תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מארועי יובל ה - 75

03/06/2005
עמודים אייר תשס"ה (693) 8
מארועי יובל ה - 75 לתנועה
תמונה משפחתית
75 שנה לקיבוץ הדתי

מילים: דליה יוחנן, טירת צבי
לחן: חיים אסנר



להביט בתמונות, להביט בפנים
לראות אתכם שבעי ימים ושנים
לדמיין איך הייתה פה שממה ולא יותר
והיום מסביב – ירוק ואחר.

להביט בעיניכם מייסדי הקיבוץ,
לראות את החלום, את החזון, את
החלוץ,
לנסות להבין איך בעשר אצבעות
עושים ציונות, מגשימים חלומות.

בשמחה שעולה, בשמחה שגואה,
יש עמל ומנוחה, יש זריחה ושקיעה,
יש עונות בוערות, יש מדרש ותפילה,
וכוחו של יחיד וכוחה של קהילה.

העבר משוקע בתמונות ובלב,
ההווה את דרכו סולל כאן היטב
ותקווה לעתיד – שיוסיף ויאיר
יצעדו בו יחדיו זקן וצעיר.


פזמון:
זו השעה, זה הרגע ממש,
לעצור, להביט, בין ישן לחדש
להודות על הטוב, לחוש שהגענו,
מאופק עד אופק לברך "שהחיינו".



"חכמה ובינה"
דברי פתיחה לשיעורים
בכנס חג היובל של הקיבוץ הדתי
(חול המועד פסח תשס"ה, טירת צבי)
דליה יוחנן

חג שמח לכולם.
כבת הקיבוץ וכחברה, אני מברכת אתכם המקומיים, ובעיקר את האורחים
- ברוכים הבאים לטירת צבי.

נפל בחלקי הכבוד לפתוח את השיעורים שיתקיימו כאן, במסגרת חג היובל לקיבוץ הדתי.
אני מבקשת לפתוח בסיפור אישי. כשהייתי נערה, במהלך שנות ההתבגרות ועיצוב האישיות, חשבתי לא מעט על מצבי, על המקום ועל הזמן בו אני חיה. הייתה לי תחושה שאני בת מזל. שיש לי מזל גדול. הכי גדול שיכול להיות. מדוע? – מפני שנולדתי יהודייה – בת לעם הנבחר וזה כבר – דייני. וגם זכיתי להיוולד אחרי השואה, תודה לאל, דייני. נוסף על כך נולדתי במדינת ישראל ונחסכה ממני העלייה לארץ, זה נהדר ודייני. ולא רק זה, אלא שנולדתי בקיבוץ, המקום הכי נכון והכי צודק להיוולד בו – דייני. ובנוסף לכל אלה, נולדתי בקיבוץ הדתי – זה כבר באמת די-דייני. במילים אחרות, חשתי שנולדתי בזמן מושלם ובמקום מושלם, זכיתי לגדול על ברכי אידאולוגיה שיש בה שלמות, שיש בה שפיות, שהיא רחוקה מקיצוניות, שיש בה תורה עם דרך ארץ ותורה ועבודה ותלמיד חכם חלוץ... הכול בכול ומכל טוב (חוץ מהחום והיתושים אהבתי הכול).
והנה עברו להן השנים ולתוך לִבי הסתננה תחושה אחרת. אולי נולדתי במקום הטוב בעולם, אבל הוא גם כל כך מורכב ומסובך ותובעני בת' ולפעמים גם טובעני בט'... בקיצור לא פשוט (אגב, לחום וליתושים עדיין לא התרגלתי...).

כנערה, שאלתי את עצמי, באופן טבעי, שאלות של זהות. מהי הזהות שלי?

כתנועה בת 75, עברנו מזמן את גיל הנעורים. והיום בחג היובל שלנו, ראוי לחגוג, אבל נראה לי שמתאים מאוד גם לחזור אל השאלה המרכזית בחיינו:
"מהי תעודת הזהות שלנו"?

מכיוון שבחיי היומיום, אני עוסקת בהוראת ספרות, אשלב בדבריי, דברים שאמרו הוגים וסופרים על הזהות.
הסופר עמוס עוז מתאר במאמר "מחשבה על הקיבוץ" - את הראשונים: "תחילה היו נפשות לוהטות אשר נשאו עיניהן לתיקון העולם... וכאשר באו ארצה והקימו את הקיבוצים הראשונים, הייתה כאש בעצמותיהם... אוונגארד של תמורה עולמית, תיקון העולם ותיקון האדם היחיד באמצעות הפיכה קיצונית של סדרי חיים שנדמה היה שאין טבעיים מהם וכי בלעדיהם אין בני אדם יכולים לחיות: רכוש; תחרות; הירארכיה; שכר ועונש חומריים. כל אלה נידונו לחיסול, כדי שייפתח דף חדש". והוא ממשיך במילים היפות שרק עמוס עוז יודע לכתוב אותן: "וכך כעבור שנים רבות של התנזרות מסוגפת בחירוק שיניים, נקבעה על פני רבים מהם ארשת תמידית של שפתיים מחושקות ופיות קפוצים בחוזקה. עד אשר באו החפצים, וכדרך החפצים – החלו לגעת באנשים מגבם וללחוש להם לחישות: קומקום חשמלי; מעיל; כורסה; תנור; שיכון; פטיפון וכולי וכולי... נחשף המרחק המוכרח שבין המילים, הנוסחאות, התורות, לבין המעשים". עד כאן עמוס עוז.

שאלת הזהות שלנו - עוסקת לדעתי בדיוק בכך, במרחק שבין המילים לבין המעשים. שאלות של רכוש וממון מעסיקות את התנועה בתוך תעודת הזהות שלנו והוויכוח עבר מזמן את שלב הקומקום החשמלי. הוויכוח מעלה אדים וקיטור - רותחים הרבה יותר.
אבל שאלת הזהות – מי אנחנו? מה אנו רוצים להיות? נשאלת לא רק כלפי פנים, בסוגיית השיתוף מול ההפרטה, היא נשאלת לא פחות גם כלפי חוץ, כלפי החברה הישראלית בכללותה.

על כך כתב צוריאל אדמנית לפני 32 שנים: "בכמה מעקרונותיו אין הקיבוץ הדתי היום עוד 'בן יחיד' במדינה. בשיטות של תפיסות דתיות 'סינטטיות' (המקשרת את תחום הדת לפעילות בתחום החברתי, במדע וכד'), ישנם היום דוגלים גם מחוץ לקבוצה... לכן איבד הקיבוץ כיום מקסם הייחודיות שדבקה בו בימים עברו, לא ב'חלוציות', לא בהתיישבות, לא ב'צבאיות', לא בקליטת העלייה ולא בחינוך הדור בכלים חדשים תופס היום הקיבוץ הדתי מקום בלעדי בחברה הישראלית". האומנם נכתבו הדברים לפני למעלה מ-30 שנה? הם רעננים ונכונים גם ביום הזה ממש.

הקיבוץ הדתי תמיד ביטא סינתזה וניסה לחנך לסינתזה, וזה כנראה, אף פעם לא היה פשוט. כמורה לספרות אני בטוחה שאם אני מלמדת ספרות יהודית-ישראלית במשולב עם ספרות העולם, אני מבטאה בכך את רוחם של מייסדי הקיבוץ הדתי. אבל תמיד קיימת ההתלבטות: על מה לוותר? מה לצנזר? אני בטוחה שהפתיחות להשכלה הכללית הייתה חלק מחינוכם של הרב שמשון רפאל הירש ושל צעירי רודגס. לכן רציתי לשלב בדבריי לפחות ציטוט אחד של משוררת לא ישראלית-לא יהודייה, ובחרתי במשוררת פולנייה נפלאה, בת זמננו – ויסלבה שימבורסקה. היא כותבת על זהותה של המאה ה-20 (זו שחלפה לא מזמן):
"המאה העשרים שלנו צריכה הייתה להיות טובה מקודמותיה...
קרו דברים רבים מדיי
שלא צריכים היו לקרות
ומה שנועד לבוא
לא בא...
שוב וכתמיד
כפי שניתן לראות לעיל,
אין שאלות דחופות
משאלות תמימות".

אולי השאלה מהי תעודת הזהות שלנו היא שאלה נורא תמימה. אבל שימבורסקה (בתרגומו של רפי וויכרט) נותנת דחיפה וחיזוק לעסוק בה ולוחשת לנו: זו שאלה חשובה, זו שאלה דחופה, לא בגלל המאה שעברה, אלא לקראת העתיד.

על כוחה של התמימות כותב גם כותב-שירה משלנו, ראובן ארצי, חבר קיבוץ שלוחות, בשיר "אז":
"היו תמימים בלי מרכאות
מילה הייתה מילה
ואיש אמר
לתומו
וחלם חלומו במעשיו
אל תגידו לי שדבר
לא שרד
אל תשכנעו אותי
בצדקתכם".
שומעים בשיר את המקום הרחב שניתן פעם לחלומות וגם למעשים. שומעים את כאבו של המבקש לא להשתכנע בכל מה שנכון לשנות. אז האם אנו תנועה של תמימים? אולי תנועה של אנשים שהתפכחו מחלום? אבל הרי גם היום קורים בתוכנו דברים טובים. כמחנכת בכתה י"ב בבית ספר שק"ד, אני מזמינה אתכם לשוחח עם בנים ובנות ולשמוע מהם על ההתלבטות הקשה והאמיתית שמעסיקה אותם בעודם עסוקים בעיצוב תעודת הזהות שלהם – מה לעשות בשנת י"ג, טרם גיוסם לצה"ל או לשירות לאומי. האם להתנדב ולתרום לחברה הישראלית או להתמלא בתורה ולהתחזק באמונה באחת המדרשות או המכינות הקדם-צבאיות? ההתלבטות הזו מעידה על ערכים ועל מעשים שהם בלי ספק תוצר של הקיבוץ הדתי.

על הגדרת הזהות ועל תעודת הזהות הפנימית, כותב גם המשורר יהודה עמיחי. הוא נשאל פעם בריאיון בטלוויזיה (על ידי קובי מידן) מהי היהדות האמיתית בעיניך? היכן היא נמצאת? ועמיחי השיב בפשטות למראיין: "היהדות האמיתית בעיניי, נמצאת בשדה אליהו ובטירת צבי".
אותו משורר כתב באחד משיריו:
"איבדתי את תעודת הזהות שלי.
אני צריך לכתוב את תולדות חיי
מחדש להרבה משרדים, העתק אחד לאדני
והעתק אחד לעזאזל".

אינני חושבת שאיבדנו את תעודת הזהות שלנו כתנועה, אבל ראוי לבחון אותה מחדש, חשוב לעסוק בה ולשלוח העתקים לעצמנו, כדי שנתייק אותם בתוך מגירות הלב שלנו.

בשיר אחר שכתב יהודה עמיחי בערך בגיל 60, הוא מגדיר את זהותו כך:
"נולדתי ב-1924. אילו הייתי כינור בן גילי
לא הייתי מן הטובים. כיין הייתי טוב מאוד
או חמוץ לגמרי. ככלב הייתי מת. כספר
הייתי מתחיל להיות יקר או כבר זרוק.
כיער הייתי צעיר, כמכונה הייתי מגוחך
וכאדם אני עייף מאוד".

בפראפראזה על השיר הזה, אני רוצה לסיים את דבריי ולהתייחס לשאלת הזהות של הקיבוץ הדתי:

הוא נולד ב1930.

אילו היה עץ זית – היה הגזע שלו רחב ומפותל ומלא כוח.

אילו היה עץ תמר – היה מוסיף לצמוח לגובה ומניב פרי מתוק.

אילו היה שדה – היה עליו לעבור מהדברה כימית לחקלאות אורגנית.

אילו היה מפעל – היה עליו לשקול בזהירות, אם הוא מסוגל להישאר עצמאי, או מוטב לו להתמזג עם קונצרן ענק ממנו.

אילו היה פרסומת בטלוויזיה – היה מתקשה לעמוד בקצב.

אילו היה אתר באינטרנט – היה עליו להתחדש בלי הרף, כדי שלא למצוא את עצמו בסל המיחזור.

ואילו כתנועה שעשויה מחלומות, ערכים ומעשים – עליו להיות גאה במעשיו, בוחן את ערכיו ומחדש את חלומותיו.

אני מאחלת לכולכם לימוד מעניין בקבוצות וחג יובל שמח!
טירת צבי

המזכ"ל מודה לחברי הקיבוצים

‏כ"ב ניסן, תשס"ה
‏1 מאי, 2005



לחברי הקיבוץ הדתי

שלום וברכה,

אירועי ה – 75 חלפו עברו להם, אחרוני האוטובוסים כבר הגיעו ליעדם, וזהו הזמן לשוב ולהודות לרבים רבים מכם שהיו שותפים.
למפיקי האירוע, למארגנים, ולכל אנשי הקשר בקיבוצים, לכל שליוו ועסקו בהכנות לאירועים השונים, לקיבוצים המארחים שפתחו ביתם, ליוצרים לכותבים, לשחקנים, לזמרים, ולעובדים שמאחרי הקלעים, לחברי שדה אליהו שהתגייסו מטף ועד זקן לקבל פנינו, ולכל מי שבשוגג נשכח – יישר כוח על מאמץ עצום, ובעיקר על שהשכלתם ליצור אווירה של משפחה אחת גדולה.

מאז האירוע שמענו גם הערות על תקלות, וביקורת על דברים שיכלו להיעשות אחרת. אך בעיקר שמענו על תחושת קורת רוח וגאווה ועל ההרגשה של היותנו חלק מתמונה משפחתית גדולה.

על כל זאת אנו מבקשים להודות לכל אחת ואחד מכם שסייעו בהוצאת האירוע מן הכוח אל הפועל, ולקוות כי אירועי יום זה ייתפסו כנקודת ציון משמעותית שתיחרט לטובה בזיכרוננו הקולקטיבי, ובדברי ימי תנועתנו.

בברכת צמיחה והתחברות,

יאיר ריינמן רפאל צרפתי
מזכ"ל הקיבוץ הדתי מרכז מחלקת חברה



לתשומת לבכם:
הלחן המיוחד של "שיר המעלות"
שהושר בפי חבורת הזמר המשותפת
במופע היובל של הקיבוץ הדתי
הולחן במיוחד לערב זה.
המלחין: אפרים גולן, חבר קיבוץ סעד.
כה לחי!



תגובת חבר
מכתב
בס"ד, י"ח ניסן, חול המועד פסח
ליאיר ורפאל, מועדים לשמחה,

כחבר בקיבוץ הדתי רציתי לברך אתכם בברכת "יישר כוח" ובאמצעותכם את כל אלה שנטלו חלק במפגש המרשים של חברי הקיבוץ הדתי – במאמץ האדיר שהושקע ובארגון שתיפקד לעילא ולעילא.
המופע – שחזו בו אלפים רבים – היה מרשים, הוצגה בו אחדות, תיחכום ועשייה בלי חשבון – היה נהדר.
ואז, בא המלל שבהצגה והיכה בי: במקום תמונה משפחתית" קיבלנו "תמונה במוזיאון". הדברים שידרו:
לקיבוץ הדתי – אין עתיד, מקומו במוזיאון – אין לו ערכים (תורה ועבודה??!!) לאורם עליו לחנך את הדורות הבאים.

הקיבוץ הדתי הוא מוצג מוזיאוני.

אין לו מסרים דתיים כמו, חשיבות ארץ ישראל, אחדות ישראל, לימוד תורה וכו'.
אין לו מסרים חברתיים כמו, פנימה בקבוצה, החוצה אל החברה הישראלית.
לעבודה – אין משמעות.
כי על הקיבוץ הדתי אין לכתוב בערכים לעתיד – הוא חי על העבר.
כל כך חבל שכך יצאתי מהמופע, לאחר התרוממות רוח של פגישה כה מרשימה.

ברור לי שלא זאת הייתה כוונתכם ובוודאי תוכיחו לי – שהיה מסר כזה... ומסר כזה... והמילה "ערך" ו"ערכים" נשמעה.
אבל אני בא להביע תחושות ורגשות שלא נתנו לישון הלילה.
כי הכול דיבר בלשון עבר וב"תמונה שבמוזיאון", ואם יש עתיד - הוא בדיוני...

סך-הכול הראה אתמול הקיבוץ הדתי עוצמה חיונית רבה – התמליל היה צריך לבטא זאת – כל כך חבל שזה לא נעשה.

ב ב ר כ ה
ובכאב של אוהב

אהרל'ה שחק, שדה אליהו

סיכום אישי מאת המפיקים

אורית נצר שהפיקה את האירוע בשיתוף עם שאול גינזברג
מביאה דברי סיכום אישיים שלה בפני פורום המזכירות המורחבת

לפני חצי שנה, הופעתי לפני פורום זה, והצגתי את התכנית...
והיום לאחר החגיגות, שהפגינו עוצמה, סדר ומפגן של חיוך שנותן כוח, אני רוצה לשתף אתכם בתהליכי השיווק, ההפקה, ובדלת שפתחתי לעבודתי בתוך הקיבוצים ולמולם.
לחלום, זה פשוט ואפילו טוב, אך כדי להגשים חלום יש צורך לפי מילותיו של אהוד מנור ז"ל, ב"מיליון חולמים שלא עוצמים את עיניהם..." וכדי להגיע אליהם, שיהיו מוכנים לחלום ביחד, להתחייב, להיות כמו שאנו קוראים להם בעגה הקיבוצית "שותפים", אנו מחויבים להיות מאוד יצירתיים.
חשבתי, באיזה צורת שיווק אפעל, האם על ידי כיתוב, שלא תמיד מגיע לכל אחד – דיוור ישיר, או על ידי הודעה ממנהל החברה (רפאל – יאיר), או בשיטת פתיחת הדלת, שהיא מעט חצופה (וכך גם אני) שיווק ישיר, וכך אהיה בטוחה שאגיע לכל אחד.
התכנית המודולארית הייתה בנויה מלכתחילה: מלימוד, אירוח לא כולל ארוחת ערב, ובסיום מפגש בשדה אליהו כולל ארוחת ערב, מיצגי הקיבוצים ועצרת מרכזית.
במהלך הביקורים בקיבוצים, נולדו והשתנו התכניות, ורק אז כשהתכנית תפורה לחלוטין הגעתי לפורום הזה, ויצאנו לדרך.
היום ברור לי, שהמורכבות של היום או כפי שהתבטאנו לכל אורך הדרך - המודולאריות - היא זו שהביאה את ההמונים.
לפני הכול, עוד לפני שנכנסתי כולי לתוך הפרויקט, למדתי שיש 16 קיבוצים, חלקם שיתופיים, וחלקם כבר משתמשים במונחים אחרים. במרחק של ק"מ אחדים, המונחים של חבר, תושב, מנהל קהילה, מזכיר, ועוד, משתנים. למדתי יותר מכול שיש רצון לעשות משהו שיאחד את התנועה.
היו קיבוצים שכבר בפגישה הראשונה נפגשתי עם מזכיר, תרבות ונאמנים. היו קיבוצים שבאתי, נפגשתי עם המזכיר, ולאחר מכן הקמתי לבד את הצוותים.
אני לא מעבירה ביקורת על דרך או צורת עבודה של קיבוץ כזה או אחר, אך בקיבוצים הוותיקים, וגם בוותיקים/צעירים, ההתגייסות והתרומה הם יותר טבעיים מאשר בקיבוצים הצעירים.
אך לא ויתרתי להם. באתי פעם ביום חורפי והדלת הייתה סגורה, וחזרתי ובאתי עוד פעם, טלפנתי לאיש הקשר וביקשתי, 'תן כמה שמות שאתם אוכל להתקדם'. התקשרתי, הקמתי את הצוותים, וגם אז לא היה ברור שצריך לעשות מיצג, ויש ביקוש לשחקנים, וצריך להיות שותפים – השותפות באירוע בסדר גודל כזה היא 'מילת המפתח'.
בסופו של דבר, כולם היו מיוצגים ובכבוד!
אני מרגישה חובה גדולה, לכל אנשי הקשר בקיבוצים, שהוצפו בניירת, לעדכונים, אותם לימדתי מהי פגישת ספקים, מהי פגישת מחליטנים, והפסיפס שהיה כל כך לא מודבק, לאחר כל מפגש/ביקור, נדבק ונדבק...
כאן המקום לומר תודה גדולה, למזכירי הקיבוצים שתמכו ברעיון, שנתנו הרגשה שאפשר להרים טלפון, וגם אם לא תמיד יש תשובה, הנושא בטיפול. אני ממליצה לכם לקחת את האירוע כמנוף חברתי ולהתקדם אתו, בראייה התרבותית שלי, קיבוץ – קהילה, ולא חשוב אם זו קהילה בהושעיה, תל-אביב, או עין הנצי"ב, לא יכולה לחיות ללא תרבות. חיינו בקהילה הקיבוצית הם הקרקע הכי פורייה לעשייה תרבותית.
לא נכון ומקצועי לומר 'הכול היה טוב'. המשבר הגדול בא כחודשיים לפני יום החג, לאחר שהגיעו ההרשמות, ולא נרשמו, לאחר שהגיעו המעטפות עם החומר, ולא הבינו ממש מה יש בתוכן, אז הייתה שבירה אצלי, ובצוות שאתי. מה עושים? איך מתקדמים? כאן בא המכתב של נחום בעל החלומות, והעיר את כולם... נתנו עוד פוש שיווקי, כל קיבוץ על פי היצירתיות שבו, והתוצאה והכמויות, גדלו והתרבו מיום ליום...
בכוונה מלאה אני לא נכנסת למה שהיה טוב, ומה פחות. את הלקחים למדנו בצוותים פנימיים של ההפקה עם אנשי התנועה.
תודות לכל הקיבוצים שבאו בהמוניהם ליום החג, לקיבוצים שפתחו את ביתם לארח, לטירת צבי על אירוח "חכמה ובינה", ולשדה אליהו, היי ברוכה אחות יקרה, הערכים, השותפות המילים שאנו אוהבים לעתים לשכוח, אך מרגישים שהם גאוות היחידה שלנו, כולם טמונים בך... תודה גדולה.
אמנם דיברתי פה עליי, על עבודתי, על המעורבות האישית הכל כך עמוקה שיצרתי סביב חג זה,
אך לעולם ומהיום הראשון אני לא לבד במערכה. צוות הפקה פעיל ומסור היה אתי, צוות שהיה מורכב מאנשים מקצועיים, לכל פרט במשך היום: עיצוב, מיצגים, ביטחון, טיולים, לוגיסטיקה, הסעות, לימוד, אירוח, ועוד... בהתנדבות לאחר שעות העבודה.
צוות הפקה מצומצם נפגש להחלפת דעות ועדכונים, ולהם התודות והברכות: לשאול גינזבורג שאתו עבדתי בצמוד, בשותפות מלאה - פרטנר בכל המובנים, איש ביצוע מעולה! לאילה בן שלום על עיצוב האווירה, על המיצגים ועל ראייה כוללת מקצועית וחברית; לעדנה פורת-לובושיץ שחשבה, שהקימה צוות חכם ל"חכמה ובינה"; לחגית גלסנר שנתתי לה את התפקיד הכי רגיש בביטחון מלא שנרגיש כולנו בטוחים; לרונית יעקובי על הטיפול המקצועי בנושא הביטוח; לציפי סטרשנוב וזיו כרמל על מאות בני הנוער שחגגו ביום זה; לבני יעקובי על הצעירים שדוושו ונהנו; לכתרי מעוז על הטיולים המגוונים; לשלמה הלוי על הסדר המופתי במקום הכי רגיש; ולדני שור שאותו קראנו לדגל בדקה ה-90 - ההסעות והלוגיסטיקה; לשושי זלקינד שדאגה לקשר בין הקיבוצים, והאירוח כמו אצל אברהם אבינו באהלו, היה אישי ונעים; לעדי קריק ועידו עפרוני שעל העצרת, שגמעו קילומטרים, שנתנו את המקצועיות בהפקת עצרת שאין דומה לה, שהיו ברגעים של שבירה בתוך הקיבוצים ולמולם, על החזרה הגנרלית שהתבצעה באופן מקצועי וחלק. בכל פעם נפעמתי מהכוחות והעוצמות הבלתי נגמרים...
לכל צוות הקבה"ד, למזכירות, למנהלים, לאלי ששומר על הקופה, ליאיר מנהל החברה, שנתן לי יד חופשית, ויחד עם זאת, בשקט ובמקצועיות בחן אותי על כל פרט, ומעל לכולם ובראשם, רפאל יקיר התנועה, לא הייתי לעולם יכולה להגיע לְמה שהגענו כולנו, בלעדיך.

להתראות בשמחות , אורית נצר
שהפיקה בשיתוף עם שאול גינזברג

חסר רכיב