תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

14/06/2004
עמודים סיון תשס"ד (683) 9
לזכרה - זלמה שרה רייפן ז"ל
נולדה: כ"ו בכסלו תרפ"ב 27.12.1921
נפטרה: ה' בניסן תשס"ד 27.3.2004
עין הנצי"ב
בפרק נ"ג בישעיהו מתואר עבד ה' "איש מכאובות וידוע חולי"(פס' 3); "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא יפתח פיו" (פס' 7).
ואנו "כולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו" (פס' 6). כל אלה דברי ישעיהו כאילו לנו כאן והיום. ואחר כך אומר עליו הכתוב "צדיק עבדי לרבים ועוונותם הוא יסבול" (פס' 11).
פגשתי את זלמה רבות בנוה עינ"ב, שם טופלה במסירות על ידי הצוות, אשר יבורך על כך, ובאהבה וברחמים גדולים נהג בה אהרון ז"ל.
רק הסתיימו ימי "השלושים" ועמדנו פה בגילוי המצבה של אהרון – זלמה כנראה לא יכולה הייתה לחיות ללא חום ידו הסועדת והאוהבת. תמו ימי ייסוריה ואנו נפרדים ממנה היום.
בעיניי זו פרידה מאישה, אשר כמו רבים מבני דורה ההולך וכלה, הקריבה את משאת הנפש של חיי הפרט למען הכלל. הקיבוץ, ההתחדשות בארץ, ומעל כל אלה ולמען כל אלה, העבודה – עמדו בראש הסולם. המאוויים, העצב, השמחות והאושר, כולם היו קשורים במעגל הכלל הזה ששמו הקיבוץ. זה הקיבוץ שהיום אנו קוראים לו קהילה. אנשים אלה, וזלמה בתוכם, חיו בקיבוץ, במחנה, בקבוצה.
המשפחה, הילדים, וכל הדברים הקטנים שהיום אנו מנהלים אסיפות, ויכוחים, נוהלים חדשים לבקרים – אלה היו משניים ושלישיים.
חשוב היה ה"ביחד". המעשה המשותף הגדול אשר נבנה במאמצים אדירים ובהקרבה אין סופית של כל פרט.
המכבסה – בניין פח מט לנפול אשר ביום אכלו שרב ורוחות קור ובוץ בחורף – שם עשתה מלאכתה ללא לאות, במסירות ובאמונה, וכך במתפרה אחר כך. תוך חישובי חיסכון וכדאיות, מתוך התחשבות, קודם לכול, בצורכי הכולנו והמשימה המשותפת לשכלל את הדבר הנפלא הזה אשר בנו במו ידיהם: הקיבוץ.
נראה לי כי אנו נפרדים בד בבד מזלמה, מאהרון וממה שהיה בעבר כה יפה, נשגב וחשוב.
אנחנו עוד נראה את הימים האחרים...
אך כאן, מול הרגע הזה של סוף הדרך, אני מבטיחה לך זלמה, כי נעשה הכול לזכור כי גם עתיד אחר לא צמח יש מאין. הענפים החדשים אשר יעלו מהעץ אשר שתלתם את ואהרון עמך, הם חלק בלתי נפרד מהשורשים אשר כאן בעמק הזה, ועל כך תודה.
ויהי שלום על משכבך.

אבישג איילי
___________________________________________________________________________________
לזכרו - יעקב מרקוביץ ז"ל
נולד: ט' במנחם-אב תרע"ד 1.8.1914
נפטר: ז' בניסן תשס"ד 29.3.2004
טירת צבי
אין מספידים בניסן, קבעו חז"ל, אך לא נוכל לתת לחברנו יעקב, ללכת לבית עולמו ולעולם שכולו טוב ללא דברי פרידה. כי על כן ראוי הוא האיש מכל הבחינות, כחבר, מייסד וּמֵגֵן, שתרם מדמו וחלבו ואף יותר מכך, למען המקום הזה והארץ הזאת.
חודש ניסן, כל מהותו – זיכרון, זִיכרוֹן יציאת מצרים, "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". על מנת לזכור מצווים אנו לסַפֵּר על פי הפסוק: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך", ואת תולדות חייך, יעקב, חייבים אנו לספר למען הדורות הבאים ולמען הדור ההולך ונעלם.
יעקב נולד כתאום לחברתנו חנה הוכמן ז"ל בט' באב שחל בשבת לפני כמעט 90 שנה בפולניה וכעבור שנה עברה משפחתו לגרמניה. למד בוִירְצְבוּרְג ולמד לקראת הוראה בבית ספר למורים. עם עליית הנאצים והתגברות האנטישמיות ולאחר שנזרקו עליו אבנים בדרכו לבית הספר, החליט יעקב להפסיק את לימודיו והצטרף להכשרה. ב–1935 עלה לארץ, לכפר יעבץ, ומשם עם המייסדים להקמת טירת צבי. יעקב היה נוטר ועסק בביטחון. חצי שנה לאחר שנשא לאישה את לני תבלח"א בי"ז אדר תרצ"ט (1939), ליווה יעקב שיירה שנסעה לטירת צבי. במהלך הדרך נפתחה אש על ידי כנופיות ערביות על השיירה. שניים מחברינו נהרגו ויעקב, שעוד הספיק להשיב אש, נפצע קשה מאוד בראשו ובנס נשאר בחיים. פציעה קשה זו השאירה את חותמה על חייו של יעקב עד יומו האחרון. תהליך השיקום של אז היה קשה ואיטי והצריך כוחות גופניים ותעצומות נפש, בעיקר מרעייתו הצעירה, לֵנִי, שעמדה בכך בכבוד ובגבורה.
"ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני, ולא הִלַכְתִי בגדולות ובנפלאות ממני", אומר דוד המלך. יעקב, לא הלכת בגדולות, ואולם, אם לא הייתה פציעתך כל כך קשה, היית בין הולכי הגדולות בקבוצתנו. אך על ידי נפלאות ה', חיית וזכית באריכות ימים.
אומר מדרש תנחומא: "…מלך בשר ודם, כשהוא דן ומזכה – מקלסין אותו וכשהוא מחייב אין מקלסין אותו – אבל הקב"ה, בטובה - קילוסו עולה ברוך הטוב והמטיב, וברעה – קילוסו עולה ברוך דיין אמת… וכן דוד אומר: "כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (תהלים קטז, 13) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא…" וכן איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך".
בפרשת השבוע "צו" כתוב: "ובִעֵר עליה הכהן עצים בבקר בבקר". איש של "בבקר בבקר" היית, מתמיד כל חייך, כל יום לאחר התפילה הולך לעבודה במסגרייה, תמיד במצב רוח טוב, מברך כל אדם לשלום בסבר פנים יפות ומחייכות. כולנו נהנינו מעבודתך במסגרייה.
"ויעקב איש תם" – איש אמונה אמיתית ותמימה בקב"ה בדרכך שלך. האמונה יקדה בתוך תוכך, עד שעותיך האחרונות, בע"ה וברוך השם – נאמן, בניגון מיוחד, המיוחד רק לך, היו שגורים בפיך.
לני – אשת חייל, לאורך כל השנים הרבות, לא עזר כנגדו, אלא – עזר בעדו. איזו מסירות, איזו דאגה, אהבה, סיעוד, תמיכה. אַשְרֶיךָ יעקב שזכית באישה כה טובה כּלֵנִי, ואשרייך לני שהיית רעיה ליעקב. זכית יעקב לראות בנים, אלישע ובֶּנִי, ובני בנים ואף נינה. אשריך שזכית לראות את טירת צבי בפריחתה ובשגשוגה שנים רבות, למען אותה טירת צבי שהקרבת עבורה.
לך בשלום, ותנוח בשלום על משכבך. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
עמוס צביאלי
___________________________________________________________________________________
לזכרו - צבי גור אריה ז"ל
נולד:
נפטר:
שדה אליהו
בערב שבת חוה"מ פסח, השיב צבי את נשמתו לבוראו. והיום – ערב שביעי של פסח, אנו נפרדים ממנו. והכאב גדול. העובדה שחנוך, חתנו, נפטר אך שעות אחדות לפניו, עוד מעצימה את הכאב, עד שברצוננו לזעוק, בלשונו של ריה"ל: "כוס היגונים – הרפי מעט!"
אך מצויים אנו בחולו של מועד, בו ההספד אסור, ולכן נאמר רק כמה מילות פרידה.
ואם לומר את האמת – גם צבי לא היה אוהב הספד ארוך. וכך גם ביקש מטובה: צבי שנא דיבורי סרק. ביקש תמיד להיות רציונלי. תמיד לשלוט באירועים, ותמיד לדבר רק לגופם של דברים. דיבור ישיר. אפילו בוטה לעתים, אך לעולם איננו עוסק בו - בצבי - עצמו.
"ימי שנותינו – בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהְבָם עמל וַאוֶן, כי גז חיש – ונעופה". כך אמר משורר התהלים. צבי נפטר בגבורות – בשנתו ה-80. יליד 1924 היה, ובעוד 6 חדשים, בהושענא-רבה, אמור היה לחגוג 80 שנה.
אבל "ורהְבָם עמל וַאוֶן". כדברי המפרש: גם בשנים שבהם אנו בשיא כוחנו, חשים אנו ייסורים רבים. ועל אחת כמה וכמה – בימי חולשתנו. אינני רוצה לספר היום על השנים הרבות בהן היה גזבר שדה אליהו, ותריסר השנים שהיה מנהל ארגון הקניות של משקי בית שאן, ומנכ"ל מועצת החלב. כל אלה ידועים לנו היטב. אני מבקש לספר דווקא על מה שלא סיפר אף פעם. על מה שמעולם לא הסכים להתראיין עליו לשיבולת. על מה שרק לנכדיו, בערוב ימיו, הוא נפתח לספר: על משפחתו שהשאיר שם.
לפני כמה חודשים, סיירתי עם בני הנוער שלנו כאן, בבית הקברות – כפי שאני עושה מידי שנה – ודרך המצבות סיפרתי את סיפורו של המקום. של חבריו. של מייסדיו. ונעמדנו מול המצבה "לזכר הורינו וקרובינו שנספו בשואה ולא הובאו לקבר ישראל". וקראנו יחד: "ברטה ומאיר יוּנְגְלַייב, ובתם רחל". ושאלתי – מי זה? וכמובן שאף אחד מהילדים לא ידע. ושאלתי אתמול את הוותיקים – וגם הם לא ידעו. ושאול כהנא, חברו של צבי מעל 60 שנה אמר: "צבי דיבר על הכול. אך מעולם לא הסכים לדבר על משפחתו. ואני חושב שהיה בן יחיד"!
מסתבר, שכל אחד התמודד עם האבדן, עם הרגשת היתמות, וגם עם רגשי האשם ש"אולי לא עשינו די עבור משפחתנו" – בדרכו שלו. ודרכו של צבי הייתה – להפנים. לשמור עמוק עמוק בלב. לעסוק רק בַמחר. בַדברים שבהם יש בידך להשפיע. ולהשאיר את האישי – ברשות היחיד בלבד.
צבי נולד בפְשֵמִישְל – פולין – להוריו, ברטה ומאיר, אשר היגרו לוינה בהיותו בן שבועיים. שנתיים אחריו נולדה אחותו, רחל. אביו היה שען וצורף, והם חיו ברווחה יחסית, בסביבה יהודית עם חינוך קפדני. לאחר ליל הבדולח, והוא בן 14 בלבד, ניסה לשכנע את הוריו לעזוב את וינה. וכשנכשל בכך – אפילו לחתום לו הם לא הסכימו, הוא זייף את חתימתם, ויצא בעליית הנוער לשוודיה. ב-41' עלה ארצה, למקוה ישראל, וב-43' הגיע לשדה אליהו. מיד ביקש להתגייס לצבא הבריטי, שם שירת עד סוף המלחמה. כל אותה תקופה ניסה לברר מה עלה בגורל משפחתו. התברר שהאב הוגלה לסיביר – שם נעלמו עקבותיו. האם והאחות ברחו לבלגיה, ומשם לצרפת. משם אפילו הגיעה אליו גלויה מהן. אחר כך נתפשו כנראה, ועקבותיהם נעלמו.
עד ימיו האחרונים הקפיד צבי לומר בכל שבת "קדיש" על משפחתו, שממנה לא נשאר זכר. ותחושת הבדידות והיתמות – גם בקרב משפחתו, וגם בתוך הקהילה שלנו – הייתה מרכיב מרכזי באישיותו. אחרי מלחמת העולם חזר לשדה אליהו. עבד במטעים, התגייס לצה"ל בשלהי מלחמת השחרור. היה חשמלאי – וגם שען לעת מצוא, משם לגזברות, וההמשך ידוע.
משורר התהלים, באותו פרק (ד') מתאר כך את חיי האדם: "בבוקר יָצִיץ וְחלף, לערב ימולֵל ויבֵש". נמשל האדם לחציר, אשר בבוקר הוא מציץ ופורח, ובערב הוא קמֵל ונובֵל. ואכן – צבי נאבק בשנותיו האחרונות מאבק איתנים נגד גופו הקמֵל. למרות זאת המשיך להיות מעורב: בכל דיון באסיפה שעסק בנושאי כלכלה, השקעות, מצב החיסכון שלנו – צבי הופיע. והאזין. ולא החמיץ כל הזדמנות לומר לי את דעתו. וניכר בעצותיו הן ניסיונו הרב, והן אופיו! הניסיון – בתפקידים שמילא בעבר. ואופיו – הזהירות הרבה, הבריחה מסיכונים וצעדים פזיזים.
איננו יודעים את חשבונותיו של הקב"ה, אשר "כי אלף שנים בעיניך, כיום אתמול כי יעבור, ואשמורה בלילה". ורק הוא היודע "לִמְנוֹת ימינו כן הודע, ונביא לבב חכמה". נוכל רק לבקש קצת נחמה ביגוננו: שובה ה' עד מתי? וְהִנָחֵם על עבדיך". ובהמשך: שָבעֵנו בבוקר חסדֵךָ, ונרננה ונשמחה בכל ימינו. שמחֵנו כִימות עיניתָנו (כלומר – תן בנו שמחה, בתמורה לימים שהִתענֵינו בהם), שנות ראינו רעה."
לטובה, לאילה, ליגאל, לעפרה – ולכל המשפחה: אנחנו אתכם בימים הקשים האלה, תומכים ואוהבים, ומבקשים יחד אתכם: "כוס היגונים – הרפי מעט".
יהי זכרו של צבי ברוך.
יונתן בשיא
חסר רכיב