תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שורשים עקורים

23/05/2004
שם המאמר - חודש תשס"ד (999) 9
עמוד ראשון - שורשים עקורים?

יוחנן בן-יעקב

"נקודות ההתיישבות בהר ובעמק, במדבר ולחופו של הים, הן הן ששרטטו מראש את מפת הריבונות היהודית, כשם שערכיה המוסריים והחברתיים, טבעו חותם עמוק על דמות מפת הפנים שלנו. היא הייתה הכתף הרחבה ביותר עליה נישא מפעל השחרור של עמנו. כל המקוננים כיום על הסחף החברתי והתרבותי בחיינו - וגם במעמד רם וחגיגי זה אין טעם להכחיש את קיומו - מן הראוי שייתנו דעתם על הסחף שחל ביחסם של רבים וטובים, ולא כל כך טובים, אל מעשה ההתיישבות ואל כל אשר היא סמלה ומסמלת". דברים רבי משמעות אלה אמר שר החינוך, יגאל אלון ז"ל, ביום העצמאות תשל"ב, בטקס הענקת פרס ישראל על מפעל חיים לאברהם הרצפלד ז"ל.

הדרישה לעקירת יישובים עבריים על רקע קשיים דמוגרפיים, ביטחוניים ופוליטיים, אינה חדשה בתולדות הציונות: "אני חושב שכל אלה הנמצאים באזור הצרפתי (=אצבע הגליל), צריכים לשוב לארץ ישראל... אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים", קרא זאב ז'בוטינסקי. לעומתו התריס דוד בן-גוריון, בדיון הסוער שהתחולל סביב הדרישה לעקור את ארבע יישובי אצבע הגליל בשנת תר"פ (1920): "אומרים, זאת היא שאלה ערבית, זאת שאלה דיפלומטית. אולם השאלה היא לא דיפלומטית ולא ערבית. השאלה היא רק ציונית ורצינית ביותר. יען כי הגליל העליון כולו, ולא רק היישוב הקטן שישנו שם, עומד בסכנה שהוא יאבד לעם העברי... היישוב הארץ ישראלי הוא לא רק ארגומנטציה אבל (= אלא) דבר שיש לו ערך בפני עצמו... אם נברח... נצטרך לעזוב, לא רק לעזוב את הגליל העליון כי אם את כל ארץ ישראל". כמוהו סברו גם ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואחרים. "ועד הצירים" הכריע כדעת מחייבי ההתיישבות ודחה את עמדתו של ז'בוטינסקי.

החלטת האו"ם לחלק את ארץ ישראל ולהקים בה שתי מדינות, יהודית וערבית (י"ז בכסלו תש"ח, 29.11.1947), הותירה ל"ב יישובים יהודיים בגבולות המדינה הערבית העתידה לקום, ובהם ארבעה יישובי גוש עציון. בעקבות הקרב הגדול בג' בשבט (14.1.1948) ונפילת ה-ל"ה בהיחלצם להגנת גוש עציון, פרסם "הארץ" קריאה לעקור יישובים ולקצר את קווי החזית (18.1.1948). בן-גוריון דחה את הרעיון באופן נחרץ והורה, עוד קודם לכן, לחזק ולבסס את היישובים העבריים שעתידים להימצא בתחום המדינה הערבית. כולם בחרו להישאר במקומם.

שתי אסכולות רעיוניות מתרוצצות במגרש הציוני משחר נעוריה: האחת - מייחסת למעשה היישובי, הנושא עמו ערכים חברתיים, ערך מכונן, מרכזי ומהותי במפעל הציוני - זו הונהגה על ידי "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י). השנייה - מעניקה את עיקר המשקל הציוני לביטוי המדיני, הדיפלומטי, להכרה ולגיבוי בין-לאומי, להסכמים החתומים - זו הונהגה בעיקר על ידי "תנועת החירות". שתי תפיסות עולם שונות במהותן שהובילו לשתי עמדות פוליטיות עקרוניות בהנהגה הלאומית לאורך שנים רבות, והדיה ניכרים עד ימינו. היו מי שעודדו ותמכו בהקמת יישובים עבריים על כל גבעה ותחת כל עץ. זאת מתוך הנחה שיישובים אלה אינם אלא מכשירים, כלים במשחק השח-מט המדיני-דיפלומטי, ובעצמם לא הקימו יישובים. והיו מי שהקימו יישובים רבים, אך קימצו בהקמתם באזורים ידועים, מתוך הכרתם שיישוב עברי שקם וניטע באדמת ארץ המולדת נועד להתקיים לדורי דורות. הם לא העלו על דעתם יישוב עקור, המוטל כעץ עבות אחר סופה עזה, גזעו שמוט ומוטל כדומן, ענפיו מרוטים ושורשיו מזדקרים אל על בזעקה אילמת, מקפיאת דם.

למרבה הצער, מנהיגי "גוש אמונים" ו"הנהגת המתנחלים" (גוף אמורפי ובלתי מוגדר וציבור שדבק בו. שלא בדין, שֵ
zmz`zŠPŠPŠ־D;D
ם בעל קונוטציה שלילית), לא ידעו להבחין בין שתי האסכולות הללו ותמכו ללא ערעור במחנה אחד מתוך עיוורון מסוים ליחסו האמיתי להתיישבות העברית בארץ ישראל. בכך כלאו את מדינת ישראל ואת העם היושב בציון לסבך ללא מוצא.

עקירת ערך ההתיישבות העברית ממקומו הטבעי, הנטוע עמוק עמוק בשורשי העם והארץ, והפיכתו לכלי משחק פוליטי, לנדל"ן ב"בורסת השלום" המשיחית והמנותקת מהמציאות, מחד-גיסא, ולמכשיר הכרעה טכני ("אגרונמטציה", בלשונו של בן גוריון) במחלוקת פוליטית לאומית, מאידך-גיסא - היא חטא בל יכופר לעם ולארץ המולדת. בעקבות יגאל אלון, בדבריו הנ"ל ביום העצמאות לפני ל"ב שנים, עלינו להודות כי החברה הישראלית ברובה, אם כי לא כולה, ניתקה עצמה זה מכבר מערכי ההתיישבות הציונית החלוצית, הנושאת מסרים חברתיים עמוקים היונקים ממורשת ישראל. חברה שאיבדה את הסולידריות, הערבות ההדדית. חברה המאפשרת התנהלות כלכלית כה בלתי שוויונית ומעמיקת פערים, שבה ה"אני" דוחק את ה"אנחנו". שהפרט, ההפרטה והפרוטה גוברים על הכול. שבה מושגים כמו חלוציות, ציונות, התנדבות, תרומה ללא תמורה - איבדו את משמעותם - אינה מסוגלת לראות בהתיישבות החלוצית-ציונית מעשה הראוי להוקרה ולהערכה. מציאות זו היא היא המאפשרת להציע תכנית לאומית לעקירת גוש יישובים עבריים מאדמתו, וזאת תמורת תקוות–אשליות מעורפלות וחסרות תוחלת. עלינו להודות כי קשת הצבעים הרעיונית-ערכית שהולידה את הוויכוחים המעמיקים ההם בין התנועות הציוניות באשר להתיישבות, דהתה זה מכבר. הצבעים האידאולוגיים איבדו מזוהרם, ולא נותר לנו אלא הד קלוש ועמום הנדחק אף הוא מפני האלילות החדשה - סיקרי דעת קהל המוצגים בצבעוניות יתירה מעל כל במה תקשורתית.

בניגוד לרושם החיצוני והשגוי אותו מנסים אנשי השמאל ליצור, עומק המחלוקת הפוליטית-ערכית בישראל אינו בדבר מרחב האדמה שייוותר תחת רגלינו, אם כי גם הוא עניין חשוב למדי שאין לזלזל בו! - אלא על דמות האומה וערכיה, על צביון המדינה ויהודיותה, במובן הרחב ביותר של המושג, בתוך גבולותיה המדיניים ומעבר להם. אופייני הוא שתומכי ההתיישבות החלוצית, ברובם צומחים מקרב קבוצות שאותם ערכים יהודיים-חברתיים-ציוניים עדיין מפעמים בקִרבן, ומהווים טורבינות רבות עוצמה להנעה חברתית של הציבור הדבק בהם.

כתנועת התיישבות ערכית-חלוצית-ציונית ויהודית, עלינו לבור עתה את דרכנו בסבך המציאות שאנו חלק בלתי נפרד ממנה. דומני כי עניין זה חורג הרבה מעבר לוויכוח הפוליטי על יחסנו לרצועת עזה מבחינה דמוגראפית ומבחינת זיקתנו הנפשית וההיסטורית-מורשתית אליה. המציאות הפוליטית הסבוכה יצרה זיקה בין שני אלה, שהם למעשה נבדלים זה מזה. האומנם נבחר בדבקות עיקשת ותובענית בערכי ההתיישבות המסורתית עליהם מושתתת תנועתנו או ניסחף אף אנו בזרם הגואה, שעלול לשטוף ערכים ורעיונות בלא מעצור? עבורנו, חברי הקיבוץ הדתי, שאלה זו עשויה להתברר כמכרעת, שכן עמידה מנגד, בעת מצוקה קשה, לגוש יישובים עבריים חלוציים ושכנים, עשויה לחלחל עמוק פנימה. ואילו היחלצות למענם עשוי להיות לה מסר בונה ומעצב כלפי חוץ וכלפי פנים כאחד. האומנם רשאים אנו להפריט גם נושא זה ולהותירו להכרעותיו האישיות של כל חבר וכל חברה בקבוצותינו או שנגבש עמדה תנועתית!

כפר עציון

חסר רכיב