרת יובל ה-75 של התנועה
רננה מנקין, כותבת החומר לאירוע היובל, מגיבה


אהרל'ה, שלום.
קראתי הבוקר את מכתבך, שפורסם ב"עמודים-אייר", וחשתי צורך לכתוב אליך, כמי שכתבה את העצרת לציון 75 שנה לקיבוץ הדתי, על אף העובדה שהפנית את דבריך הכואבים ליאיר רינמן ולרפאל צרפתי.
ברשותך, אשתף אותך בתהליך הכתיבה, תוך תקווה שדבריי אלה יאירו את המופע בדרכים שונות ואולי יקלו במקצת על התחושות הקשות אִתן יצאת מהערב ההוא.
מסע הכתיבה החל בפגישה עם נציגי הקיבוצים, בה כל אחד מהנוכחים נתבקש לומר מה היה הוא רוצה לראות על הבמה בערב המדובר. כל האמירות תועדו ונרשמו, והצטרפו לרשימות נוספות שליוו אותי במפגשיי עם תמונות, קטעי מכתבים, דפי יומן, מחקרים ומאמרים.
אחת הבקשות שהועלו במפגש נציגי הקיבוצים הייתה להזכיר את המחלוקות ואת השאלות, אך לא בנימתן הכואבת, כי אם בצורה המצמיחה שלהן, המכילה, המאפשרת גדילה.
וכאן נקטתי בחירה אמנותית, והלכתי אל המשל.
בחרתי למקם את סיפור המסגרת של הערב – במוזיאון.
לא ב"מוזיאון היסטורי", המתעד ומפאר את אירועי העבר, כי אם ב"מוזיאון נושם", שיודע - בהרמוניה מופלאה - להכיל בתוכו ערב רב של סגנונות, כתמי צבעים לאינספור, בגוונים ובגדלים שונים. מוזיאון המארח תערוכות בעלות נושאים מהותיים, הנשען על מסורת שורשית וייחודית, ומתמודד באומץ עם שאלת הרלוונטיות שלו לדור הצעיר, שעתיד לקבל לידיו את שרביט הניהול של המוסד היקר, המרשים והמרגש הזה.
זה היה המשל, זו הייתה הדרך האמנותית להעלות את הסוגיות ולהציג את כל הטוב.
עמדה בפנינו משימה לא קלה. היה עלינו לשמור על עירנותו של קהל אלפי אנשים, שחלקם הגדול טייל, נסע, למד, פגש, וככלל – חש ודאי עייפות רבה בשעה מאוחרת זו.
היו לרשותנו במה ענקית, וטכנולוגיית וידאו שהסכימה להשתעשע אתנו ולאתגר אותנו. היו המוני שחקנים, זמרים ורקדנים, והייתה אהבה גדולה, נוסטלגיה צרופה והערכה עצומה לתנועה הזו.
ובכל הדברים האלה היה עלינו להתחשב, את כולם לשתף ולהצליח לקלוע לטעמו של ההמון הנרגש, וכל זאת – כמעט ללא מילים. אשר על כן, במופע בסדר גודל כזה – אין מקום למלל רב.
עלעלתי בדפים מצהיבים ומתפוררים והתרגשתי מהדבקות ומהאמונה. אל מול עיניי עלו תמונות העולמות שהותירו אחריהם החלוצים, אשר רובם – כידוע לכולנו – חרבו, בעוד הם – מייסדי הקיבוצים – רחוקים, וידם קצרה מלהושיע.
רצינו להביא את מעשי הראשונים אל הבמה. ביקשנו לחדד את עוצמת הנתינה שלהם ולאפשר לדורות הבאים להתפעל ממנה.
לשם כך הוקדשו לעבר שתי תמונות (בלבד!) מהמופע – הסרט על רודגס, ותמונת המכתבים.
כלום אפשר לדבר על תנועת הקיבוץ הדתי מבלי להתייחס לחיים ברודגס?
חשנו שעלינו לתת ביטוי לתקופה הבתולית והרחוקה הזו ולהשתמש לשם כך בסרט וידאו ש"ייצא" מתוך אחת התמונות במוזיאון.
(הכיצד הפכו שתי גרסאות קצרות לסרטים שונים שכתבתי, לגרסה אחת של סרט ארוך לא מהודק? לבמאי הפתרונים...)
לא אעבור כעת על כל התמונות, לא אנסה להוכיח לך שהיה מסר כזה ומסר כזה.
אציין, ברשותך, רק שתי תמונות משמעותיות לי. האחת – חדר האוכל. התמונה הזו נועדה להיות בת ארבע דקות לכל היותר. העוקץ של התמונה טמון היה במראה הכללי של הציור של ברויגל על המסכים, וההעתקים שלו על גבהים שונים של במה, שמייצגים גלגולים שונים של חדר האוכל במהלך העשורים שחלפו מאז ימי הצריף הרעוע. הבחירה לערוך מחרוזת שירי אוכל ברקע, כמו גם הבחירה בעתיד בדיוני – שחקו את העוקץ אליו כיוונתי, והפכו את התמונה הנקודתית הזו, שאמורה הייתה לתת רק מראה צילומי-התפתחותי מוכר לכולנו, לסאגה ארוכה וקשה לצפייה.
התמונה השנייה, והיא המכאיבה לי ביותר, היא התמונה שעסקה ב"לב לבו של המוסד הזה".
לכתחילה תהיתי, איכה אציין את כל הערכים שמייחדים את תנועת הקיבוץ הדתי, מבלי להפוך את הערב הזה לערב "טפיחה על שכם-עצמנו", גרידא.
פניתי אל המשל שבחרתי, וכתבתי תמונה בה מוקרנות על המסכים תמונות אמנות מודרנית. קיבוצניק נזעם עולה אל הבמה, תוך שהוא קורא – "הזאת אמנות", הוא נכנס אל התמונות (פלאי הטכנולוגיה...) ומשנה אותן. יוצק לתוכן תכנים שלדעתו חסרים בהן. תמונה בה מצוירת תהום – תזכה ממנו ל"טיפול" בצורת גשר שיאחד בין שני עברי התהום. תמונה של שממה – הוא יפריח. לאנשים שיושבים בבטלה גמורה, הוא "יצמיד" כלי עבודה חקלאיים, ופחית ענק של קוקה קולה הוא יהפוך לברז סודה סולידי. ערימה של צורות גיאומטריות מגובבות – תהפוך למגן דוד, ועוד ועוד, וכך, בהומור ובדרך מפתיעה ומעניינת, יתמלאו המסכים בסמלים של הערכים עליהם מושתתת התנועה הזו, מהם היא שואבת את כוחה ואת ייחודה.
הבמאי רצה שתהיה פעילות על הבמה ולא על המסכים, רצון שהוביל כנראה לבחירה בזוג שרקד על הבמה. מה רב המרחק משולחן הכתיבה אל הבמה, בעיקר כאשר הכותבת לא מעורבת כלל בשלבי ההפקה המאוחרים.
ההפקה הייתה מרשימה. שיתוף הפעולה המבורך, ההיענות המרשימה, הצלילים. הבמאי עשה עבודה יפה. לא קרובה במיוחד לכוונתי, אבל מעניינת.
קיבלתי טלפונים רבים מאנשים שרצו להודות לי על הערב הזה, שהתרגשו, שנהנו.
לו יהי חלקי עמהם.
אני בצד שלך, אהרל'ה, בצד הכואב. בכאב שלי נמסך גם כאב היצירה שלי, הלא ממומשת.
אבל חשוב היה לי שתדע, ולכן אני כותבת אליך, שהמוזיאון לא ייצג משהו מאובן. בעיניי, מוזיאון הוא מיכל לחיים, ללמידה. הוא נושם ומשתנה. ובמוזיאון הזה הייתה התמודדות עם שאלת הדור הבא, והייתה שם החלטה – לייחד קיר ליצירות של הדור הבא, בצד הקיר עם יצירות הדור הקודם.
יש כאן אמירה, אני חושבת. אמירה של קבלה והכלה. של פתיחות ושל אהבה ושל רצון להיות יחד. מאוחדים. יש משהו מעורר גאווה באמירה הזו. ולוואי שנדע לעמוד מאחוריה תמיד.

אני תקווה כי משתשוב להיזכר בערב הזה יוכלו מילותיי לעמעם את הכאב שחשת, ולהותיר רק את רישומן של החוויות הטובות והממלאות שחווית במפגש היובל.
בברכה,
רננה מנקין, טירת צבי
שלהי אייר תשס"ה

חסר רכיב