תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

נתינה וקבלה

05/05/2005
עמןדים ניסן תשס"ה (692) 7
מה נתנו, מה קיבלנו

על המדיניות הכלכלית
נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם...
סִיפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר...
הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן...

על המדיניות הכלכלית המרוסנת והזהירה
של הקיבוץ הדתי לאורך כל שנותיו

תנועתנו הצטיינה במשך כל שנות קיומה במידת "הצנע לכת" ובהליכותיה המסתפקות במועט ומתקיימות ממה שיש. אופי "ייקי" היה לראשוני התנועה ומייסדיה, והם טוו בתנועה את האִמרה: "מותר לך להוציא רק את מה שהרווחת, ולהפריש תמיד משהו לזמנים קשים".
תפיסת חיים זו שנשענת כל שנותיה על רוח התורה וערכיה, שמרה את קיבוצי התנועה מפני רוחות סערה קשות שפקדו את התנועה הקיבוצית הגדולה. לא מקרה הוא שהמוסדות הפיננסיים של הקיבוץ הדתי נשארו איתנים וקיבוצינו לא נתפסו עם חובות עתק שהצריכו "הסדרים" של מיליארדים.
חברנו היקר, יעקב גדיש ז"ל, חבר קבוצת יבנה, שנפטר לפני שלושה חודשים, החזיק בתפיסה זו באומץ ובדבקות והיה מנהיג ומוביל דרך. בראשית שנות ה-80 כשהתנועה הקיבוצית כולה חגגה בבורסה, המליצה תנועתנו באומץ רב ובזמן אמת לכל קיבוציה להקפיא השקעות. היה זה יעקב גדיש שהרחיק את קיבוצו וסייע בהנהגתו שלא להיכנס להרפתקאות אלה. "כסף עושים מעבודה ולא מכסף", קרא מעל כל במה. הוא הוביל קו תקיף בו נדרשו קיבוצי התנועה ל"יבש" שטחי גידול צעירים, שלדי בנייה וכד'. הוא עם חבריו לתנועה יצרו מעין "קבוצת ביקורת" לכלל התנועה הקיבוצית הגדולה, שהוכיחה שאפשר גם אחרת
הקיבוץ הדתי לא נהה אחר פרויקטים מפוקפקים ובחר להקים מערכות של קופות גמל בקיבוצים ובתנועה "לעת סגריר". יעקב גדיש יזם אז את הקמת קופת הגמל "שיבולת", אליה הצטרפו כל קיבוצי התנועה. "שיבולת" - קופה סולידית על פי דרכו-דרכנו, הייתה והִנה, לאורך כל השנים, קרן רווחית המניבה תשואות גבוהות.

במסגרת הערֵבות ההדדית בתנועה, נרתמו בשנים האחרונות שלושה קיבוצים "חזקים", לעזרת קיבוצים שנקלעו למשבר. קבוצת יבנה נרתמה לסייע למגדל עוז בגוש עציון, לביא נרתמה לעזרת בית רימון במרומי הגליל התחתון ושדה אליהו מהעמק מסייעת למעלה גלבוע ברום הגלבוע.

הידעת?
חברנו שמשון כספי, חבר טירת צבי
סיים ארבעים שנות עבודה כגזבר קיבוצו.
מעבר לתרומתו הגדולה לטירת צבי, עזר
בהכשרת הגזברים הצעירים בקיבוצינו.
תודה ויישר כוח!


חויה דתית

נָתַן לָנוּ אֶת הַשַּבָּת

לכה דודי לקראת כלה

נולדתי בתל-אביב, ובתי הכנסת בהם התפללתי בליל שבת, בשכונת מגוריי בדרך השלום, בביתם של סבא וסבתא ברח' מאזה, ובסניף "תל-אביב מרכז" ברח' אחד העם 108, ואפילו בסניף החדש ברחוב דובנוב 7 - כולם היו מוקפים בניינים גבוהים שכמעט הסתירו את עין השמש. מחלונות בית הכנסת יכולתי לראות את קירות הבית הסמוך, ולפעמים, ברגע של חסד, ענף של אזדרכת.
בקיץ 1967, הגעתי לקבוצת שלוחות עם גרעין חלוצים של בני-עקיבא. בימים אלו, עדיין לא הוקם בית כנסת בשלוחות, ובשבת התפללו החברים בחדר האוכל (הישן). בליל שבת, לאחר יום עבודה במטע הזיתים והרימונים, החלפנו את בגדי העבודה בחולצות לבנות, מחויכים ונרגשים באנו לחדר האוכל מוקף הדשאים, הטובל בים של ירוק. השמש נטתה לשקוע, ויחד עם כל הציבור הקדוש שרנו "לכה דודי לקראת כלה". חדר האוכל היה מוקף חלונות גדולים, ומכל חלון נשקפו כפות התמרים, ובאופק הקרוב - הרי הגלבוע. הסתובבנו לכיוון צפון, מזמרים בחדווה:
"בואי בשלום, עטרת בעלה
גם בשמחה ובצהלה
תוך אמוני עם סגולה
בואי כלה, בואי כלה".
קדנו, זקפנו גו וראש, ושוב ענו לנו בברכה עצי התמר הגאים.
חשבתי אז, שאילו האר"י וגוריו היו בינינו, היו מכנים את חצרה של שלוחות: "חקל תפוחין קדישין", ורבי שלמה אלקבץ היה כותב פיוט חדש בהשראת נופי העמק והגלבוע, אולי מענה של הכלה היורדת לעמק, לחתן.
התרוממות הרוח ששרתה עלינו באותם רגעים, חיבבה עלינו את שפת הניגון, והרשנו לעצמנו להוסיף למחרוזת ניגוני הקודש, גם את שירו היפה של דוד זהבי:
"ירדה השבת על בקעת גינוסר
וניחוח עתיק בשוליה
ויענו מסביב ההרים שושבינים
לשאת אדרתה הלוהבת..."
לאט לאט שקעה השמש, נאחזת בכנפיה האדומות בהרי הגלבוע, ואנחנו ליווינו אותה בשירה.

ימים רבים חלפו מאז, אבל טעמה המשובח של קבלת השבת בקבוצת שלוחות עדיין שמור בלבי.
בניתי את ביתי בטירת צבי, ומאז, נוספו לאוצר הניגונים של בעלי התפילה בקבוצתנו, מנגינות נוספות ועשירות לפיוט "לכה דודי", מנגינות של הרב שלוימל'ה קרליבך, ושל חזנים ידועי שם, איש איש והניגון שלו.
גם בית הכנסת בטירת צבי מוקף חלונות, ונדמה כאילו עצי התמר וההרים העוטרים על העמק, נכנסים בליל שבת לבית הכנסת, ומצטרפים אלינו בשירת:
"התנערי מעפר קומי
לבשי בגדי תפארתך, עמי
על יד בן ישי בית הלחמי
קרבה אל נפשי, גאלה".
נילי בן ארי, טירת צבי


מדרשת הבנות בעין הנצי"ב

"אילו נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה ...דיינו"

ימי הולדת, הן של אדם והן של תנועה, הם זמן לחשבון נפש: מה עשינו עד כה ומה עוד נותר לעשות. זהו, אמנם, זמן לחגוג ולהתגאות על הישגים קיימים אך בו בזמן גם לסמן ולחתור להישגים נוספים. כך, נדמה לי עולה גם מהפיוט "דיינו", אותו אנו קוראים מדי שנה בליל הסדר, יום הולדתו של האומה הישראלית. פיוט זה הוא שילוב של הודאה על חלקינו, על כל שלב בגאולה, יחד עם הכרה שאותו שלב מצריך גם את השלב הבא. האיזון בין הסתפקות במה שיש ובין חתירה קדימה, הוא איזון המאפיין את תנועת הקיבוץ הדתי בתחומים שונים ואף בתחום לימוד התורה.
בדיוק לפני עשרים שנה, בפסח תשמ"ה , עמדתי להשתחרר משירותי הצבאי. הייתי רשומה ללימודים אקדמאים לשנה"ל הבאה, ועוד לפני שהספקתי להתלבט כיצד לנצל את החודשים בין לבין, קיבלתי טלפון נרגש מחברת קיבוץ טירת צבי בו היא מספרת לי על יוזמה שלה ושל חברות נוספות מהקיבוצים להקמת "מוסד תורני לבנות" בקיבוץ שדה אליהו. כעבור מספר שבועות התקבצנו כ-15 בנות בוגרות שירות, כשאת כולנו איחד חלום ורצון משותף: לימוד תורה רציני, מעמיק, בית מדרשי והעיקר – לימוד לשמה. כל האפיונים הנ"ל היו שונים כל כך מכל חווית הלימוד אותה חווינו כולנו במוסדות החינוך הדתיים בהם התחנכנו. מחזור א' של מדרשת הקיבוץ הדתי לבנות יצא לדרך ו... השאר - היסטוריה. אני משתמשת במליצה זו, פשוטו כמשמעו, שכן ידוע לכול שבמהלך עשרים השנים שחלפו באמת נעשתה באמת "היסטוריה" בתחום זה שנקרא לימים "מהפכת לימוד התורה לנשים".
מאז ועד היום, פרו ורבו ה"מדרשות" למיניהן. מאות בנות קובעות לעצמן הרגל של שנת לימודים תורנית אחת (לפחות) לפני "יציאתן לחיים". נשים מלומדות בתורה מתחילות כבר להיות חלק בלתי נפרד מהנוף בציבורינו, ומעטים הם הפוסקים שיצטטו, כהלכה למעשה, את דברי ר' אליעזר במשנה בסוטה "כל המלמד את בתו תורה – כאילו מלמדה תפלות".
לכן, במסגרת ציון יום ההולדת ה-75 לתנועה, ברצוני להוסיף את הציון החגיגי של 20 שנה למדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי , ששומרת לעצמה את הזכות להיקרא "אם המדרשות" (על אף מחלוקת היסטורית קטנה עם מדרשת לינדנבאום בירושלים).
לימודיי במדרשה זו היו צעד ראשון אך משמעותי, מבחינתי, לתוך מסלול חיים של לימודי תורה גבוהים שהביאו אותי, לשמחתי, להיות מזה מספר שנים רמי"ת גמרא במדרשה בעין הנצי"ב ולהיות שותפה למוסד המוציא משעריו כ-80 בוגרות מדי שנה, נשים צעירות מלומדות ויראות שמים, הממשיכות מבית מדרשנו אל עשייה ברוכה בשטחים שונים של החברה הישראלית.
אך האם אמנם "דיינו"? ישנם רבים הרואים בנושא "תלמוד תורה לנשים", תחום עליו אפשר לברך על המוגמר, אך כפי שאמרתי, ימי הולדת הנם גם זמן להצבת יעדים, ולעניות דעתי, ישנם עדיין שאלות רבות המהדהדות ועומדות על סדר היום: האם היקף לימוד התורה של נשים מספק אותנו? הן היקף עומק (שנות הלימוד, עומק ורוחב הידיעות, היקף תחומי הדעת) והן היקף הרוחב – האם "מהפכה" זו נוגעת לציבור הרחב של הנשים ורלוונטית עבורן? לאן פנינו מועדות – האם ללימוד תורני המהווה העתק של הדגם הגברי או שמא יש כאן "לימוד נשי" חדש עליו כה מרבים לדבר לאחרונה? מהן אפשרויות הקידום המקצועי העומדות לפתחן של אותן נשים ש"עלו על הרכבת" ודהרו קדימה בלימודי תורה גבוהים - האם נסתפק במסלול ה"טוענות הרבניות" ו"יועצות להלכות אישות" (שהם הישגים ראויים ללא ספק!) או שמא יש מקום לבחון שילוב נשים בעולם הפסיקה, הדיינות וההנהגה הקהילתית? ועוד נקודה אחת – האם יש בשינוי מרחיק הלכת, שהתחולל בהלכה היהודית בתחום לימוד הנשים, דוגמה לאופן ולאפשרות השינוי גם בתחומים אחרים הנוגעים לנשים או שמא זוהי דוגמה בעלת ייחוד משלה...
עם כל השאלות הנ"ל, זוהי בעיקר הזדמנות "להודות להלל ולשבח" לתנועת הקיבוץ הדתי על מקומה בשינוי חברתי חשוב זה – תודה באופן אישי, ואם יורשה לי גם בשם הציבור הדתי-לאומי בכללותו...
אסתר פישר, מירב, מדרשת עין הנצי"ב

חסר רכיב