תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מכתבים למערכת

18/04/2004
ניסן - אייר תשס"ד (682) 7
מכתבים למערכת

"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, 2)

(תגובה לכתבה "לא מוכנה" שהופיעה ב"עמודים-שבט", תשס"ד)

"יותר מאשר שמרו ישראל את השבת – שמרה השבת על ישראל". על אימרה זו שטבע אחד העם הייתי מוסיפה: יותר מששמרו ישראל על טהרת המשפחה – שמרה טהרת המשפחה על ישראל. חיי האישות על פי ההלכה עיצבו במשך הדורות את היחד הזוגי, והשפיעו על חוסנו של התא המשפחתי. הגדר ה"סוגה בשושנים" יצרה אהבה שלא נשחקת בשיני הזמן.
כל מי שלוקחת חלק בשיח הנשי הדתי שומעת סיפורים אין ספור על קיומה של מצוות טבילה בזמנה, גם בימים קשים, גם בתנאים המצריכים גבורה עד כדי מסירות נפש. אין אישה שלא תוכל לספר איך התגברה על מכשולים קטנים וגדולים על מנת לקיים את המוטל עליה, כשהיא נזקקת לקורטוב של עקשנות, כושר אילתור, התגברות על מכשול המבוכה. כמה משמעותית במצבים אלה היא העזרה של אישה לאחותה, גם אם הן לא מכירות זו את זו ולעולם לא תיפגשנה שנית. ואותו בית מסתורי הנמצא בקצה היישוב – כמה עמל מושקע בו על מנת להנעים את קיום המצווה עלינו. בניית מקווה קודמת לבניית בית כנסת!
לפיכך צר היה לי לקרוא בעמודים את הכתבה על התערוכה של חגית מולגן המל. אמנם לא הוגן להביע דעה על תערוכה שלא ראיתי, אך ארצה לבטא פה את מחאתי על הפיחות בערכים סגוליים יהודיים. על פי התיאור, בולטים במיצג מוטיבים המתקשרים בדרך כלל עם פצע, ניתוח, עיקור, אונס ואולי רצח. הפנימיות הנשית היא קרבן, קרבן של טקסי דת חסרי פשר וחסרי רחם.
אני שואלת את עצמי: האם זו אמירה אישית, או יצירה הנוגעת מעבר לאישי גם בהוויה הדתית של החברה שלנו? האם באמת המים במקווה הטהרה זוהמו? האם דווקא בדורנו, בו השתחררנו מכבלי מוסכמות "נושנות" של הסתרה והדחקת המיניות, דווקא עכשיו זה צריך לקרות לנו? כיצד הופכות פעולות טבעיות של בדיקת טהרה וטבילה במקווה לפעולות בזויות ופולשניות? אני מקווה ורוצה להאמין שלא כך הם פני הדברים.
באשר לי, אישה שמשתדלת לשמור על איסורי נידה וזוכה לטבול במקווה שנים רבות, הדברים נראים אחרת לגמרי. אני מאמינה שגוף ונשמה הם יישות אחת בלתי נפרדת, והברית ביני ובין בוראי נוגעת בבשר. כפי שקיבלתי בשמחה עצומה את גילויי הבגרות המינית, את רגע היותי אשת איש, את הלידה – כך לא התקשיתי לקבל את הטקסים הנלווים אליהם. אני מודה לאל על שנתן לנו ימי הרחקה ולאחריהם ימי קירבה. יום הטבילה עבורי הוא יום חג, יום של נישואין מחודשים מידי חודש. אני אומרת "ברוך שעשני אישה" בכל שלב, ומתחדשת מידי חודש. אם תרצו - שכרה של מצוות הטבילה הוא בעולם הזה.
חברה בעילום שם (998871-056)


ב"מעגל החיצוני"

בישיבת המזכירות המורחבת (המזמו"ר), נפגשנו הפעם בקיבוץ שלוחות. רוב הסעיפים עסקו בנושאים פורמליים: החלפת חברים במזמו"ר, בחירת ועדה רעיונית-מדינית, איחוד ההנהלות של הקרנות השונות של הקיבוץ הדתי, ועוד.
בדרך כלל התנהלו הדברים על מי מנוחות, אך מידי פעם התעוררו שאלות שגררו דיונים נוקבים, כמו קיבוץ שרצה למנוע מחבר להיות בוועדה המדינית-רעיונית של התנועה. האם חברי ועדות של התנועה הם נבחרים בזכות עצמם או שליחים של קיבוצם? האם קיבוץ יכול למנוע מחבר מלהיבחר לוועדה תנועתית?
ניתן דיווח והתקיים דיון על פעילות מתנדבי שנת י"ג. מחד, פעילות חשובה ומבורכת של הנוער. מאידך, הוצאה של למעלה מ-1.5 מיליון ש"ח בשנה.
היה דיון קצר על כינוס המועצה של הקיבוץ הדתי. המועצה האחרונה התקיימה לפני כ-6 שנים, ובה הוחלט על המעגלים השונים של התנועה, ועוד.
לא פחות חשוב מזה, היו בעבורי המפגשים הלא-פורמליים והשיחות בין נציגי הקיבוצים השונים. מטבע הדברים רציתי לדעת "מה דעתך בעניין הפרסלציה"? ו"מה אתה חושב על אפשרות שחבר ישכיר את דירתו כמקור הכנסה אישי"? ושמעתי תגובות מעניינות, חלקן מבכירי התנועה ונבחריה.
א. בזמן הקרוב יוגש חוק 979 של מנהל מקרקעי ישראל, שיחייב הסדרת חלוקה של משבצות המגורים בקיבוצים. אם יתקבלו – יצטרכו גם הקיבוצים השמרניים ביותר לעבור את התהליך הזה. זה לא מחייב, אמנם, מהלך של רישום בעלות, אך זה יאפשר זאת.
ב. כעיקרון, אין מניעה שקיבוץ יחליט לאפשר לחבריו להשכיר בתיהם, בתנאי שהקיבוץ ימשיך לעמוד בפירעון שוטף של ההלוואות שלקחו בערבות של קיבוצי התנועה.
ג. ייתכן שיש להסדיר בתקנון את הנושא, שיתייחס לנקודות, כמו: כללי קבלה אחידים של תושבים בידי ועדת קבלה; העברת שכר דירה לחברים "דרך" הקיבוץ, וקביעת גובה שכר הדירה.
שמחתי לשמוע על תמורות בחשיבה אצל בכירים בתנועה. זה מוכיח הכרה במציאות של סביבה משתנה, ולאו דווקא הסכמה או השלמה עם מציאות זו. בעולם העסקי, גמישות זו הינה ערובה להמשכיות וקיום של אותו ארגון, לאורך ימים.
מורדי שבט, ראש צורים


"בדרך" לפתיחות וקבלה

מה יותר מרתק מחיי אדם? הנה זה עתה יצא לאור ספרו האוטוביוגרפי בדרך מאת יהודה נוימן, מוותיקי קיבוץ עין צורים, ובסיפור חייו משתקפות ומשתזרות בבהירות משכנעת קורות ארץ ישראל מלפני קום המדינה ועד היום: ילדות במשפחה המגשימה את יסודות "תורה ועבודה", לימודיו בישיבות שונות, התבגרות ב"בני-עקיבא", גרעין הכשרה ועד להתיישבות בגוש עציון, בגוש מבודד ומאוים, הקרב הגדול והנפילה בשבי הירדנים.
באותה תקופה שלפני קום המדינה – בגוש עציון שנבנה עד אז על טהרת הקיבוץ הדתי – התיישב קיבוץ רבדים, גם הם צעירים לוהטים באמונתם. הבדלי ההשקפות הניכרים והמרחיקים נראו בתחילה כתהום שאי אפשר לגשר עליה. ואולם, חברי עין צורים שהיו סמוכים כל כך ל"אפיקורסים" מהקיבוץ הארצי, ותנאי המקום הקשים, ההתנכלויות והתנפלויות הכנופיות הערביות מהרי חברון, בעיות סיקול וראשית חקלאות – כל אלה אילצו את השכנים לדבר, לתאם ולשתף פעולה. והנה זה פלא: הנפש החלוצית גברה על האידאולוגיות השונות ונוצרה קירבה חברית ואף ידידויות בין שני היישובים הצעירים: "... והנה אנחנו הדתיים והם מה'שומר הצעיר' חברנו זה אל זה, אף באנו לביקורים הדדיים... " (מתוך הספר).
ואני מנחש כי במקום ההוא ובשעה ההיא החלה להתעצב אותה רוח המייחדת את עין צורים ובמיוחד את מכללת "מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות", שיהודה נוימן נמנה על סגל עובדיו ומוריו. זוהי רוח הפתיחות והקִדמה השורה על המכללה ועל כל תכניות הלימודים, מתוך רצון עז לפתוח את אוצרות היהדות בפני כול ולא לשמר אותם בתוך מסגרת צרה של המאמינים בלבד. ואכן, גם רבים מאתנו, חברי קיבוצים חילוניים בדרום, משתתפים בחוגים למיניהם, המרחיבים את האופקים, מקנים ידע ובעיקר הערכה חדשה של העושר העצום הגלום ב"ארון הספרים היהודי". חוג מרכזי המתנהל ב"מרכז הרצוג" נושא את השם "היהדות פנים רבות לה", ובו ניתן לראות את תמצית המגמה ההומניסטית, המתקדמת של קבלה, הבנה, בניית גשרים ויחס של כבוד לכל יהודי באשר הוא.
יואל דרום, קיבוץ כפר מנחם

"מדרש ראשי אימהות" (עמודים-אדר תשס"ד)
התרגשתי מאוד מ"מדרש ראשי אימהות". לשונה של המדרש משוכה בחוט של חן. ראיתי בדמיוני את הנשים שצוינו בו, אחת אחת כדמות חיה הקשורה אתי בקשרי ההיסטוריה של נשות ישראל. תודה לך יעל.
ממש שעה לפני השיחה שאני מעבירה לפני תפילת ערבית בבית הכנסת לחניכים שלי בכפר הנוער הדתי בכל שבת (לאחר מכן אני עולה עם הבנות לעזרת הנשים לתפילת ערבית), קראתי על רחל מורפוגו. לקחתי אתי את העיתון ובסוף השיחה סיפרתי לחניכים שיש "מי שבירך" מיוחד לתקופת הפסח. קראתי אותו בפניהם וסיימתי במילים: "ויהי רצון שהשנה בחג הגאולה נזכה לגאולה שלמה", והם ענו "אמן". אז יש שכר לפעולתך.
התרגשתי מן החוויה.
רחל סילבצקי, כפר הנוער הדתי, כפר חסידים

"כן, בבית ספרנו" (עמודים-אדר, תשס"ד)
ב"עמודים-אדר", תחת הכותרת "לא בבית ספרנו", בישר "פורום החינוך" על עוד שלב "מתקן". הייתי מציע ל"פורום" לגנוז את הכוונה לאסור "ריקודים מעורבים" בחגיגות הפורים של בני התיכון, כי נראה לי שרק אנטגוניזם יצמח מצעד כזה. אז מה הרווחתם?
בוודאי שחברי ה"פורום" לא יכלו להיות עדים לערבי ריקודי העם באולם הטמפלרים במחנה הארעי ב"וילהלמה" של קב' בארות יצחק. לצלילי תקליט שחוק או לקולות המפוחית של אריה סלומון ז"ל, רקדו זוגות "קרקוביאק" או "בן לוקח בת". מרנין, טבעי ולא מנע להניח תפילין למחרת.
מי מחברי הפןרום יכול לראות את שמואל דנה ז"ל, מקים בשלוחות להקת ריקוד שהוסיפה קורטוב של תרבות לכל אירוע. אפילו נרכשו שמלות רקומות בצבעים שונים עבור הבנות וחולצות רקומות לבנים, והמשיכו לשמור שבת.
עוד בשנות ה-80, אם אינני טועה, אורגנו ערבי ריקודי "ביחד" לבני התיכון של "המשותף בשדה אליהו", כל פעם במשק אחר. משוכנעני, שלא הריקוד המשותף הוא זה שהוריד לאחדים את הכיפה.
אפילו בבני-עקיבא, לפני החיבור אל עולם הישיבות, כאשר הגרעינים הקיבוציים שלחו בנים ובנות לנח"ל, עוד רקדו יחד, בלי עכבות.
אני מסכים אתכם שקל לחנך ל"מסר ברור", דוגמת החברה החרדית, מאשר להתאמץ בפלורליזם.
הוי "פורום", "פורום", אני כבר מבוגר מדיי "להתדיין" אתכם, אבל המגמה שלכם מייאשת.
ראובן ארצי, שלוחות


חסר רכיב