תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הזאת נעמי?

28/05/2004
הזאת נעמי? - סיון תשס"ד (683)9
הזאת נעמי?

ותלכנה שתיהם עד-בואנה בית לחם
...ויהי כבואנה בית לחם
ותהם כל-העיר עליהן
ותאמרנה
'הזאת נעמי' ( מגילת רות א, 19)


כשאני קוראת פסוק זה היום, סמוך ליום השואה והגבורה, נקל לי כל כך להזדהות עם הצער הנוקב, הבושה ותחושת הבדידות של מי שחוזרת אל מקומה לאחר שנים של עקירה, של אובדן ושל שכול, ורואה כיצד משתקפים בעיני אלה שנותרו בבית אי האימון, התדהמה, אולי הרחמים, ואולי קורטוב של שמחה לאידה של מי שהייתה בעבר "גבירה" ועתה היא אוד מוצל מאש, מרירה ונטולת תקווה, שאינה מסוגלת אפילו לראות ולהעריך את מי שלא נטש אותה והולכת לצדה.
במדרש רות רבה ג' מסופר:
"ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה: הזאת נעמי? זו היא שמעשיה נאים ונעימים. לשעבר מהלכת באסקפסטיאות שלה (נשואה במעין כורסה גדולה על כתפיים) ועכשיו היא מהלכת יחפה; לשעבר היתה מתכסה בבגדי מלתין (משי) ועכשיו היא מתכסה בסמרטוטין; לשעבר היו פניה אדומות מכוח מאכל ומשתה ועכשיו פניה ירוקות מרעבון".
עברה המאושר של נעמי מעצים את אומללות ההווה. נעמי שבה אל בית לחם, אך אין לה בית ואין לה לחם. עתידה נראה חסר סיכויים, ונוכחות כלתה הדבקה בה אינו מביא לה מזור, ואולי נתפס בעיניה כעול נוסף אפילו, רֵחיים על צווארה. על כן הולכות שתיהן בשתיקה. המילים "ותלכנה שתיהם" נשמעות כהד מהליכה אחרת "וילכו שניהם יחדיו" (בר' כב, 6, 8). כמו שם גם כאן הולכים בשתיקה זקן ונער, זקנה וצעירה, ולבם מלא חששות ומרי שאין לבטאם במילים. כשנעמי ורות מגיעות לבית לחם, הומה כל העיר עליהן. הנשים הסקרניות והקולניות נרגשות מאוד למראה שתי הנשים, אך התעניינותן נתונה רק לנעמי, אותה הכירו וזכרו מני אז. ואילו רות, אין איש מתעניין בה ואפילו נעמי מתעלמת ממנה. בתשובתה לנשים מציינת נעמי רק את מר גורלה שלה, ואין לה מילה לאמרה על אהבתה של רות ודבקותה בה:
"...אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרא, כי המר שדי לי מאד; אני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'; למה תקראנה לי נעמי וה' ענה בי ושדי הרע לי" (שם שם, 21-20).
הסתגרות זו, של אדם כואב בתוך עצמו, עד שאינו מסוגל לראות עוד את זולתו, לא נוכל לשפוט אותה. רות, שפגעי הגורל פגעו גם בה, אך עזבה מרצון את אביה ואת אמה וארץ מולדתה והלכה אל עם אשר לא ידעה תמול שלשום כדי להיות סעד לחמותה, שותקת ואינה נעלבת, ואינה שומרת לנעמי טינה כשזו אומרת, במה שנשמע לכאורה כאטימות וכפיות טובה, שריקם השיב אותה ה'. אך אמירה זו הטביעה עליה את רישומה, שכן מאוחר יותר, כשתשוב רות מן המפגש עם בעז בגורן, תאמר אל נעמי: "שש השעורים האלה נתן לי כי אמר אל תבואי ריקם אל חמותך" (שם ג, 17) אף כי לא כתוב, שאכן אמר בעז דברים אלה.
בזכות ההקרבה העצמית של רות, התעלמותה ממצבה שלה ומסירותה לזולתה, יחול מפנה מבורך בכל אנשי בית לחם, והנשים הסקרניות והדברניות שהמו על שתי העלובות שהגיעו לעיר, אך לא עשו דבר כדי לעזור להן במצוקתן, ייהפכו עתה לשכנות אוהבות. גבורתה השקטה והמאופקת של רות גברה על הכאב, האלמנות והשכול, על העוני והמחסור, על התלישות, ההתנכרות והבדידות. הייאוש מפנה דרך לתקווה, לבשורת הישרדות ולגאולה.
רחל רייך, עין הנצי"ב
חסר רכיב