תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הרמב"ם

06/07/2005
עמודים סיון תשס"ה (694) 9
הרמב"ם - רבי משה בן מימון

800 שנים לפטירתו
מבט אישי
דוד גולינקין

כשנפטר רבי משה בן מימון בכ' בטבת תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) הוכרז אבל בכל רחבי העולם היהודי. במצרים "בכו אותו היהודים והמצרים שלושה ימים. בירושלים קראו צום ועצרה וקראו את "התוכחה" מספר ויקרא כ"ו וכן מספר שמואל (ד': כ"ב): "ותאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלקים".
תגובה זו אינה מפתיעה. משה בן מימון, שיום השנה ה-800 למותו חל השנה בראשון בינואר, היה אחד מהחכמים הגדולים של עמנו בכל הזמנים. כתביו העיקריים כוללים את: פירושו למשנה, ספר המצוות, משנה תורה – תקצירו בן ארבעה-עשר הכרכים של ההלכה כולה, ומורה נבוכים. פרסומיו המשניים כוללים את: שמונה פרקים, מבוא לפרקי אבות, הקדמתו ל"פרק חלק" הכוללת את שלושה-עשר עיקרי האמונה היהודית, איגרותיו שהביאו נחמה ליהודי תימן ומרוקו הנרדפים, כ-500 תשובות וסדרה מרשימה של פרסומים רפואיים. אין פלא שעליו נאמר: "ממשה עד משה לא קם כמשה".

מהי משמעותו של הרמב"ם לגביי - כיהודי וכרב?
על מדפיי בירושלים סדורות מהדורות רבות של כתבי הרמב"ם במגוון שפות. הם ידידיי הקבועים. אך לכבוד יום השנה ה-800 למותו, ברצוני להתעלם לרגע מהפרטים של חיבוריו ולשאול שאלה כללית יותר: מהי משמעותו של הרמב"ם לגביי - כיהודי וכרב? אילו לקחים כלליים אנו יכולים לשאוב מחייו ומספריו?
לדידי יש לפחות שבעה:
שילוב בין תורה ובין ידע כללי - בשמונה פרקים אומר הרמב"ם: "קבל האמת ממי שאמרו". אלה לא היו מילים בעלמא. באיגרתו לחכמי מונטפלייר (מהד' שילת, עמ' תפ"א), מסביר הרמב"ם: "וגם קראתי בענייני עבודה זרה כולה, כמדומה לי שלא נשאר חיבור בעולם בעניין זה בלשון ערבי, שלא קראתי והבנתי. בהלכות קידוש החודש (י"ז:כ"ד) הוא משתמש בספריהם של חכמי יוון: "ומאחר שכל אלו הדברים בראיות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם האומות. שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהן דופי – אנו סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו". אכן, זו הסיבה ש"מורה נבוכים" וחיבוריו הרפואיים הם שילוב של הגות ומדע יווניים, ערביים ויהודיים.
על תלמידי חכמים להתפרנס ממלאכתם: הרמב"ם התנגד בכל תוקף לתמיכה קהילתית בלומדי תורה. "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכבה מאור הדת; וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא – לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה" (הלכות תלמוד תורה ג':י').
לאחר מות אחיו דוד שתמך בו, החל הרמב"ם לעבוד כרופא במשרה מלאה, ומאוחר יותר הפך לרופא החצר של הווזיר. מכתבו המפורסם לשמואל אבן תיבון משנת 1199 מתאר את שגרת יומו (מהד' שילת, עמ' תק"נ). הוא טיפל בסולטן ובאנשי חצרו עד שעות אחר הצהריים, והמשיך לטפל בחולים הרגילים בביתו עד לאחר צאת הכוכבים. משמעות הדבר היא שהוא כתב את שני חיבוריו העיקריים – "משנה תורה" ו"מורה נבוכים" - לאחר שסיים יום עבודה בן שתים-עשרה שעות ויותר!
האדם יכול להתעלות מעל נסיבות חייו: חייו של הרמב"ם לא היו קלים. משנת 1148 עד 1165, היו הוא ובני משפחתו במנוסה מתמדת מפני רדיפות המוסלמים הקנאים. הם עזבו את קורדובה, נדדו ברחבי ספרד, התיישבו בפס, ברחו לארץ ישראל ולבסוף התיישבו בפוסטאט – העיר העתיקה של קהיר. אשתו הראשונה נפטרה בגיל צעיר, ועם מות אחיו, כאמור, עבד הרמב"ם כרופא במשרה מלאה עד אחרית ימיו. במילים אחרות, הרמב"ם עשה את מה שעשה למרות חייו רבי החתחתים ומקצועו התובעני מאוד.
שירות ציבורי: בנוסף לכתיבתו ולעבודתו כרופא, כיהן הרמב"ם כראש הקהילה היהודית במצרים, ויש אומרים שהיה הנגיד. ברור שהרמב"ם לא חי במגדל השן. לדוגמה, הוא היה מעורב באופן פעיל בפדיון שבויים – הגניזה הקהירית מכילה קבלה לתרומה כזו בכתב ידו!
סובלנות: הרמב"ם סבל מאוד ממוסלמים קיצוניים. עליו ועל משפחתו עברו שנים של מנוסה, ולפי דיווח מסוים, אף נאלצו להתאסלם מאונס. למרות זאת קבע הרמב"ם ב"משנה תורה" (הלכות מאכלות אסורים י"א:ז') ובתשובותיו (מהד' בלאו, סימן תמ"ח) שמוסלמים "אינם עובדי עבודה זרה כלל". יתרה מזאת, במהדורות לא מצונזרות של הלכות מלכים (י"א:ד') הוא אומר שדברי "ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח"!
גמישות הלכתית: הרמב"ם היה אחד מגדולי הפוסקים של כל הזמנים. כמו כל הפוסקים הגדולים, הוא ידע שעל ההלכה להיות גמישה על מנת שתוכל להתמודד עם בעיות ומצבים חדשים. לדוגמה, הוא היה מוטרד מכך שבעת חזרת הש"ץ על תפילת העמידה, רבים היו האנשים שדיברו או ירקו כאילו היו בשוק. הוא הסביר בתשובותיו (מהד' בלאו, סימן רנ"ו, רנ"ח) שאלה שאינם מכירים את העמידה אינם יכולים לשמעה ממילא והוא רואה בכך חילול השם נוראי בעיני המוסלמים המתפללים בסדר מופתי. לכן ביטל את העמידה שבלחש ופסק שקהל המתפללים יתפלל את תפילת העמידה ביחד ובקול רם. זה נשאר הנוהג במצרים עד ימי הרדב"ז (במאה ה-1).
חוסר עקביות: רלף וולדו אמרסון אמר פעם ש"עקביות טיפשית היא השד של מוחות קטנים". בהתחשב בהיקפם של כתבי הרמב"ם, אין זה פלא שהוא סותר עצמו לעתים. פרופ' שאול ליברמן ואחרים הצביעו על חלק מהסתירות בין חיבוריו השונים. כך צריך להיות. מותר לחכם גדול לשנות את דעתו במשך הזמן.
אלה הם רק חלק מן הלקחים שאנו יכולים ללמוד מחייו וממפעלו של "הנשר הגדול". חייו וחיבוריו ימשיכו להוות השראה ולאתגר אותנו לפחות עוד 800 שנה.
---------------------------------------------------------------
הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות בירושלים.

חסר רכיב