תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

תרבות חקלאית

30/05/2004
עמודים סיון תשס"ד (683) 9
על תרבות חקלאית
אורן ברנע
"והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" (מגילת רות א, 22)
מגילת רות עוסקת באישה החוזרת עם כלתה לנחלה שלה בעונת הקציר.
השדה והגורן, הקרקע והטבע, הם כלי המשחק בסיפור אהבה שנרקם במשק חקלאי, אוטרקי ורב-דורי.

עברו השנים, העולם השתנה - והחקלאים בפינה.
הישראלי הממוצע אינו יודע מה זה שעורים, ובוודאי שלא את זמן קצירתם.
נחלת אבות מעובדת כבר אינה מסומנת במפת הערכים של החברה בישראל.
רווח, שיעורי תשואה והרצון לעשות "מכה" גדולה, מכוונים את הכלכלה.
גם הקרקע הפכה לעסק ולקו ייצור. שיעור תשואה גבוה במיוחד ניתן להשגה בעסקאות נדל"ן,
או אז הופכת נחלת האבות בשמחה למזומן.

"תרבות חקלאית" - זה מושג המוצא בעיבוד הקרקע ערכים מוספים מלבד הרווח הכלכלי: שמירת הנוף והמורשת החקלאית, ריאות ירוקות ושמירת אדמות הלאום מהמידבוּר ופולשים נוספים, ועוד ...
קשה, לצערי, לדבר על תרבות חקלאית בישראל, אך היא מובנת לחלוטין בצרפת, בארה"ב, ועוד - ארצות המסבסדות את החקלאות. בשוויץ מחזירה הממשלה 80 סנט לכל פרנק שמשקיע החקלאי, וזאת כדי שהפרות ימשיכו לרעות באחו.

התרבות החקלאית שליוותה את החלוצים בתחילת המאה הולכת ונעלמת מהשיח הישראלי. כאילו שאלפיים שנות נדודים צרבו את הגֵנים שלנו ואינם מאפשרים את הקשר לקרקע והכאת שורש.
כמה דוגמאות להמחשה:
א. במספר עיתונים יושבים כתבים המתפרנסים מכתבות קבועות נגד החקלאים ושחיקת תדמיתם.
העיתון, כידוע, בשליטת בעלי ההון, האינטרס שלהם לתפוס את מקום החקלאים בבעלות על משאב הקרקע המוגבל - ברור. הכתבים עושים את דבר אדונם - סיוע בשירוש החקלאים מאדמתם.
ב. הקשת המזרחית, המורכבת מקבוצה פוסט-ציונית, הציגה אותנו –החקלאים - כשודדי קרקעות המדינה. פסיקות בג"ץ האחרונות מאמצות חלקים לא מבוטלים ממשנתם (הטעויות שלנו כחקלאים בהתמודדות זאת הן נושא למאמר אחר).
ג. לחקלאים מספר "מוסדות" בכמה נושאים וענפים, ומה שמייחד אותם זה שאת מרבית הזמן הם משקיעים במלחמות מול גזירות הנוחתות על ציבור החקלאים חדשות לבקרים. הזמן והמשאבים הנותרים לפיתוח, למחקר ולהתקדמות הענף - מועטים.

מדינת ישראל, כישות ציונית, אינה מנהלת מזה זמן רב את המדיניות החקלאית והקרקעית שלה ברמה האסטרטגית. דווקא לעם שחזר למולדתו אין מדיניות קרקעית מוסדרת.
במציאות הנוכחית נלחמים שומרי הקרקעות בתקשורת, במערכת המשפט ובמשרד האוצר, בעוד שפורעי החוק אינם זוכים להתייחסות. הכאוס הזה גרם לעזיבת החקלאות ולאבדן שטחי מולדת גדולים בנגב ובגליל, והמגמה נמשכת.
נושא הפריפריה זוכה אך לעתים להתייחסות סביב הבחירות, אך מתעופף מהתודעה הציבורית יחד עם פתקאות ההצבעה.
הנזק של היעדר המדיניות הולך ונִגלה, והחטאים נחשפים לאורך הדרכים. אני מתרשם שברמת הממשל ומוסדות שונים "נפל האסימון" בזמן האחרון במה שקשור להבנת הבעיה, ונידרש עתה האומץ להגדיר מטרות, להתוות מדיניות ולהיאבק על יישומה.
במלחמה זו - על החזרת התרבות החקלאית לתפקידה הטבעי בחיי האומה ולשיח הלאומי - אנו החיילים, ואם לא נפחד לזרוע בדמעה – "נקצור שעורים".
סעד
חסר רכיב