תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

17/12/2004
עמודים טבת תשס"ה (689) 4
לזכרם
קלרה לוי ז"ל
נולדה: י"ז בכסלו תר"ע, 29.11.1909
נפטרה: ח' בחשוון תשס"ה, 23.10.2004
קבוצת יבנה

וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָה" (קהלת י"ב).
קלרה שלנו, את הרוח שנתן לך האלהים בפאדובה שבגולת איטליה לפני כמעט 95 שנים, הֶשַבְת אליו בשעת צהריים של שבת בשקט ובשלווה, כיאה וכמתאים לאישיותך ולכל התנהלותך בחייך.
הרוח שלך, קלרה, הייתה רוח של אהבה ונתינה. כל דבר מסביבך, ראית באור חיובי. מעולם לא שמעתי אותך אומרת דבר רע על חבר, על קרוב או על החברה בכלל. כל מה שנעשה ביבנה היה לקלרה מקור לגאווה ולהכרת תודה על מה שניתן לה. וכך כותבת קלרה לחברי המזכירות אחרי חגיגות יום הולדתה
ה-90: "מה שהיה עכשיו סביבי מוכיח שיש לי משפחה, משפחה גדולה ויפה! תודה, תודה מכל הלב לכם ודרככם לכל חברי הקבוצה המיוחדת והנהדרת שלנו".
לי באופן אישי יש קשר מיוחד אל קלרה, בזכותה אני כאן. שנים אחדות אחר עלותנו ארצה, אמי, חולדה קמפניינו, הבינה שנשארה לבדה ואבא לא ישוב, והחליטה לעבור לקבוצת יבנה. הקיבוץ התקשה לקבל אותה, אלמנה עם שני ילדים קטנים – אני ואחי ראובן. לא היה מקום לשכן אותנו. ואז קלרה הציעה לקלוט את אימא אל הליפט שלה. וכך התקבלנו.
ליפט הוא ארגז גדול המשמש להובלת מטענים, שהתאימו אותו למגורים. יש בו מקום למיטה וארון קטן, שולחן וכיסא. בקושי מקום לאדם אחד, וקלרה קלטה אותנו אל תוכו, משפחה שלמה. ולימים תאמר: "אחד המזלות שלי, זאת חולדה". מזל שלה, או נדיבות לב?
ומאז אימא ז"ל וקלרה תמיד ביחד, בכל מעבר לדירה – הן שכנות. וחברות בנפש, ממש כבנות משפחה. עד יומה האחרון של אימא לפני 12 שנה.
קלרה נולדה כאחות שלישית לאח ואחות בוגרים. קהילת פאדובה שהייתה בעבר קהילה מפוארת, הייתה בזמנה של קלרה קהילה קטנה ומתבוללת מאוד, וכך גם משפחתה של קלרה. את התקרבותה של קלרה ליהדות היא זוקפת לזכותם של מפגשי בני נוער יהודים ציונים מכל רחבי איטליה בהם השתתפה.
קלרה למדה באוניברסיטה של פאדובה "בלשנות קלאסית" (יוונית ולטינית). מהשכלתה הרחבה נהנינו כולנו שנים רבות. הוריה של קלרה נפטרו ממחלה בעודה צעירה. היא ואחותה היו מורות בבית ספר ממשלתי וחשבו שהן מסודרות לחיים, עד שיצאו חוקי הגזע וטרפו את כל הקלפים. במזל קיבלו קלרה ואחותה הזמנה של רב איטלקי שפעל בטריפולי שבלוב לבוא וללמד בבית הספר היהודי. הן הגיעו ללוב בראש השנה של שנת 1939 וכך ניצלו מידי הנאצים, בעוד אחיה שנשאר באיטליה נספה. הן עבדו בלוב כ-5 שנים ואז זכתה קלרה בסרטיפיקט לעלייה לארץ. וכך עשתה, עלתה בהשאירה את אחותה בלוב, מתוך תקווה לשוב ולהתאחד בארץ כשיתאפשר. קלרה עלתה לארץ במסע מפרך דרך מצרים והגיעה לקבוצת יבנה, שם היו לה ידידים מן העבר. לרוע מזלה חלתה אחותה במחלה קשה ונפטרה לפני שקלרה הספיקה להגיע אליה כפי שתכננה. פרידה קשה זו ייסרה את קלרה ייסורים קשים כל ימי חייה.
בקבוצת יבנה העריכו את יכולותיה של קלרה ושלחו אותה לסמינר למדריכים בירושלים. ביום 29 בנובמבר 1947, יום הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל, קלרה מציינת את יום הולדתה ה-38, ובאותו יום היא מקבלת לידיה את חניכי נוער "ביריה", צעירים, ניצולי שואה, חלקם שהו כבר במחנה בקפריסין, וקלרה משמשת להם לא רק מורה ומדריכה, קלרה היא "הבית" שהם איבדו בניכר.
ובעקבות נוער ביריה בא הנוער הטריפוליטני ונוער "הנגב", וקלרה היא שם דבר. ממנה לומדים היסטוריה ותרבות, בה נעזרים בעצה בזמן לבטים או בעת מצוקה וממנה לומדים אף מלאכת כפיים, אותה היא התחילה ללמוד בסמינר והוסיפה והעשירה בהמשך.
על בצלאל, אומן מלאכת המשכן, נאמר: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה... וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ". קלרה שלנו ניחנה בכל המעלות האלה.
"חכמה" - חכמה הייתה בכל אורחות חייה. ידעה לנווט אותם במהלכים קשים ותמיד תמיד לשמוח ולהודות על הטוב.
"תבונה" - תבונה הייתה בה גם להקשיב ולייעץ לאנשים מסביבה. הרבה חברים היו פוקדים את ביתה ונהנים גם מחכמתה וגם משיחת חולין. גם צעירים רבים שהגיעו אל ביתה במקרה, ומצאו את עצמם קשורים אליה בנימי נפשם, ואחדים מהם אימצו אותה ממש כאיש משפחה.
"ובדעת" - קלרה הייתה אישה משכילה ולא הפסיקה ללמוד ולהוסיף דעת. הייתה משתתפת פעילה בכל שיעורי פרשת השבוע ותנ"ך. לכל שיעור הייתה מתכוננת מראש ושותה את דברי המורים בצמא.
"ובכל מלאכה" – בסמינר התחילה קלרה ללמוד מלאכת יד. את יצירות המַקרמֶה שלה אזכור תמיד. וכן את הסריגה - נעלי בית או כובע לכל תינוק שנולד.
"ולהורות נתן בלבו" – את מלאכת המקרמה קלרה הטיבה ללמד גם נוער וגם חברים.
אחרי שעזבה קלרה את עבודתה החינוכית אימצו אותה לעבודה בכריכייה. בעבודתה זו שילבה קלרה את אהבתה לספר עם תבונת הכפיים שלה. בהמשך עבדה במשך שנים במרכזייה של הקיבוץ. במסירות ובהתמדה ניווטה בין כל הצרכים של המוסדות ושל החברים הפרטיים. דייקנית ואחראית במסירת ההודעות בזמן ובדיסקרטיות. ועם כל זה צנועה וענווה בכל מאודה, מקטינה בערכה ונבוכה כשהיא מקבלת שבחים.
קהלת אומר: "כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים". כך הרגשתי אני היום ברחובותינו: כל החברים, קלרה, בני משפחתך הגדולה, סופדים לך היום. נוחי בשלום, קלרה שלנו.
שרה ברוכי

אריה בן-יצחק ז"ל
נולד: ו' באלול תרע"ו, 4.9.1916
נפטר: י' בחשוון תשס"ה, 24.10.2004
שדה אליהו

אנחנו מלווים הערב את חברנו אריה בן-יצחק, שנפטר בגיל 88.
עליו ועל מיקל ושמעון, זיכרונם לברכה, אנו יכולים לקרוא: "והחוט המשֻלש לא במהרה ינתק.." (קהלת ד). כפי שמסביר המדרש: "טובים השניים מן האחד שיוצאים לדרך מן האחד זה לעצמו וזה לעצמו, שאם נפל האחד חברו מקימו. והחוט המשולש שלשה".
רב, כשהיה יוצא לדרך היה אומר: אחד - סכנה, שניים - קטטה, שלושה - שלום (מדרש זוטא קהלת פרשה ד').
שלושת האחים יצאו לדרך, כששמעו לפני כ-70 שנה את הצו אותו קראנו בשבת: "לךְ לךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אַרְאֶךָ". ובאותם שלושה צעירים שיצאו אל הארץ המובטחת התקיימה גם הברכה שהתלוותה לציווי: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והְיֵה ברכה". ובאמת, שבט גדול ומבורך עומד כאן היום ללוות את אריה בדרכו האחרונה.
אריה היה הראשון שיצא מגולת אשכנז בשנת תרצ"ד. כמה חודשים אחר כך, בשנת תרצ"ה, הצטרף אליו מיקל ומאוחר יותר שמעון. שלושתם דאגו מיד להעלות גם את אמם ארצה. ומאז, במשך עשרות רבות של שנים – החוט המשולש לא התנתק.
אריה עסק בתכנון היישוב ושדותיו, כרכז משק בתחילת הדרך. כבר אז נתן ביטוי יפה לענייניות, ליושר ולישירות שאפיינו אותו, כאשר כתב: "אחרי שמונה חודשים של יגיעה סיימנו את הפרשה ונוכל לסכם – למדנו הרבה תוך התעסקות בעניינים אלה, אך חבל שבעניין שהוא מקצועי גרידא, הוכנסה פוליטיקה כה רבה שסיבכה את העניין..." (תש"ו).
לאחר שסיים את תפקידו עבר לעבוד במטע ולאחר כמה שנים חזר שוב לריכוז משק.
את המשימה העיקרית בתקופה הראשונה הגדיר כהישרדות בתנאי החיים הקשים דאז, ואילו בתקופה השנייה - כפיתוח. הוא גם העיר שהמסירות המוחלטת למשימת ההתיישבות שאיפיינה את ימי הראשית, דעכה במקצת...
בשנים שאחר כך תרם מכישוריו הארגוניים-כלכליים לביסוס יישובים אחרים, עם ייסוד קיבוץ לביא ובהדרכה בכפר יעב"ץ.
לתקופה מסוימת חייתה המשפחה בסעד ועם שובם עבד במועצה האזורית, ואחר כך חזר להנהלת חשבונות, בנה והפעיל את התשתית למערכת הנהלת חשבונות והתמחיר, המשמשים אותנו עד היום.
אנו חבים לו רבות, כיוון שבזכות ראייתו ארוכת הטווח, הוביל לקביעת כללי התנהגות כלכלית נבונה, חשיבה מוקדמת על הצורך להבטיח את החברים לעת זקנתם, על ידי קרנות גמל ותכנון נבון של שטח הקיבוץ. כל זה תוך אמונה עמוקה ברעיון הקיבוצי, אותה היטיב לבטא ברשמי סיור בדגניה, משמר העמק ועין חרוד, סמוך לעלייתו ארצה. וכך כתב: "הצירוף של כלל ופרט – בזה כוחו של הקיבוץ ... אין מחייבים מפלגה או השקפת עולם, כי אם מוצאים את המאחד בדרישת הבניין והעבודה... כאידיאל רואים את האדם העובד, הקשור לטבע והחי בחברה הרואה בכל אדם לא את מה שמפריד אלא את מה שמאחד".
ביום הולדתו ה-80 ביקש לסכם את חייו עד אז בשלושה מעגלים: מעגל לאומי, מעגל קיבוצי, מעגל משפחתי, ולא הזכיר המעגל האישי, כאומר – חיי הם קודש לאחרים.
ואמנם, המשפחה הגדולה תבעה מאמץ רב, ובצד השמחות הרבות היכה גם השכול, עם מותו של רפאל ז"ל, הירצחה של סלעית הי"ד והיעלמה של דנה.
ובתוך כל העשייה הציבורית והמשפחתית פגשת איש אכפתי, פתוח, מתעניין בתחומים רבים, אוהב ארץ-ישראל וטיולים, עם שובבות נעורים תמידית וכושר גופני של צעירים, הן בטיפוס לראש הר, והן כששוחים בבריכה.
ולעתים... גם שמעת מפיו ביטוי שמתאים לבני תשחורת ולא למי ששיבה זרקה בשערו...
כאחיו, קבע גם הוא עתים לתורה והשתתף בשיעור המשנה היומית. ועל שילוב כזה אומר המדרש: "וכל שאינו לא בתורה ולא במשנה ובדרך ארץ - אין זה מן הישוב, והמחזיק בשלושתם - עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (ילקוט שמעוני קהלת, פרק ד' רמז תתקעא).
כשכוחותיו אזלו, זכה בשנים האחרונות לטיפול מסור ויחס מופלא מצד כל בני המשפחה. כולנו עמדנו נפעמים מול תעצומות הנפש שהתגלו אצל כולם, ובעיקר חנה, שתיבדל לחיים ארוכים.
יהי זכרו ברוך .
חנוך פלסר


חסר רכיב