תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הציונות הדתית

02/09/2004
עמודים אלול תשס"ד (686) 12
הציונות הדתית: עידן התמורות
אסופת מחקרים לזכר זבולון המר
עורך מדעי: אשר כהן
עורך עמית: ישראל הראל
הוצאה: מוסד ביאליק, ירושלים, 2004


מצמיחה לצניחה

הספר שלפנינו בן 602 עמודים ובהם 13 מאמרים אודות הציונות הדתית בדורנו ומאמר אחד על הדורות הראשונים. חלק מהמאמרים הם מאמרי מחקר למתעניינים, ואחרים - שווים לכל נפש.
רשימה זו סוקרת חלק קטן מהחומר הרב המצוי בו. היא פותחת במאמר ארוך ומקיף מאת דב שוורץ, המתמצת את מחקרי העבר אודות הנושא ומוסיף עליהם. אין לראות ברשימה תקציר תוכן אלא רק הערות והארות, שתפקידן להפנות את תשומת לב קוראי "עמודים" לחידושים הרבים המצויים בו. המאמרים האחרים זוכים להתייחסות קצרה, למרות שהם עיקרו של הספר, המבקש לתאר את הציונות הדתית בימי מנהיגותו של זבולון המר.
מתוך המבוא: "...קובץ המאמרים מוקדש לזכרו של זבולון המר ז"ל, המנהיג הפוליטי המוכר של הציונות הדתית בדורו, דור המדינה. עקב כך השתדלו העורכים שהמאמרים והמחקרים יתמקדו בתופעות שהתרחשו בקרב הציבור התוסס והמתסיס הזה, בעיקר בתקופת פעילותו רבת הגוונים, היינו, מאז החלה הציונות הדתית להטביע את רישומה באופן ניכר על כלל המדינה".

במאמר הפותח, "מראשית הצמיחה להגשמה", מתאר שוורץ את דרכה של הציונות הדתית במשך 65 שנים (1902–1967) בפרספקטיבה היסטורית ואידאולוגית. מהזמנים שבהם נדחקה המזרחי אל שולי הפעילות הציונית ועד לתקופה שהייתה למעצבת היסטוריה. תנועה, שהחלה כתומכת צייתנית במדיניות הציונית, עברה, החל משנות ה – 20, למעמד של אופוזיציה פעילה, עד שאחרי מלחמת ששת הימים הניפה את דגל המנהיגות של תנועת ההתיישבות בארץ ישראל. מאמר זה מהווה מבוא ורקע להבנת התופעה הנקראת "ציונות דתית" כמסגרת פוליטית-אידאולוגית. אחד החידושים שבו הוא השילוב שבין הסיפור ההיסטורי לניתוח העמדות האידאולוגיות של המנהיגים, קובעי הדרך.
עצם הקמת סיעת "המזרחי" בתוך הסתדרות הציונית הייתה חידוש עצום. אמנם כבר בתוך תנועת חובבי ציון התקיימה פעילות משותפת, אך לא מתוך זהות של מחנות מוגדרים. ואילו כאן - המזרחי היה גוף דתי פוליטי בתוך מנגנון חילוני.
מייסד התנועה, הרב ריינס, עמד מול התנגדות נמרצת של המחנה האורתודוקסי האנטי ציוני עקב היותו משתף פעולה עם עוברי עברה ודוחקי הקץ. ריינס, שהיה פרגמטיסט, פעל מתוך שיקולים זהירים של מנהיגות כשפירש את התנועה הציונית כ"תנועת הצלה, שדבר אין לה עם הגאולה", ולכן מצווה להצטרף אליה. מאידך, הבין ריינס (דבר שהחוקרים לא הדגישו) שהאתגר הציוני דתי מחייב טיפוס דתי מסוג חדש, שהטיפוס הדתי-גאולי שונה לחלוטין מהטיפוס הדתי-גלותי. תמיכתו בהצעת אוגנדה של הרצל ממחישה זאת היטב. הסיבה הגלויה, "מקלט בטוח", הייתה רק אחת. הסיבה האחרת, ואולי החשובה יותר, הייתה הבנתו שיישוב מיידי של ארץ ישראל יגרום לפילוג חמור בעם בגלל הפער בתפיסות מטרות יישוב הארץ ואי ההסכמה לגבי אורח החיים המותר בה. כך, התיישבות זמנית באפריקה תיתן כר נוח להכנה לאחדות לאומית, שם ילמדו החילונים והדתיים לחיות יחד, לפני עלותם ארצה. בעקבות הפולמוס התחיל המחנה הדתי להבין שהמחנה האחר אינו מחפש "מקלט לילה" בלבד, אלא שואף להציג תרבות חדשה (הקולטורה) תחת המורשת המסורתית. עמדתו של הרב ריינס, והמזרחי איתו, בפולמוס אוגנדה, מסמנת את הקו שיאפיין את התנועה לאורך כל דרכה בעתיד - משיכה אל המרכז והתרחקות מאקטיביזם מופלג. אולם, מסכם מחבר המאמר, הציבור אינו מוכן לקבל מתינות והימנעות מאקטיביזם לאורך ימים ואת מחאתו הוא מביע בקול.

הפרק השני במאמר עוסק בהקמת מערכת החינוך הדתי לאומי. כאן מפנה המחבר את תשומת לבנו אל אישיות כמעט אנונימית, המוכרת רק למתעניינים – איש החינוך, הרב חיים הירשנזון. הגישה המקובלת בציונות הדתית היא שהדת והלאום חד הם. הלאומיות דתית והדת לאומית, ולכן לא תיתכן אידאולוגיה לאומיות שאינה דתית. הירשנזון המפוכח הבין, שהציונות החילונית אינה רק קליפה דקה המכסה על מעמקים דתיים, אלא יש לה אידאולוגיה מבוססת. אמנם גם הוא ציפה לשיבה אל הדת, מתוך הבנה, דו-שיח ושכנוע, אך לא האמין שזו תבוא מתוך תהליך משיחי. הוא היה גם מהראשונים שהבינו את אי ההתאמה בין הציפייה לחידוש עבודת הקרבנות במקדש ובין המציאות המודרנית.
מפעלם החשוב והראשוני של מייסדי המזרחי היה הנחת היסוד לחינוך הדתי הפתוח, אם כי פתיחותם הייתה מוגבלת עדיין, במושגים של היום. הרב ריינס הקים בלידה, עירו, ישיבה שאפשר לראות בה אב טיפוס לישיבה התיכונית המודרנית, פאר הציונות הדתית. גם זאב יעבץ פיתח מערכת ועקרונות חינוכיים הרואים בכל המדעים סעיפים ללימוד התורה. הוא היה אבי החינוך הדתי עממי, שלא שאף לחינוך תורני-ייחודי, אלא התמקד בצד הפופולרי המינימלי. אחריהם בא הרב מימון ונתן דחיפה גדולה להקמת רשת של בתי ספר שנבנו על פי עקרונות קודמיו. אלא שחינוך המזרחי, שנאבק כל ימיו על עצם קיומו לנוכח הנהגת הציונות החילונית, הזניח את לימוד התלמוד בסגנון הישיבתי. התוצאה הייתה פטאלית - שילוב לימודי התרבות הכללית בא על חשבון טיפוח העתודה התורנית. לכן המשיכו גדולי התורה לצאת מן הציבור הלא-ציוני, עד שבמשך הזמן רוב המורים למקצועות היהדות בחינוך הציוני הגיעו אליו מעולם הישיבות הלא-ציוניות.
כבר בימי התגבשותה, קמה לציונות הדתית הפוליטית אופוזיציה חריפה בדמותו של הרב קוק. בעוד שרעיונותיו נתקבלו על דעת רבים, עד שהוא נחשב כהוגה האידאולוגיה הציונית-דתית, פעילותו הפוליטית הייתה מנוגדת לה לגמרי, עד כדי ניסיון (כושל) להקים הסתדרות ציונית דתית מתחרה.
הקמת המנדט הבריטי בארץ הייתה שעתה היפה של הציונות הדתית. הייתה זו הכרה בין-לאומית בנכונות דרכה של הציונות וחיזוקה לנוכח ההתנגדות החרדית העקשנית. אך המאבקים נמשכו. כעת עלו על סדר היום הציבורי שני נושאים בעלי משמעות דתית: מעמד האישה (זכותה לבחור ולהיבחר) ומעמדו של המשפט העברי (הקמת בית משפט השלום). בשני פולמוסים אלה הייתה עמדתו של הרב קוק מנוגדת לזו של ראשי הציונות הדתית ומושפעת מרצונו לרכוש את תמיכת החוגים החרדיים. סתירה זו, לכאורה, בין ההכשר התאולוגי לציונות הדתית ובין הפעילות הפוליטית נגדה, אפיינה את דרכו של הרב וממשיכיו.

הפועל המזרחי
רוב הציונים הדתיים היו אנשי המעמד הבינוני, שראו בסוציאליזם סכנה רעיונית, דתית וארגונית. אך נמצאה בתוכם קבוצה של חברים שלא היו מוכנים לוותר על השתתפותם המעשית בבניין הארץ והם שהקימו את הפועל המזרחי. אנשים אלו חשו שייכות אידאולוגית למזרחי אך רצו להיות מחוברים אל ההסתדרות הכללית, עקב קרבת הרעיונות והאינטרסים המשותפים. ואכן, הוגי רעיון "תורה ועבודה" עמלו קשות להבהיר את ההבדלים הרעיוניים בינם ובין עמיתיהם החילונים.
החידוש של אנשי הפועל המזרחי היה בהבעת רעיונות הציונות הדתית בבהירות ובתרגומם לחיי המעשה. הם לא חששו מהוקעת החוגים הרבניים וחידשו תופעה של מנהיגות דתית שאינה רבנית. הדגש הושם על אחריותו של היחיד. חידושים אלה ניכרו בייחוד בדרכו של הקיבוץ הדתי. לפיכך, גדולה חשיבותו לפריצת הרעיון הציוני-דתי.
עד לשלהי מלחמת העולם הראשונה הלכה תנועת המזרחי בקו המתון והנאמן להנהגה, שהתווה הרב ריינס. בתקופה הבאה חל מהפך בדרכה והיא נעשתה, במנהיגותם של הרבנים מאיר בר-אילן, מימון ואחרים, לתנועה עצמאית, אקטיביסטית. מעתה התמקדה התנועה במאבק בחילון ובכיוון הפוליטי של ההסתדרות הציונית. הייתה זו המזרחי שהתנגדה לקו המתון של וייצמן ולחלוקה הראשונה של ארץ ישראל (הפרדת עבה"י). היא הייתה הראשונה שהזכירה במצעה במפורש את הדרישה להקמת מדינה יהודית (1933). המזרחי התעמתה עם ההנהגה הציונית גם בשאלות קיפוח הפועל הדתי, ההתיישבות הדתית, ובכלל, קריסת שמירת הדת בפרהסיה. ואכן, בימי מנהיגותו של הרב בר-אילן ננטשה לחלוטין גישתו של הרב ריינס, הרואה בציונות כלי להשגת "מקלט בטוח". במקומה אימצה לעצמה אוריינטציה "ימנית" מובהקת - עמדה הגורסת שעל הציונות הדתית להביע את דעתה בכל נושא ולא רק באלו שיש להם נגיעה באינטרסים דתיים. כך לגבי יישוב ארץ ישראל על פי התורה ולגבי סוגיות אחרות. אירוע משמעותי שחשף את תודעתה המשיחית של המזרחי היה "פולמוס החלוקה" (תכנית פיל 37'). רוב מנהיגי הציונות הדתית שללו בתוקף את ההצעה, בדרך כלל מסיבות דתיות.
הקמת המדינה הייתה פרק הרואי של שותפות בהגשמת שאיפותיה של התנועה, ולכן זכתה לפרשנות משיחית מרקיעת שחקים. מאידך, הביאה המדינה להתמסדות החילון במסגרות ממלכתיות. הציונות הדתית נאלצה להשלים עם מצב של חילון מוסדותיה של המדינה האלוהית. חזון מדינת התורה התמוסס...
במאמר מתוארים מאבקים, הישגים וכישלונות בסוגיות כמו החוקה, הזהות היהודית, השבת, החינוך, ישיבות, ההשכלה והפוליטיקה.

הפרק האחרון במאמר, המתאר את התפתחותה של הציונות הדתית, מגיע עם מהפכת הצעירים, שהחלה בראשית שנות ה – 60 והייתה מרד במינוריות ובחד-ממדיות של המפד"ל. הם סברו שעל המחנה הציוני-דתי להיות מעורב ופעיל בכל תחומי החיים במדינה. הצעירים ביקשו לתקן את ההחמצה ההיסטורית בתקופת קום המדינה. מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ניתבו את ההתנערות מן התדמית הפסיבית לאידאל חדש: שלמות הארץ ויישוב חבליה המשוחררים.
רוב החוקרים מאוחדים בדעתם שהמהפך בדרכה של הציונות הדתית החל ממלחמת ששת הימים או אפילו ממלחמת יום כיפור. למחבר נראה שהמהפך החל כבר בראשית שנות ה - 60, במהפכת הצעירים. מכאן ואילך חיפשו הם נתיבים לקידמת המחנה וביקשו להיות מחוללי ההיסטוריה והקובעים את דמותה של המדינה.
עוד דן המאמר בהתפתחותה של הציונות הדתית בארה"ב ובמנהיגותו של הרב סולובייצ'יק. כמו כן בדמויות והשקפות של אישים שונים ובסוגיות נוספות.

מנהיגות ומדיניות
במאמר אחר בספר , מציג אליעזר דון-יחיא את הקו המדיני של הציונות הדתית בימי מנהיגותו של משה שפירא וטוען, שלא כדעה הרווחת במחקר ובציבור, שמנהיגות הציונות הדתית דווקא כן הייתה מעורבת בשאלות מדיניות וביטחון, ועמדותיה לא תמיד תאמו את עמדות מפא"י ובן-גוריון... הטיעון העיקרי של המאמר הוא, שלשפירא היה תפקיד חשוב בגיבוש הקו המתון ובהשלטתו על מדיניות התנועה בתקופה הארוכה שעמד בראשה והיה מנהיגה הבלתי מעורער... מאז הקמת המדינה ובייחוד לאחר הבחירות לכנסת השניה ב - 1951. שפירא ביצר וביסס את מעמדו כמנהיגה המוכר של התנועה על כל אגפיה, והיה לקובע הבלעדי כמעט של מדיניותה.

אשר כהן מציג תאוריה של דעיכת הציונות הדתית במאבק על הזהות היהודית של המדינה.
... למרות ההסכמה הרחבה על הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אפשר להגדיר את השסע הדתי-חילוני כרצף של עמדות, שבקצהו האחד - עמדות חילוניות שמדגישות את היותה של ישראל דמוקרטית, במובן המערבי ליברלי של המושג, ובקצהו השני - עמדות המדגישות את היותה יהודית, במובן האורתודוקסי של המושג.
... הנחת המוצא של המאמר היא שבשסע החילוני-דתי בדור האחרון בכלל, ובשנות ה – 90 בפרט, מתחולל תהליך של מעבר מ"דמוקרטיה הסדרית" ל"דמוקרטיה משברית". דמוקרטיה הסדרית מאופיינת בדומיננטיות של כוחות פוליטיים מתונים בשני המחנות, בפוליטיקה של הסדרת מחלוקות, בדפוסים פרגמטיים, בפשרות ובהסדרים בסוגיות השנויות במחלוקת. דמוקרטיה משברית מאופיינת בעלייתם של כוחות פוליטיים מיליטנטיים, בפוליטיקה של הכרעה, בדפוסים קיצוניים ובהצטברות שאלות שנויות במחלוקת, בלא הסדרה ופתרונות מוסכמים. הטיעון המרכזי של המאמר הוא שמבוכה ופילוג בתחום הדתי בציונות הדתית, בין חרדיות לאומית לאורתודוקסיה מודרנית, הביאו לשיתוק ציבורי פוליטי, שתוצאותיו הן הפקרת המאבק על הזהות היהודית של המדינה למחנה החרדי.
מאמרים נוספים דנים בסוגיות שונות: צעירי המפד"ל, גוש אמונים, המחתרת היהודית, מתיישבי הגבעות, וכן, המשפט העברי, פולמוס "דעת תורה", היצירה הספרותית. וכמובן גם, איך לא, מעמד האישה.
מאמר מאת מנחם קליין, "דת ואקדמיה בישראל", מזכיר לנו שאוניברסיטת בר-אילן, בהרכב אוכלוסיית הלומדים, המלמדים ותכנית הלימודים שלה, מהווה גורם מגשר, מהחשובים ביותר, על שסעי החברה הישראלית. בניגוד לתדמית שהודבקה בה בגלל סטודנט אחד...
ומעניין לעניין, מאמר ששמו מדבר בעד עצמו "רגע של צמרמורת – הציונות הדתית לנוכח רצח רבין" (מאת יואב שורק).
המאמר הסוגר את הספר פותח, אולי, פתח לתקווה: "התשתית הרעיונית לאמנה בין שומרי מצוות לחופשיים בפתחו של היובל השני למדינת ישראל", מאת הרב יעקב מדן.
אנחנו, הקיבוץ הדתי, היינו הראשונים שהעלו רעיון ליצור אמנה שתאפשר חיים משותפים לכל היהודים במדינת ישראל, תוך ויתורים כואבים משני הצדדים, ואף התקדמנו בו כמה צעדים, עד שרבים רואים ביצירה שלנו נקודת מוצא ליוזמות דומות של אחרים. הרב יעקב מדן היה מעורב ביזמה אחרת יחד עם פרופ' רות גביזון. הם ניסחו אמנה משותפת, ומעמדם של השניים, כל אחד במחנהו, נותן להצעתם משמעות מיוחדת. המאמר שלפנינו הוא הקדמתו האישית של הרב מדן לאותה אמנה. "ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה וענתה שמה כימי נעוריה" (הושע ב, 17).

חסר רכיב