תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

העבר נתון לחסדנו

16/12/2004
עמודים טבת תשס"ה (689) 4
העבר נתון לחסדנו

יהודית בר ישע-גרשוביץ

קורדליה אדוורסון נולדה לאם - סופרת גרמניה ידועה – אליזבט לנגגסר, ולאב יהודי שמעולם לא הכירה. בשנות המלחמה הסגירו אותה אמה ואביה החורג לשלטונות האס.אס והיא הובלה למחנה טרייזנשטאט ומשם לאושוויץ. שנים רבות אחרי הצלתה ממחלת השחפת, במחנה הנשים בשוודיה, היא התגיירה ועלתה ארצה אחרי מלחמת יום כיפור.
בספר הזיכרונות שלה, ילדה שנכוותה נמשכת לאש, היא מתחשבנת עם חייה, עם אמה, עם העם הגרמני, עם חברותיה היהודיות במחנה, ובעיקר עם עצמה. היא מודעת לבחירותיו של הזיכרון שלה. יש מי, שהיא בוחרת לסלוח לו, ומה, שהיא בוחרת לשכוח. יש מה, שהיא בוחרת לא לגעת ולשמור חתום עד עולם, ויש מה, שהיא בוחרת לזכור. לזיכרון, כידוע, יש היגיון משלו, שההיגיון לא תמיד יכול להבין.
במוטו הפותח את ספרה היא מצטטת: "העבר נתון לחסדנו".
חישבו על כך – העבר, שימורו, הסתרתו, סיפורו, השתקתו, זה הקרוב מאוד וזה הרחוק שנות דור, זה ההרואי וזה השפל – כולו – נתון לחסדנו – אנו החיים את ההווה. לזכור ולשכוח, לנצור ולסלוח – זוהי משימה אדירה, ירושה עצומה ממי שאיננו עוד לאלו החיים כאן ועכשיו, ולרוב, מטבע הדברים, פניהם קדימה אל העתיד להיות, המסקרן, המבטיח, המתחדש. העבר נתון לחסדנו, מבחירתנו, החסד הוא הבחירה.
החסד במשפט הזה הוא פשוטו כמשמעו – להסב את המבט לאחור, פעם נוספת, להביט אל העבר עין בעין ולראות פנים אל פנים כיצד היו הדברים – להתפעם או להתאבל, להשתומם או להבין, אך לא להתעלם, לא להפנות את הגב וללכת הלאה.
חסד ההבטה לאחור הוא גאולת העבר. השאלה היא, עד כמה מרחיקים את מבט. רוחקו של המבט הוא החלטה של המתבונן, הסב לאחור. שקיפותו של העבר היא אין סופית, הוא ברור וגלוי יותר מכל מה שעתיד לקרות.
המסע הזה הוא הסבת מבט, פעם נוספת לאחור. יש מאתנו שהסבו אותו אל קו הקץ שביערות, בגטאות ובמשרפות, יש שהרחיקו ראות אל ימים שלפני – אל בתי הכנסיות, בתי המדרשות והשטיבלים של החסידים.
לא היה זה אלא הפניית המבט. זהו חסד של אמת, שכן אין הוא מבטיח כי מישהו יפנה מבטו, ממקומו בעתיד, אל מקומנו זה. אין בכוחנו להישאב אל העבר, איש מאתנו אינו יכול לחיות את סיפור חייו של זולתו, אלא הסבת המבט. לראות את הסיפור ולגאול אותו אל ההווה של חיינו, תוך שאנו נושאים עמנו את המשמעויות הקיומיות של הסיפור.
אלוהים בחסדו ידע כי העבר נתון אמנם לחסדנו, אך לא תמיד יהיה בנו הכוח להסב עוד מבט לאחור מתוך חיינו העכשוויים. לכן, הוא ציווה עלינו בחוקים ובסדרים, בנוהגים ובהלכות, לזכור את העבר ולגאול אותו לתוך חיינו על כל משמעויותיו – למשל, "זכור כי גר היית בארץ מצרים", ומנקודה זו שבעברך, קח את כל המשמעויות הקיומיות לחייך. את חוקי הזיכרון של השואה, את תרבות הזיכרון הזה, הותיר הוא לנו ולבנינו עד עולם.
הצגת המסע שלנו בפני מי שלא היה אתנו שם, היא הפניית המבט אל העבר הקרוב, העבר שלנו, המסע שלנו לפולין, בקיץ תשס"ד, מסע שהיה בעצמו הפניית מבט נוסף לעבר הרחוק יותר – אמצע המאה הקודמת, באירופה העולה בלהבות.
כדרכם של החיים, עוד יופנה מבטנו לאחור מבעד למסע הזה, בכל מהלך חיינו הנמשך ממנו והלאה. חסדנו בגאולת העבר הזה ייטיב עמו, אם נשכיל לתת משמעויות קיומיות, שאינן רק זיכרון מתעד, כי אם הִלכות חיים, לחיינו העכשוויים.
תיכון קבוצת יבנה – מרכז שפירא



חסר רכיב