תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לכבודם של המייסדים

03/05/2005
עמודים ניסן תשס"ה (692) 7
לכבודם של המייסדים
כוס ראשונה
לכבודם של המייסדים
ראשונים - זיכרונם לברכה, וּוותיקים - יבל"א
"ישתו כוס ראשונה בהסבת שמאל...
וטוב לשתות רוב הכוס..."

היא בת 75, הם בני 80 ו-90, חלקם נושקים למאה.
היא כבר לא כל כך מושכת כבעבר. עברה שינויים (לא רק קוסמטיים)
אך הרוח נותרה איתנה, לא מעט בגללם.

"הם לפני שבעים וחמש שנים
ארצה באו, להיות חלוצים ראשונים
וכל רואיהם
אמרו עליהם
איזה מין בני אדם משונים" (נ' אלתרמן).

הם שסימלו בחייהם – במשכם, בגיוונם, את מאת שנות המהפכה הציונית. היה להם אומץ לב אישי. צירוף של הבנה מעשית ושיכרון רומנטי. נכונות להקרבה עצמית ואהבת חיים אמיתית.
הם היו ספוגי אהבה אין קץ לקרקע המולדת.
הם התקינו אוהלים למשכנם הראשון. מסביב ריחף המחסור ביהודים, בקרקע, בעבודה, במזון – מחסור בעצמאות. אך גם הדלות לא יכלה להם, ומה שהיה חסר בפועל – שפע בכוח. הדלות בשטח כוסתה בעושר שבלב.
הם התמודדו עם המציאות ושינו אותה. הם אמרו:
"אין זה די לדבר, על ציון ועל ארץ אבות
כי צריך לסקל ולחפור באר, ולחרוש ולזרוע, צריך לעבוד".
הם נתנו לנו את הטון, ונתנו את הצלילים.
היא - חשבה לפעמים שהם קצת מגזימים בצניעות, בדרישות מעצמם, ביושר האישי. במאבק העיקש והמתמשך לעבוד את האדמה ביגיע כפיהם ולמצוא לעת ערב כוח ופנאי לעסוק בתורה.
הם - נתנו את הטון ונתנו את הצלילים.
הם "לא היו נביאים ובני נביאים, אך ידעו הם - בארץ תקום האומה
אם בארץ יהיו פועלים עבריים, ושומרים עבריים, ועובדי אדמה".
היא ממרום שבעים וחמש שנותיה מביטה בהם באהבה רבה,
ואומרת לעצמה - איזה מזל שהם היו אהוביי הראשונים.
בלעדיהם לא הייתי כזו יפה, כזו מוערכת.
הדברים כה פשוטים
מה לרגוש ולתהות?
באמת בני אדם משונים מאוד

לכבודם נרים כוס ראשונה
תחיה תמרי, שדה אליהו
חסר רכיב