תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פן תיגוף באבן

03/06/2005
עמודים אייר תשס"ה (693) 8
פן-תיגוף באבן רגלך
יונה ברמן

סיפור פציעתם של הילה אונא ואלעד נורדן
אירע לפני 13 ו-14 שנים ביישוב נצרים בגוש קטיף
אז היה נצרים קיבוץ צעיר של תנועת הקיבוץ הדתי

הילה פגשה שם את רון אונא בן/נכד שדה אליהו
ולימים הקימו משפחה ולהם שלושה ילדים
אלעד פגש שם את אסנת לבית שחק-נחלון, בת-נכדת שדה אליהו
הם נישאו ולהם חמישה ילדים
שתי המשפחות חברות בקיבוץ שדה אליהו

הילה ואלעד – שניהם באותו "הכפר"
שניהם נפצעו והשתקמו
וכל השאר שונה: גם סיפור הפציעה, גם מצבם הפיסי וגם תפיסותיהם הפוליטיות


הילה "מקשיבה לפצועים"
הילה אונא, 35, נולדה וגדלה בקיבוץ בארות יצחק, היא בת למשפחת הלוי ונכדה לוותיקי הקיבוץ. מגדלת באושר שלושה ילדים עם רון ועובדת בכלבו ובעריכת "שיבולת", עלון קיבוץ שדה אליהו. היא הגיעה לנצרים לשנת שירות שלישית (ש"ש) אחרי שירותה הצבאי כמש"קית הוראה. חובת ש"ש ביישוב צעיר הייתה ממשימות התנועה באותן שנים, וכשהילה בחרה לעשות את מחויבותה בנצרים, היא דמיינה לעצמה תמונה אידיאלית של קיבוץ צעיר, משהו כיפי. מודעותה הפוליטית, כפי שהיא מעידה על עצמה, שאפה לאפס.
הילה הגיעה לנצרים בשנת 1991. במקום היו צעירים רבים וכמה משפחות שעזבו בחודשים הבאים. אז החל תהליך של הגעת משפחות דרך תנועת "אמנה". הגברים היו ברובם ישיבניקים, ועבודת השדה ואחזקת המקום נפלה כולה על כתפי הצעירים.
הילה: "דווקא כשגרתי בנצרים התחלתי לחשוב בראייה יותר בוחנת וביקורתית על החיים שם. התחלתי לשאול את עצמי מדוע צריך יישוב יהודי דווקא במקום הזה... למרות שלא הרגשנו פחד. נסענו לים של עזה על גבי עגלה רתומה לטרקטור, וגם לחממות, שלא היו ממש בתוך היישוב, הלכנו לעבודה באופן חופשי. כך גם טיילנו כזוג מסביב ליישוב, בלי פחד".

כך נפצעתי
"כ-10 חודשים חייתי בנצרים, יישוב צעיר ותוסס. זו הייתה מעין תקופת התבגרות לכולנו, מין משחק קיבוץ. את רון הכרתי כחודשיים אחרי בואי למקום ומהר מאוד היינו לזוג.
"נפצעתי בתחילת חודש אדר א' תשנ"ב, חורף 92', שהיה סוער וגשום וקר במיוחד. יום ראשון בשבוע. ירד גשם והגד"שניקים באו לעזור לנו בקטיף ואריזה של עגבניות חממה. גם רון היה ביניהם. סיימנו את הקטיף ועלינו למבנה התעשייתי כדי למיין את מה שקטפנו. מכיוון שהיה קר והחלון היה פתוח, ניגשתי לסגור אותו, ואז אירע הפיצוץ. מטען צינור שהונח במקום ובתוכו חומר נפץ, פגע ישירות בברכי הימנית. המחבלים עשו כנראה עבודת שטח ודאגו שהחלון יהיה פתוח, ואני, בלכתי אליו, בין הקרטונים של העגבניות, הפעלתי אותו.
"הפיצוץ היה נוראי. נפלתי וצעקתי 'רון, רון'. הוא סחב אותי וטיפלו בי כשאני בזרועותיו, מצחיק שאני זוכרת שזה הביך אותי מאוד... אני זוכרת פרצופים מבוהלים סביבי ואת רפי החובש שמייד היה לידי. הגיע אמבולנס של היישוב ולקח אותי למנחת, לשם הגיע מסוק.
"רגע השבירה הגיע כשלא נתנו לרון לעלות למסוק ולהיות לידי. הייתי מבוהלת והתחילו כאבים חזקים. במיון בבית חולים 'סורוקה' שבבאר שבע חיכתה לי חברה מנצרים שגרה בבאר שבע. היא הייתה כמו מלאכית בשבילי.
"הוריי ורון עוד הספיקו לראות אותי לפני הניתוח, שארך שמונה שעות. בסיומו היו המנתחים ב'סורוקה' שבעי רצון - הם הצילו את הרגל... היום אני קצת כועסת על זה ומרגישה בדיעבד שזה היה מעין 'ניסוי רפואי'.
"שהיתי עוד שבוע בסורוקה, שאני לא זוכרת ממנו הרבה. כעבור שבוע הועברתי באמבולנס לבית חולים 'תל השומר', קרוב יותר לקיבוץ שלי ולהוריי. במשך החודשיים הבאים עברתי ניתוחים פלסטיים והשתלות שהיו ברובן לא מוצלחות. הורידו לי פיסות עור ושרירים מאזורי גוף שונים, והייתי מפורקת לגמרי. בבית חולים חגגתי את יום הולדתי ה-22 עם בני משפחתי שהיו צמודים אליי. הם ורון, שנכנס יותר ויותר לעניינים ולטיפולים המעשיים. בשלב מסוים הבינו כולם שרון הוא התשובה הכי טובה לטיפול בי ולשיקום שלי. אבל באמת כולם התגייסו סביבי ולמעני. הוריי, אחיותיי ואחי, דודים שלי, כל קיבוץ בארות יצחק. 'רק תגידי' הם אמרו 'ונעשה מה שתרצי'".

"זו התמודדות נוראה", אני אומרת להילה,
"האם 'אנחנו' מזניחים אתכם – 'הפצועים'"?
"ההתמודדות היא קשה מאוד לפצוע ולמשפחתו. כשיש חדשות בתקשורת על פיגועים, על הרוגים ופצועים, אני מקשיבה ל'פצועים'! זו כמעט 'התמכרות' אצלי. חשוב לי לדעת מה סוג הפציעה, מה קרה לפצועים. כשהייתי שומעת על פציעה של בחורות בגילי, לקחתי את זה מאוד אישי. 'הרגשתי' כל פציעה שקרתה לפצוע. נזכרתי שוב בחוויות שלי. עם הזמן למדתי קצת להסתכל מהצד...
בגדול – גם בין המשפחות השכולות וגם בין הפצועים ומשפחותיהם – יש מהם שזקוקים להמון תשומת לב ויש שמעדיפים שירפו מהם בשלב מסוים. אבל, בכל אופן, אסור לשכוח את המחיר שהם משלמים...".

הברך לא משתקמת
"מבית החולים יצאתי לפני פסח. ברזלים ברגל, כיסא גלגלים, לא מעט כאבים והרבה מאוד סימני שאלה.
הגענו לקיץ אחרי המון התייעצויות, ואז נפלה החלטה לנסוע להשתלת ברך לטורונטו שבקנדה. הציפיות היו שלאחר ההשתלה תחזור הרגל למצב נורמלי. התכוננו לנסיעה של חודשיים, ובפועל היא ארכה כחצי שנה של ניתוחים, זיהומים, השתלות שלא נקלטו, בתוספת כאבים, חוסר ידיעה ובדידות...
"אימא ורון נסעו אתי. אבא בא לבקר לכמה שבועות ואחר כך אימא חזרה ודודתי עירית החליפה אותה, וגם היא חזרה לארץ לפנינו. נעזרנו בחסיד גור מקומי, עזריאל רייכמן שמו, יהודי נפלא שפרס חסותו עלינו. גרנו בבית שמייעדת הקהילה היהודית לטובת יהודים שבאים לטיפול רפואי בבתי החולים בטורונטו. את עזריאל פגשנו בזכותה של תרצה, אישה יקרה מכפר חב"ד, זיכרונה לברכה.
"ו... רון, שהיה אתי לאורך כל הדרך. אני מסתכלת עליו היום ועדיין מתקשה להבין. ממרום גילנו – אני לא מאמינה איך עברנו את התקופה הזו..."

קטיעת הרגל
הברך לא מצליחה להתקפל למרות ההשתלה של ברך פלסטית בטורונטו, למרות המון תקוות. בטיסה מטורונטו הביתה מחליטים רון והילה להודיע על החלטתם להתחתן (למרות שכולם כבר ידעו...), ושמחת שובם הביתה היא כפולה.
הילה ורון נישאים כעבור שלושה חודשים, והילה בוחרת את שדה החמניות המשגע בבארות יצחק כרקע לחופתם המרגשת.
הילה: "רקדתי עם קביים, ואפילו עם רון בלי קביים. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לעמוד ולצעוד בלי קביים. בחתונה הייתה התרגשות גדולה. יותר מחתונה, זו הייתה מסיבת הודייה. חשבנו שהכול כבר מאחורינו.
"גרנו בבארות יצחק כמעט שלוש שנים. רון יצא ללימודים. שי, בתנו הבכורה, נולדה כשנה וחצי אחרי החתונה, ואור, בתנו השנייה, כשנה אחר כך. ההורים שלי החליטו להחליף את דירתם העליונה ועברו לנוחיותי, לדירה צמודת קרקע. אני מתפקדת כל הזמן עם רגל ישרה, רגל שלא מתקפלת, ואני מנותקת סוף סוף מקשר עם רופאים.
"כשאור הייתה בת שלושה חודשים עברנו לחיות בשדה אליהו, שוב, בתקופת הפסח. האירועים המשמעותיים אצלנו הם סביב פורים ופסח...
"אחרי חודשים אחדים התחילו כאבים איומים בברך. הרגל התנפחה ונוצר זיהום בעצם. חידשנו קשר עם עולם הרפואה וההצעה הייתה שנחזור על כל תהליך הריפוי מתחילתו – לפתוח ולהשתיל. לא יכולנו לחשוב על תקופה נוספת כזאת עם שתי ילדות קטנות. החלטתי (בתמיכתו של רון, כמובן) שקוטעים את הרגל. את ההחלטה קיבלנו בהשלמה מלאה ודי בקלות, למרות שהרופאים לא צידדו בה. את ניתוח הקטיעה עשיתי אחרי פורים, ובערב פסח חזרתי קטועת רגל מעל הברך, לבית בוהק ומצוחצח (תודה לאבא ולאימא).
"הקיץ שאחרי, היה קיץ של למידה מחודשת – לחיות עם הנכות החדשה. הטיפולים היו בתל השומר והייתי על הקו כל הזמן, עם עזרה עצומה משני זוגות ההורים שלנו.
היום אני הולכת ומתפקדת עם פרוטזה. מתניידת בקיבוץ על קלנועית ובבית (מתפנקת...) על כיסא גלגלים. בנו לנו בית גדול שמותאם לניידות בכיסא גלגלים, ויש לי גם רכב צמוד – יש צ'ופרים..."

איך זה לגדל ילדים כאימא נכה?
"אחרי הקטיעה כתבנו מכתב להורים של ילדי הפעוטון של שי (שהייתה אז בת שנתיים וחצי). סיפרנו להם איך אנחנו מסבירים לשי ועודדנו אותם להסביר כך לילדיהם ולהרגיע אותם, 'שלא מכל פצע גדול מורידים את הרגל'. לעזור להם לא לרחם ולא להירתע.
"מאז אני כבר רגילה להסביר. יש ילדים שמגיעים לגיל מסוים וקולטים פתאום שאין לי רגל ולי אין שום בעיה לדבר על זה... (לפעמים להורים שלהם יש עם זה בעיה...).
אני מרגישה שהילדים שלי מקבלים את הנכות באופן טבעי. אני מדברת אִתם על זה בצורה פתוחה ומנסה להטמיע בהם את התובנות שלי מהנכות. אני מקווה שהם לא מתביישים בי... גם להם יש תשובות מוכנות לכל שאלה של החברים שלהם.
"יש לנו בבית בדיחות שחורות, כמו שאם למישהו כואב משהו, אז אומרים לו שזה לא כל כך נורא כמו שמורידים רגל... או שאצלנו בבית עושים הכול על רגל אחת... הילדים שלי גם מנסים עוד לפני כולם ללמוד לקפוץ על רגל אחת – כמו אימא...
"היום אנחנו הורים לשלושה ילדים, אחרי הולדת בננו גיל, היום בן שלוש וחצי. שיגרת החיים המשפחתית אצלנו בבית היא, מטבע הדברים, לא רגילה (והיא עוד יותר לא רגילה, כשזו לא שיגרה, למשל בחופשות או באירועים), אבל המסר שלנו לילדים הוא שזה מה שיש, ומסתדרים עם מה שיש.... חשוב לי להזכיר כאן שוב את המשפחה שלנו (משני הצדדים) שמאוד מודעת לכך ובהרבה רגישות תמיד מציעים עזרה ונמצאים אתנו כשצריך".

קיימת אצלך תחושת החמצה?
"היו לי תקופות קשות של התמודדות. אני קטועת רגל כבר שמונה שנים ולמרות זאת ההרגשה שאני מחמיצה חלק מחוויות החיים מלווה אותי כל הזמן. לכל דבר יש את הפעם הראשונה שהיא קשה: אם זו מסיבה בגן הילדים ואני לא יכולה לרקוד עם בתי. אם זו השתתפות בחתונה – הפעם הראשונה שלא יכולתי לרקוד, או טיולים, ואם זה דברים שהילדים צריכים לוותר עליהם בגללי. אם עצוב לי מזה? כן. יש לי רגעי משבר, אבל אני לומדת להסתדר, להכין את עצמי לקראת אירועים עם פוטנציאל החמצה, או לחשוב על אלטרנטיבות. בסך הכול – למי מאִתנו אין 'החמצות'...".

תובנות שיש לך, הילה
"אני נענית לפניות ומספרת בפתיחות על הפציעה שלי. בסוף הסיפור אני תמיד מציינת שהסיבה לכך שאני מספרת היא שאנשים יבינו קצת יותר ויהיו מודעים יותר למה שאני קלטתי מאז פציעתי - שלכל אחד יש את המגבלות וה'תיקים' שלו. אני מבחינה בפער בין מה שרואים באדם 'מבחוץ' ובין מה ש'בפנים'.
"על עצמי אני יכולה לומר שאני מנסה להיות בסדר – לתפקד, לתת מעצמי, לעשות ולתרום, ובאיזשהו מקום זה מטעה. אנשים לא יודעים מה זה דורש ממני. הפער הזה מתסכל. מתוך זה אני למֵדה שזה פער שקיים אצל כל אחד מאתנו. אנחנו מהירים לשפוט אנשים. אם אצלי, שהנכות בולטת, זה ככה, אז בוודאי שזה קיים אצל אנשים שהסימנים אינם חיצוניים ויש להם את 'התיק' שלהם ואנחנו לא מודעים לכך.
המסקנה – אנחנו לא יודעים כמעט כלום על אנשים, גם אם נדמה לנו שאנחנו חיים ביחד, ולכן צריך לתת לכל אחד יותר קרדיט, שהוא עושה כל מה שהוא יכול במסגרת המגבלות שלו..."

ומה באשר לתובנות הפוליטיות שלך?
"אני מגדירה את עצמי שמאלנית נאיבית. אני לא מתווה גבולות ולא יודעת לומר אילו הסכמים צריך לחתום. אבל אני רוצה שלום ושקט ושלווה ותמורתם אני מוכנה לוותר.
שני דברים משמעותיים חיזקו את הדעות שלי. התקופה שחייתי בנצרים הבהירה לי שאין טעם בישיבה שם, והחיים עם הנכות הבהירו לי שהמחיר הזה לא שווה, שלא לדבר על מחירים גבוהים הרבה יותר שאנשים אחרים משלמים... עוד קילומטר של שטח, יותר כבוד לאומי – לי זה פחות חשוב. חשוב לי שלא יהיה יותר כאב...
אני מכירה באופן אישי חלק מהאנשים שחיים בנצרים מאז שהייתי שם ואני מעריצה אותם. הם אנשים נפלאים, ערכיים, ואני בהחלט יכולה להבין את הקושי והכאב שלהם, למרות שדרכם שגויה בעיניי.
אני אומרת לילדיי שאנחנו והפלשתינאים כמו שני ילדים שרבים בארגז חול. מישהו צריך לעשות את הוויתור הראשון ואני מוכנה לוותר, לא רק בשבילם, אלא בעיקר בשבילנו – להגן על עצמנו מפני ההשפעות הנוראיות של המציאות האלימה על החברה שלנו".


נצרים - שנה קודם:
אירוע הפציעה של אלעד

כשפתחתי עם הדלת התפוצץ מטען
אלעד (עדי) נורדן הגיע לנצרים במסגרת גרעין נח"ל שעשה של"ת בקיבוץ עלומים והיה גרעין ב' של נצרים. על פי בקשת הקיבוץ הדתי הלך הגרעין לשנה מלאה לנצרים: חצי שנת היאחזות וחצי שנה נצרים.
הוא נולד במושב נחלים, בן לחנה וחנן ונכד לדור מיישבים שבנו את קיבוץ כפר עציון ואת מושב נחלים ואחר כך את ניר עציון. הוא חבר קיבוץ שדה אליהו, נשוי לאסנת ולהם חמישה ילדים.
פציעתו של אלעד בנצרים אירעה שנה לפני פציעתה של הילה. אלעד סיים של"ת במקום והתבקש לעבור להיאחזות "ברוש" בבקעה ולשמש שם מם-כף (מ"כ).
אלעד: "שמרתי על קשר עם נצרים, ונסעתי לשם לביקור שבת. חייל בחופשה. טיילנו חמישה חבר'ה בשבת בצהריים וניגשתי לראות את השינוי שעשו במערכת השאיבה של המים. לא הרגשנו שום פחד. שום תחושה של סכנה. כשפתחתי את הדלת התפוצץ מטען ונפגעתי בבטן וברגל. אני זוכר שרצתי. רפי גמסון, חברי מנחלים וחובש צבאי, השכיב אותי ונתן לי טיפול ראשוני.
הזמינו רופא צבאי שהחליט על פינויי במסוק לבית חולים 'סורוקה', ואז איבדתי את ההכרה. הייתי בחזקת 'פצוע בינוני עד קשה' עם פגיעה במעיים וברגל.
"את ההורים שלי הזעיקו בשבת אחר הצהריים והם הגיעו כשהייתי כבר בחדר הניתוח. 24 שעות עברו עליי בטיפול נמרץ ואז הועברתי להמשך טיפול במחלקה הכירורגית של בית החולים. תחילה הייתי צמוד ל'שקית ניקוז' וכעבור חודש חזרתי לניתוח נוסף. התחזקתי, המעיים חזרו לתפקד ואני חזרתי לתפקוד נורמלי.
הייתי הפצוע הראשון מנשק חם. עד אז לא היו מטענים וירי, השתמשו רק ביידוי אבנים".

"אבי הפצועים" מבטיח חתונה
"כשהייתי בטיפול נמרץ הגיע שמחה הולצברג ז"ל, 'אבי הפצועים', והרים כוסית ויסקי עם הוריי תוך שהוא מבטיח שבעוד שנה תהיה בעז"ה חתונה. הוא 'פספס' רק בשלושה חודשים...
הפציעה אירעה חודשיים לפני שחרורי. יציאתי השנייה מבית החולים 'סורוקה' הייתה ממש בזמן השחרור.
"החבר'ה מנצרים שבאו אליי יום-יום לטפל בי, מאוד הרשימו אותי במסירות שלהם, והיה לי ברור שלאחר החלמתי אני חוזר אליהם לנצרים. בבית שלי לא כל כך אהבו את הרעיון והיו קצת חששות אבל שלושה חודשים אחרי הפציעה חזרתי לנצרים לעבודה בהשקיה. לאחר ארבעה חודשים נכנעתי לבני ביתי... אימא ביקשה שאחזור הביתה. הוריי העדיפו שאת הזמן הנותר עד לתחילת לימודיי אעשה בבית בנחלים".

ויהי היום
"ביום שהחלטתי לעזוב את נצרים פגשתי את אסנת, לימים אשתי. היא הגיעה ביום עבודתי האחרון. עבדנו יחד באותו יום, ואני הבנתי שפגשתי את אשתי לעתיד... לא עזבתי. תוך שבועיים נהיינו חברים ואחרי שלושה חודשים הודענו על חתונה. אני כבר עזבתי את המקום כדי להתחיל את לימודיי במדרשת רופין, ואסנת נשארה למלא את חובת התנועה - לעוד שמונה חודשי ש"ש.
בל"ג בעומר, שנה ושלושה חודשים אחרי פציעתי, התקיימה החתונה שלי עם אסנת. שמחה הולצברג "פספס" בשלושה חודשים... והשתתף כמובן בחתונה שלנו.
כדאי לציין שבהיותי כבר סטודנט, ואסנת עדיין בנצרים, באתי לביקור שבת והייתי נוכח בפציעתה של הילה, שגם היא קיבלה את הטיפול הראשוני מידיו של חברי החובש, רפי גמסון".

התקופה הכי יפה
"התקופה הכי יפה בחיי הייתה בנצרים. שם הכרתי את תנועת הקיבוץ הדתי, ושם החלטתי שאם אתחתן עם קיבוצניקית – אחיה בקיבוץ. עוד לפני שפגשתי את אסנת... זו תקופה שסגרה לי מעגלים והחזירה אותי לסבי, דוד בן דוד, שנפצע בכפר עציון והלך לשבי הירדני.
הבראתי לגמרי ואני מתפקד היטב, למרות שאני מוכר כנכה צה"ל ב-28%. את סיפור הפציעה שלי אני לא מרבה לספר. לפני שנה כתבתי ל'שיבולת' את סיפורי במסגרת 'סיפורי נִסים' וזו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי באופן פומבי".

תובנות פוליטיות
"מבחינה פוליטית אני שמח שיש שם יישוב, למרות שאת ילדיי, תמיד אמרתי, לא אגדל ליד עזה. הייתי ימני ונשארתי ימני, ועֶמְדתי אולי התחדדה יותר. כל משפחתי ימנית, סבא וסבתא משני הצדדים, אחיי ואחיותיי בסוסיא, רמת הגולן, גבעת הראל (ליד עלי) – כולם ימניים. באופן אישי אני לא פעיל ולא מאלה שיוזמים משהו. אסנת קצת יותר מתונה.
עמדתי: לא להינתקות. להישאר בגבולות שיש היום. לא לוותר אלא להגן עליהם. האינתיפאדה הוכיחה שאין עם מי לעשות שלום. החזרת שטחים לא תשפר משהו בביטחון שלנו, רק תקרב את המלחמה פנימה. אני לא קיצוני, לא הולך להפגנות ומצביע מפד"ל עד היום..."



חסר רכיב