תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

האדם עץ השדה

11/01/2005
עמודים שבט תשס"ה (690) 5
עמודים שבט תשס"ה (690) 5
כי האדם עץ השדה

"ממנו תאכל ואותו לא תכרות"

"כי-תצור אל-עיר ימים רבים להילחם עליה לתָּפשה
לא-תשחית את-עצהּ לנדוח עליו גרזן
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות
כי האדם עץ השדה
לבוא מפניך במצור;
רק עץ אשר-תדע כי-לא-עץ מאכל הוא
אותו תשחית וכרתָּ ובנית מצור..." (דברים כ, 19-20);


פוריה סומר, כפר עציון
מורה ומחנכת
הפסוק "כי האדם עץ השדה..." מופיע בספר דברים במסגרת דיני יציאה למלחמה (רשות) ואופן ההתנהגות במהלכה.
הפסוק, כפשוטו, אינו פשוט ואינו ברור. האם האדם הוא עץ השדה, כלומר, כמו עץ השדה (וכמו שפירש זאת המשורר נתך זך: "כי האדם עץ השדה, כמו העץ הוא שואף למעלה"...) או כמו שפירש רש"י בשאלה: "כי-דילמא: שמא האדם עץ השדה להיכנס בתוך המצור מפניך, להתייסר בייסורי רעב וצמא, כאנשי העיר? למה תשחיתנו"? על פי רש"י, האדם איננו עץ השדה. ולכן, בעת מלחמה אין "לבוא מפניך במצור" – אל לכובש לתת את העץ במצור. אל לו לתת פורקן ליצריו ולהילחם בעצים.
התורה באה להדגיש ולסייג, כי גם בשעת מלחמה, ועל אחת כמה וכמה לא בשעת מלחמה, לא הכול מותר. אין היתר להרס מוחלט. יש גדרות ואיסורים שעל האדם לנהוג על פיהם, ומכל מקום, על פי כל המפרשים, גם אם יש צורך לכרות עצים, יש אזהרה ברורה מפני כריתת שווא – לצורך השחתה לשמה. חז"ל גזרו מפסוקים אלו את כל מערכת "בל תשחית".

והנה, בדיוק ביום שאני כותבת את התייחסותי לפסוק: "כי האדם עץ השדה", הופיעה כתבה בעיתון "הארץ" על כריתת מאות עצים עתיקי ימים – אלונים, אלות וקטלבים - עצים מוגנים של חורש טבעי, בשמורת הר מירון. תהא הסיבה לכריתתם אשר תהא, הרגשתי, כמו נתן זך: "מר לי, מר לי בפה", ובלב. שוב חשתי, עד כמה "דיבר הכתוב בהווה" – מה שנכתב בעת נתינת התורה, עדיין אקטואלי ורלוונטי, כאילו לא עברו כמה אלפי שנים של "קידמה" ו"נאורות".
העץ שואף למעלה. האם גם האדם שואף למעלה?
האדם איננו עץ השדה...



נורית סוקולובסקי
בארות יצחק
גננת נוי בקיבוצה במשך 30 שנה
בכל שנות עבודתי בענף הנוי, ליווה אותי הפסוק "כי האדם עץ השדה". כל עץ שנטעתי בהתרגשות רבה בגן, היה הפסוק בתוכי.
עד כמה שאני בשבילו – הוא יהיה בשבילי.

השנים עברו, העצים צמחו, פיתחו ענפים, העמיקו שורשים, עמדו בסערות, נשברו ושוב התחדשו והתחזקו, כמוני! בתוך ביתי, בתוך ארצי.
הוריי עלו מגרמניה, נלחמו על מדינה ובית – נטעו. נולדנו – פיתחו ענפים, הקמנו משפחות ואנו מגדלים את הדור הרביעי בקיבוץ – מניבים פירות.

התייחסות מודגשת של התורה לעץ בשעת מלחמה (שלא נדע) תופסת אותי בהתרגשות "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן – כי ממנו תאכל" (דברים, שם).
ההפרדה בין עץ פרי לעץ סרק מעלה בפניי דילמה: "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא – אותו תשחית", לא מסתדר לי בעולמי שלי, אם "האדם עץ השדה".
בדרכי שלי אני מתקשה להבין גם את מתיישבי יש"ע. מצד אחד, נלחמים הם ברוח המצווה ליישוב ארץ ישראל, ומנגד, כורתים ופוגעים בעצי זית בני מאות שנים במלחמתם נגד הפלשתינאים. יד אחת נוטעת – והשנייה כורתת.
"אל נא תעקור נטוע – אל תשכח את התקווה"...
"ממנו תאכל - ואותו לא תכרות".


יעקב שלו, טירת צבי
איש הנוי בקיבוצו מזה 35 שנה
בקיבוצנו - טירת צבי, ישנם מאות עצים. לכל אחד שם פרטי וגם שם משפחה.
העצים בעלי צורות מגוונות - רחבים, צרים, גבוהים ונמוכים.
כל אחד וצבע פריחתו, כל אחד וצבעי עליו - אדומים, צהובים, ירוקים ומגוונים.
כל עץ וצורת העלה השונה שלו.
כך גם קהילתנו - הגוון בה רב, אך כולנו צומחים יחד.

ברצוני להתמקד בעץ הפיקוס רב הממדים, הגדל ליד חדר האוכל שלנו.
לפני יותר מחמישים שנה, שתלו ילדי הגן של דור המייסדים את עץ הפיקוס.
העץ נשתל ליד מדשאה גדולה, סמוך לחדר האוכל הישן, במטרה ליצור פינת צל בעמק בית שאן שטוף השמש והחום.
בשנותיו הראשונות היה צורך לפנקו ולשמור עליו לבל יישבר ברוחות החזקות או ייצרב בשמש הלוהטת. בעשור הראשון לחייו היה צריך לעצבו, לכוון ענפיו, שיגדלו ויתחזקו.
בעשור השני התבססו שורשיו והוא יצא לעצמאות כלכלית, ומאז אין צורך להשקותו אך אנו ממשיכים בעיצובו, ומכאן והלאה עולה העץ מעלה, מעלה.
ילדי הגן ששתלוהו, מרימים היום ראש כדי לראות את צמרתו. ענפיו יוצרים פינת צל נחמדה.
שורשיו נאחזים בחזקה באדמה. בין ענפיו עולזות ציפורי שיר, ובצִלו הכבד יושבים חברים ותיקים וזאטוטים ומספרים סיפורים על אותם הימים.
לראות עץ מטופח שגדל לממדים גדולים, זה כמו לראות בסיפוק רב, ילד מחונך ובעל ערכים, שגדל וממשיך את דרכך.
אני תקווה שיתקיימו בנו דברי הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה…"
וכן הפסוק מדברי הימים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ".


ליפא אהרוני
סעד
הקִרבה, הקשר בין האילן לאדם
מעולם לא היו, בדרג של בשר ודם
אך, על-פי-רוב שימש העץ כמשל, כדימוי
למשהו חיוני, רצוי, ראוי או לקוי,
באמצעותו מצאנו בתנ"ך ביטוי הולם
למצבו של היחיד ושל ציבור שלם.

רצו לציין עם חזק ורב אונים
"כגבה ארזים גבהו וחסון כאלונים".
בשעת משבר, בציפייה להתחדשות, לצמיחה שתלך ותגדל
"יש לעץ תקווה אם ייכרת ועוד יחליף, ויונקתו לא תחדל".
על פריחה, על שגשוג שכל אדם שואף כמותו
"והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעִתו".
ההמשך גם הוא נוסך ביטחון, מעודד ומבטיח
"ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".
ואילו מי ששם מבטחו רק באדם, יסבול לרוב
ויהיה "כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב".
על ציבור ביופיו, בהדרו, בכל תפארתו
"יילכו יונקותיו ויהי כזית הודו".
גם סמל מובהק הוא למסורת והמשכיות
כאשר מחד מעמיק שורש ומאידך בדיו מקרינים חֵיות.
שלא לדבר על הדימויים, המשלים והתיאורים
המבטאים חן ויופי המופיעים ב"שיר השירים".
בקיצור, משמעות רחבה יש, הבה ונודה
לפסוק "כי האדם עץ השדה"...

ברור שיש הבדלים, את הבולטים נדגיש:
האילן אינו צועק, אינו עולב, אינו מכפיש
תחתיו שלווה, בצִלו מרגוע, יודע פרי לעשות
וכמה טוב לוּ היה האדם מפנים כל זאת.


עקיבא יעיר, ראש צורים
חקלאי ומורה
"עץהשדה והאדם" – "מבראשית"
משה רבנו ע"ה בספר דברים, מכוון את עם ישראל לקראת כיבוש הארץ והתנחלותו בה. בפיסקא של דברים (כ' 19-20), מדבר משה על היחס הראוי לעצי הפרי בעת המצור, ואולם פסוקים אלו מהווים השלמה ברורה ורצופה מפסוקי ספר בראשית, מפרקי הבריאה אשר מלמדים אותנו על היחס הראוי בין האדם לבריאה – לטבע סביבו, ובין אדם לחברו.
הבריאה הינה "שלמות סביבתית", "מערכת אקולוגית–הרמונית", בלשון מודרנית. בסיפורי הבריאה של פרקי בראשית ישנה חשיבות מהותית וסמלית לכל פרטי תהליך הבריאה והתפתחותה. כל מין וסוג שומר את ייחודו ויחדיו יוצרים כולם "הרמוניה" של עולם מושלם.
הבורא יוצר את האדם כ"נזר הבריאה" ונותן לו תפקיד לעמוד בראש המערכת האקולוגית.
מסרים רבים ניתן ללמוד בסיפור עצי הפרי בגן עדן דרך ריבוי "פעלי היצירה": יצמח; המטיר
והשקה; וייצר; ויטע; וישת; ויקח; וינחהו, למשמעויותיהם הרבות.
"שמות העצם" המודגשים בחזרותיהם: שדה; ארץ; אדם; אדמה; חיה וחיים; גן; עץ, ולבסוף וכסיכום המסר המוטל על האדם מאת הבורא, "שמות הפעלים": "לעבדה ולשמרה".
מסקנה מתבקשת מהתיאור המיוחד היא, שלאחר סיום הבריאה הראשונית, משלים ה' את מעשה הבריאה על ידי נטיעה לצורכי האדם. וכל זאת בכדי להפקיד את האדם שיוכל להמשיך לעבוד ולשמור את עולמו של הבורא.
יש להבהיר שבפרק א' של הבריאה, מוטל על האדם התפקיד הכללי והחשוב: "פרו ורבו", "ורדו", "וכיבשוה". שני הפרקים משלימים את המסר האחיד. פרק ב' מפרט את הצומח בעולם הזקוק ליחס של "לעבדה ולשומרה" מכיוון שהוא הבסיס של כל שרשרת המזון וייצור החמצן והפחמן. אף כמות הממטרים תלויה באיזון הצמחייה וב"פוטוסינטזה". אפילו שכבת "האוזון" המגינה על עולמנו מפני עודפי הקרינה, מותנית ברמת הצמחייה ו"הריאות הירוקות".

אדם, עץ ושדה
יש לציין כי האקולוגיה הזאת חשובה עד כדי כך שאפילו את אויבי ישראל יגרש ה' מעט מעט שמא יופר האיזון, "פן תרבה עליך חיית השדה" (דברים ז).
משה רבנו מודע היטב לתוצאות המלחמות ומנהגי הכובשים ההורסים באכזריות את הטבע סביבות הערים, הגורמים לשממה בארץ. על כן הוא מדגיש ומזהיר לישראל שלא ינהגו כך. בספר דברים ישנו אזכור של פסוקי ספר בראשית, שנוגעים ללבו של כל אדם: אדם, עץ ושדה!
בכדי להבין את כל מכלול גישות "האקולוגיה המקראית", המוסרית ביותר, ולהבחין בינה ובין האקולוגיה המקוטעת המצויה אצל הארגונים "הירוקים" של היום, נעיין בפסוקי ספר תהִלים, בפרק "ברכי נפשי" (שם, קד). את המקור לדרך עיוננו חקר פרופ' יהודה פליקס בספרו טבע וארץ בתנ"ך (עמ' 305-310). משורר תהִלים מתאר את מעשה הבריאה בביטויי ייסוד הארץ - אור ומים על התהום. הבורא מציב גבולות לכל גורמי הטבע אשר ברא, ולכל יצור ובעלי חיים נותן האל "בית גידול" משלו, זמן ומרחב ומזון המיוחד לאופיו. לכל פרט בנוף ישנו תפקיד חיוני בתיאום מדויק – מרחבי מחיה – "נישות", ותנאי קיום לכל מין ופרט. לכל מעיין, סלע ועץ, ים והר, מותאמים היצורים הייחודיים לו, ולכולם מספק ה' את מזונם, מי על ידי "טריפה" ומי על ידי גידול מזון, ויחסי גומלין ושרשרת מזון מאוזנת ומכוונת בידי הבורא, ומפקח... בכל עת.

האדם שותף למעשה הבריאה
במרכזו של כל הפרק האקולוגי שלנו עומד האדם(!) העובד ושומר בארץ. פס' כ"ג: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב", ואזי יתפעל מהבריאה ויופיה. פס' כ"ד: ויאמר בתפילתו "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קניינך". האדם מצטרף למעשה הבריאה בארצו בעזרת הכוחות שניתנו לו מידי ה' – נוטע כרם ומטע, זורע שדה לתבואה וכו'.
החקלאות המודרנית ואנו בתוכה, מתמודדת בכל פעולה בדילמות המעשיות בין פיתוח ובין השמירה. כך גם במחקר העולמי. בין האיזון המיוחד בטבע, אשר קשה לשומרו, ובין הפרתו המסוכנת אך מחויבת המציאות.
אנו חייבים להיות רגישים להנחיות ואזהרות המקרא. הגישה התורנית המבוטאת: "כי האדם עץ השדה", היא האתגר והקו החינוכי שלנו - להיות מחוברים לאדמת ארצנו, לא רק בדיבורים ותאוריות אלא ממש בידיים! ברגש! בבסיס נפשי ונוף אנושי.
חשוב לאפשר לכל ילד ובוגר ביישובינו להשתתף בנטיעת נוף ילדותו וביתו - בכרם, במטע ובטבע. לחוות את התעוררות הטבע בפריחתו באביב, לחוש את השלכת ותוגתה בסתיו, ולהגיע ליהנות מקטיף הפרי וברכות שמים. ועל כל אלה לברך את הבורא "מה רבו מעשיך ה'"!

אנו חייבים להרגיל את עצמנו ולחנך את תלמידינו לשמור עד כמה שניתן, בעיקר על האיזון הטבעי. שלא לפגוע בערכי הטבע – הצומח, החי והנוף. כל הרס באיזון פוגע ביהדותנו ובמוסריותנו.
נאחל לכל עם ישראל אשר ישמור את רוח ומצוות תורתנו, שיקוים בנו חזון יחזקאל הנביא בפרקי הנחמה המרעננים (לו, 30): "והרבתי את-פרי העץ ותנובת השדה למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים".

חסר רכיב