תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מצוות הפסח

05/05/2005
עמודים ניסן תשס"ה (692) 7
על הזיכרון הצורב, הגואל

פֶּסַח מַצָה וּמָרוֹר
"כָּל מִי שֶלֹא אָמַר שְלֹשָה דְבָרִים אֵלוּ בַּפֶּסַח
לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן: פֶּסַח מַצָה וּמָרוֹר"


אליעז כהן, כפר עציון

מה נחרת אצלנו עמוק יותר בזיכרון – מאורעות טובים או כאלו הצורבים?
כמדומני שהתשובה מוכרעת בתורת-הנפש, כמו גם מניסיונו של כל אחד מאתנו: אנחנו נהנים להתרפק על זיכרונות טובים, לעִתים שואבים אותם מבאר-חוויותינו כדי לבסס תחושות-ביטחון בתוך אי-הוודאות הכללית של החיים. אבל מבלי שנרצה בכך, לפעמים בלא כל התראה, צפים ומכים בנו מבפנים חזיונות וקטעי-זיכרון אחרים, שאז, בלא כל מאמץ, אנו שבים ונצרבים בהם מחדש. זכר כזה של אובדן, פגיעה, פרידה, פחד – משְתחזֵר אצלנו כאילו לא עברו עלינו הררי-הזמן ומגדלי-החוויות, ואנו שם כבראשונה.

ומהו ליל הפסח אם לא מועד הזיכרון המרכזי שלנו, של כל יחיד ויחיד בהִצרפו יחד לעם: בשיבה אל המעמד הראשון, שם במצרים של שלהי השעבוד, אל חצות הלילה ההוא, בו, כמו ברחם העומדת להיפתח, הדפנות משוחות בדם, כה קרובה לידת העם.
כמו בתהליך היפנוטי, בשחזור הפחד, הריגשה, הטעם ויתר החושים, פונים מעצבי הזיכרון בין מנסחי ההגדה וזורקים אותנו לשם:

אל הפסח - הנה אנחנו, צנופים איש לבית-אבותיו, המשחית החל ליגוף. האם יפסח מעל ראשינו? האם נעמוד במבחן האמונה? האם נצא בטרם בוקר מפתח רחם זה שמשחנו בדם, מן המֵצרים אל מרחבי-יה?

ואל המצה – הנה נזרק בחופזה הבצק לדפנות הלוהטות של הטבונים. הנה לחם-העוני הזה. אין זמן. ארעי ישבנו בארץ הזו ארבע מאות שנה. עכשיו העת. עכשיו פקוד יפקוד.

ואל המרור – הנה גאולתנו מעבר לפתח הזה. הנה בא הדוֹד בין כפות המנעול. ואנו נלפף הפסח והמצה במרור. נלעס היטב, היטב נלעס את זכר שפלותנו, את זכר בנינו המושלכים לתניני-היאור, המושמים כלבנים בקיר ערי-המסכנות. את זכר צעקתנו אליו מן העבודה.

כאן הוא מקום הזיכרון הצורב בסדר ה"מגיד".
דווקא ברגע הזה, לאחר שהחילונו להודות על הטובות הרבות אשר גמלנו ה' ("דיינו") ולפני שנהלל בברכת "גאל ישראל" קודם כוס שנייה, בא רבן גמליאל ותובע מאתנו לחזור לשם, אל הרגע ההוא, טרם הלידה והפדות. שם, בחוט השערה שבין המשחית לגואל, שבין עבדות העולם לבין חירות העולם, בתלות הגמורה ההיא, באמונה הקיומית ההיא, ויחד עמן-בחרדה ההיא - בזכירה ההיא – אכן סוד הגאולה.

ומי שלא ראה עצמו שם – לא יצא ידי חובתו.

חסר רכיב