תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

משתיקה לזעקה

24/05/2004
עמודים ניסן-אייר תשס"ד (682) 7
" משתיקה - לזעקה - לדיבור"
ריאיון על שלושה דורות של אימהות בקיבוץ
עם ד"ר אראלה למדן, חברת קיבוץ נגבה
שחקרה את הנושא בעבודת הדוקטורט שלה
והוציאה ספר בנושא
מראיינות אותה 2 בנות הקיבוץ הדתי (אחיות)
שלא ישנו "אפילו פעם אחת" בהלנה משפחתית

מיכל שפיר ויעל להמן
(לבית בלנקנשטיין)

תל-אביב, יום חמישי אחר הצהריים, בחדר נאה במכון "מופת" בסמינר לווינסקי, אנו נפגשות עם ד'ר אראלה למדן.
במהלך הריאיון הופכת השיחה, ל"טריאלוג" – רב-שיח משולש, שבו אנו מקשיבות לשיח המרתק, משוות לחוויותינו האישיות כבנות קיבוץ מהיום הראשון לחיינו, ומתוך ההשוואה מתרשמות מהספר, מהסיפור ומהמספרת.
את הריאיון קיימנו עם צאת ספרה של אראלה על האימהות במהלך שלושה דורות בתנועה הקיבוצית, משתיקה לזעקה לדיבור. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שהגישה אראלה לאוניברסיטה העברית בירושלים.
אראלה, נעימת סבר, פתוחה ומחלקת עמנו בנעימות ופתיחות את עולמה דאז ועולמה ועולם ילדיה היום. אנו נשאבות לתוך תיאורי הילדות בקיבוץ דאז, וילדותנו שלנו שבה ועומדת נגד עינינו. אנו מגלות קווי דמיון בין העבר וההווה שבין קיבוצינו הדתיים ובין קיבוצי השומר הצעיר, אך מבחינות גם בשוני.
אראלה: "בחרתי בנושא זה לעבודת הדוקטורט מתוך תחושת צורך פנימי עמוק שממש בער בי. הרצון לחקור, להכיר ולהבין את עולמן של האמהות בקיבוץ מאז היווסדו, תוך כדי השינויים שהקיבוץ עבר ועובר".
בחזונו השאפתני של הקיבוץ להגשים חברת מופת שוויונית, נדחקה האימהות כמעט בלי הכנה מוקדמת, מלב ההוויה המשפחתית, לתפקיד המלווה של המטפלת הכל-יכולה. האימהות "שועבדה" להגשמת מטרות הקיבוץ, ובפני דור האמהות המייסדות הייתה אפשרות לנצור את אימהותן או לנטוש את חזון הקיבוץ שעליו חלמו.
פתחון פה לאימהות
לשם קיום המחקר פרסמה אראלה מודעה בעיתונות הקיבוצית, פגשה כ-60 נשים שנענו, ובהן גם אמהות מהקיבוץ הדתי. בסופו של דבר החליטה לבחור למחקר רק נשים מהקיבוץ הארצי מתוך תחושה שלמימד הדתי יש משמעויות נוספות, שהן מעבר למטרות מחקרה.
עבור רבות מהמרואיינות, כך חשה אראלה, שימש הריאיון כלי תרפויטי. הן שמחו לשתף ולשוחח והיו אף רגעי דמע ובכי. הספר נותן, לראשונה, פתחון פה לאימהות מדור המייסדים ולאימהות בנות הדור השני והשלישי בקיבוץ. קולן נשמע ברור ונוגע, לעתים עד לתוכי הנפש ממש.
אראלה, בת קיבוץ נגבה של השומר הצעיר, נישאה לבן משק וגידלה את חמשת ילדיה בקיבוץ. חוויות ילדותה, מלידה, דרך לינה בבית הילדים וגיל ההתבגרות ב"מוסד" שהיה אז בקיבוץ.
ה"מוסד" שהיה במעלה הגבעה, מרוחק מבתי הקיבוץ, מתואר בפיה כממלכה של בני נוער מלאי חוויות נעורים.
"זה היה ברור מאליו"
לאחר השירות הצבאי, למרות התלבטויות, חזרה אראלה הביתה. "זה היה ברור מאליו", היא אומרת. הביוגרפיה האישית שלה - כדור שני טיפוסי - הובילה אותה להפנמת מסרי הצייתנות וקבלת דין התנועה ללא עוררין. כך קרה שאת לימודיה החלה מאוחר, ובדרך עקלקלה הצליחה בסופו של דבר להגיע להישגים אקדמאים, לאחר שנים רבות בתפקידי הוראה, ניהול ותפקידים משקיים.
אראלה: "נשארו לי חוויות חיוביות ביותר מילדותי. זיכרונות ורודים שלא הייתי מוותרת עליהם בעד שום הון שבעולם! אך לא מעטים מבני גילי, בני הדור השני, זוכרים חוויות שונות לחלוטין - חוויות של כאב ובדידות".
האמהות, דור המייסדות, קיבלו את מרות כללי הקיבוץ, אפילו השרירותיים ביותר, ללא עוררין. אימהותן הייתה מוגבלת על ידי המטפלת המיתולוגית. זו שהידע והשררה המוחלטת בידיה. מחד, זוכרות אותה נשים כ"שטן", לה ייחסו עוצמה ופנו אליה ביראה. מאידך, היא זו שהעניקה ביטחון וכללים ברורים. בקיבוץ דאז גוברת על הכול הדאגה לבריאות. הן זוכרות את הבידוד-האיזולציה שנקטו מפחד המחלות שהשתוללו בארץ, הן זוכרות את האם הבאה להיניק את תינוקה בשעות קבועות ואת ההנקה הקולקטיבית. יש אמהות שהיניקו גם את ילדיהן של אמהות שחלבן יבש.
חלקן מצרות על החמצת חוויות האימהות והחמצת השהות עם הילדים - החמצת קשר משמעותי.
ליזה (83), אם מדור המייסדות: "...רק אז, כשבאו הנכדים, הבינותי שאנחנו היינו חסרי קשר, חסרי רגש... האימהות בשבילי זה דבר שהחמצתי".
חלקן עדיין סבורות כי עשו את הדבר הנכון, ואין בהן צער על דבר.
מה הפתיע אותך במהלך הריאיונות?
"לא תיארתי לעצמי שאשמע בדברי המייסדות ביקורת. הפתיע אותי הדיבור על קונפליקטים אישיים, זיכרונות ביקורתיים וכעסים.
דור האמהות המייסד הוא הדור 'השותק'. לא שוחחו במשפחה, לא הפגינו רגשות, לא הראו קִרבה פיסית. לא דיברו על מוות ואובדנים. הכול היה מלא סודות. הצייתנות הייתה נשמת אפן - מתוך הזדהות אידאולוגית מלאה, מתוך אמון במוחלטות הטוב הקיבוצי.
אמהות הדור השני – זהו דור שגדל בתוך השתיקה אך במהלך הזמן שבר את שתיקתו. בריאיונות הן העלו זיכרונות טובים מול זיכרונות רעים. זיכרונות הילדות השפיעו על טיב החוויה המתקנת בהורות העכשווית".
יעל (51), אם מהדור השני: "להיות אימא בקיבוץ בלינה משותפת זה להיות אימא מצייתת... מצד אחד, היה לי חשוב לציית לחוקים, ומצד שני, הייתה לי תחושה קשה שאני עושה דבר לא נורמלי... בכל לילה הייתי לוקחת את הילדים שהיו לי כל כך יקרים ושמה אותם בקצה הקיבוץ, בבית ילדים בלינה משותפת... זה מאוד חזק מוטבע בי, שאם לא תצייתי לחוקים, לא יאהבו אותך, לא יאהבו אותך פירושו מוות... כי רק מי שמציית לחוקים הוא מתקבל ומקבל..."
גם אראלה מתנסה, בראשונה - כבת, בשנייה - כאם
אחת ממסקנותיה של אראלה היא, שלילדים שתיארו זיכרונות קשים, היה קשה בבית הילדים אך גם בבית ההורים. ילדים שיש להם זיכרונות נעימים, על פי רוב, היה להם גם קשר טוב יותר עם ההורים. כך גם נשים שכילדות לא יצרו קשר חם עם ההורים – קשה להן יותר עם הזדקנות ההורים היום. הן ממלאות את חובתן בטיפול בהורים מתוך כעס וניכור.
בחוויותינו שלנו, בנות הדור השני בקיבוץ הדתי, נראה לנו שדור האמהות המייסדות שלנו בקיבוץ הדתי, לא הרחיק לכת בדחיקת האמהות מסדר יומן, ואולי היה המימד הדתי הגורם המשפיע והמכריע יותר כתגובת נגד לאידאולוגיה הקיבוצית, והצד המשפחתי היה בעל משמעות חזקה יותר.
הדור השני - מציית אך זועק. הן חשות בהחמצת האימהות, ובשלב כלשהו דואגות לשינוי - ללינה בבית.
אריאלה, בת הדור השני, מעידה על עצמה כי אהבה מאוד את הלינה המשותפת. אך כשילדיה נולדו, התקשתה כאימא להשלים עם הצורך בהשארתם בבית הילדים בלילות. בהדרגה עברו ללינה משפחתית, וניצלו את מלחמת המפרץ בראשית שנות ה-90, למעבר סופי הביתה.
הדור השלישי - דור "מְדבֵר"
הדור השלישי, לעומתם, שונה מאוד. הוא הדור המדבר. לפי ממצאיה עסוק הדור הזה קודם כול בזוגיות, במיצוי אישי. האימהות מגדירה את גבולות הקריירה. בדור זה נמצא הרבה פחות מעורבות בחיי הקיבוץ, הרבה פחות מחויבות לעבודה - המשפחה לפני הכול. בן הזוג נתפס כשותף בגידול הילדים.
עדן (43), אם מהדור השלישי: "מה זה להיות אימא? זה כל הזמן להשתנות... לכל אחד מילדיי אני אימא אחרת... אני מרגישה שכל הזמן אני לומדת מהם, אני קשובה לילדיי... אני מרגישה שאני נוגעת בהם במקומות הנכונים... אני נורא שמחה אתם...".
זה ניתן להסבר גם על רקע השתנות הקיבוץ בכלל. נגבה, קיבוצה של אראלה, עובר הפרטה מלאה. השינוי דרסטי ומשפיע על כל תחומי החיים.
ומה אתנו בריאיון?
גדלנו במשפחה אחת, בקיבוץ אחד, אם כי בהפרש של שנים אחדות. האחת, עברה מסלול דומה מאוד למסלול של אראלה – נישואים, גידול ילדים בקיבוץ, וחיים בקיבוץ עד היום. השנייה, עזבה את הקיבוץ בשלב מוקדם מאוד ואת כל חייה הבוגרים חייתה מחוץ לקיבוץ.
האם החוויות והזיכרונות האישיים השפיעו על ההחלטות שליוו אותנו בחיינו הבוגרים?
קרוב לוודאי שכן. הזיכרונות מהגידול המשותף, מבית הילדים, הלינה, ההשכבה - כל ההתנסויות האישיות תורגמו באופן חווייתי שונה על ידי כל אחת מאתנו.
האם דגמי האמהות שלנו שונים?
בפועל אין זה נראה כך. השינוי שחל בדור השני בקיבוץ קירב אותו לדרך גידול הילדים מחוצה לו.
סיפורי הקיבוץ הארצי, שאותם בלענו בשקיקה מפי אראלה, נשמעו לנו מוכרים אך הרבה יותר קיצוניים בנוקשותם. חשנו שאנו מכירות את הדמויות של ותיקות הקיבוץ, את הדמות של המטפלת ה"כל יכולה". את תופעת הצייתנות, את ה"אילמות" התקשורתית, את קולו של הציבור מול קולו של הפרט.
יכולנו להעיד מניסיון אישי כי האימהות תפסה מקום הרבה יותר מרכזי בחשיבותו ובמשך הזמן שהוקדש לו בדור השני, וכי הזוגיות תופסת מקום רב חשיבות בחיי הדור השלישי. תהליך זה כאמור, חופף לתהליכים מקבילים בארץ בכלל.
הקיבוץ השתנה ומשתנה. השינוי העצום שחל בתפקיד האימהות, השיבה למילוי תפקיד בסיסי זה וחיזוק המשפחה הגרעינית – מעיד יותר מכול על השינוי בהתייחסות לבסיס האידאולוגי של הקיבוץ, על "ניתוץ הפרות הקדושות" שנתפסו כאמיתות מוחלטות ובלתי ניתנות לערעור.
נראה כי העולם הרגשי שיחק תפקיד משמעותי ביותר בשלוש הדורות של האימהות, ובסופו של דבר הרגש שהושתק והפך את האמהות ל"אילמות", התפרץ ב"זעקה" בדור השני והפך לתקשורת טבעית וזורמת בדור הזה. לא לנו לשפוט את ההיסטוריה. החוויות הייחודיות שחווה הדור של אראלה וחווינו אנו- שוב אינן בנמצא, וככל הנראה גם לא ישובו בעתיד. כל שנותר הוא לחקור חוויות אלה, בטרם ייתם כל הדור המייסד, ובטרם יימחקו מהזיכרון הקולקטיבי מושגים כמו: הלנה משותפת, בית הילדים , ה"מוסד" ומטפלת התינוקות.

בארות יצחק – ירושלים
טבלה על הלנה
מתי עברו בקיבוצים שלנו מהלנה משותפת בבתי הילדים להלנה משפחתית בבית?

לביא:
1953 - עלה באסיפה נושא ההלנה. ההצעה נדחתה בעיקר מצד הרווקים שחששו שהחברים יהיו עייפים מדיי מכדי לעבוד. כתוצאה מכך עזבו משפחות אחדות.
כעבור 3 שנים נוספות שוב עלה הנושא באסיפה והתקבל.
בסוף שנת 1956 - "חזרו הילדים הביתה", לפי קצב מוכנות הדירות.

עין צורים:
בשנת 1964 - עברו להלנה משפחתית מגיל 3.
בשנת 1967 – שונתה ההחלטה וכל הילדים עברו להלנה משפחתית.

שלוחות:
הלנה משפחתית מ-1970.
שדה אליהו: כבר בשנת 1944 ישנו הילדים מגיל הגן בבתי ההורים. כיצד? בית המגורים היה "רכבת" של 4 חדרים. בחדרים א, ב, ג, גרו 3 משפחות ובחדר הרביעי גרו במשותף ילדי שלוש המשפחות...
מחורף 1947 ועד קיץ 1948 חזרו הילדים לישון בגן הילדים בגלל המלחמה.
ב-1978 עברו כל הילדים מגיל 0 להלנה בבית.

טירת צבי:
ינואר 1978 - עברו הילדים עד כיתה ח' ללינה בבית ההורים. בשלב מאוחר יותר נקבע שמאריכים את גיל ההלנה עד סוף י"ב. לפני 7 שנים האריכו את גיל ההלנה בבית עד גמר השירות הצבאי.

בארות יצחק:
1959 - עברו הביתה ילדי הקיבוץ מגיל 3 עד חברת נעורים, סוף כיתה ח'.

עין הנצי"ב:
סוכות תש"י, 1949 – אסיפה ראשונה בנושא הלנה משפחתית. תוצאות ההצבעה "שינוי לא מיידי".
כסלו תשי"ח, 1957 – חודשו הדיונים. תוצאות ההצבעה "נגד".
חורף תשל"ה, 1975 – מִשאל בנושא, והתוצאות "בעד". נבחרת ועדה להכנת הנושא.
קיץ תשל"ו, 1976 – האסיפה מצביעה בעד הלנה משפחתית. נבחרת ועדת ביצוע.
טבת תשמ"א, 1980 – עוברים להלנה בבית.

סעד:
חורף 1979 – נבחרה ועדה לבדיקת נושא ההלנה המשפחתית.
אביב 1980 – אסיפת החברים החליטה עקרונית בעד הלנה בבית אבל רק כשיתאפשר מבחינה כלכלית.
בחג השבועות תשמ"ד, 1984 – עברו להלנה משפחתית ילדים מגיל 0 ועד כיתה א'. שאר הילדים נשארו בבתי הילדים וגיל ההלנה טיפס עם גיל הילדים, עד כניסת כל הילדים להלנה.

יבנה:
סתיו 1985 – עברו ללינה משפחתית מגיל 0 ועד סוף כיתה ט'. חברת הילדים בכיתות י'-י"ב נשארו בבתי הילדים, קרי, בבתי הפנימייה התיכונית של בית הספר התיכון הקיבוצי בקב' יבנה.
חסר רכיב