תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הקיבוץ הדתי ועליית הנוער

11/04/2004
עמודים ניסן - אייר תשס"ד (682) 7
עליית הנוער הדתי והקיבוץ הדתי - נחום ברוכי
הקשר בין תנועת הקיבוץ הדתי לעליית הנוער הדתי קיים מעת הקמת שני הארגונים, שצמחו זה מתוך זה. מחד, ראה הקיבוץ בנוער העולה חלק מעצמו ומטרת קיומו, ומאידך, הנוער העולה היה המקור העיקרי לגידולה של תנועת הקיבוץ הדתי ב-20 שנותיה הראשונות.

ראשיתה של תנועת הקיבוץ הדתי, כזכור, בשנת תר"ץ, ברודגס (ובשח"ל). כבר בתחילת דרכה הגו חבריה רעיון, שאפשר לקיים את ההכשרה להתיישבות בארץ ולא רק בגרמניה. עם עליית הנאצים לשלטון גדל מאוד מספר הפונים לציונות. לנוער הדתי הייתה רק כתובת אחת - הבח"ד (ברית חלוצים דתיים, תנועת האם של רודגס).
מה הסיפור של עליית הנוער?

לפני 70 שנה, בשנת 1934, חברו אנשי רודגס אל הגב' רחה פראייר, יוזמת הרעיון, והשתתפו בהקמת הארגון. "באשר למסגרת החינוכית נקבע, שתינתן העדפה למשק הקיבוצי. המטרה הייתה שחניכי עליית הנוער יכו שורש בתנועת ההתיישבות של ציבור הפועלים בארץ, ויגשימו בדרך זו את משאת נפשה של הציונות. לקיבוץ היו נתונים מתאימים להגשים משימה זו. המשק הקיבוצי התאפיין בכך שיישוב שלם קיבל על עצמו תפקיד אקטיבי בחינוך הנוער, מי בעבודה ומי בהוראה ובהדרכה".
כאשר נפתחה ההרשמה לעלייה במסגרת זו, הופתעו לגלות שמספר הנרשמים מחוגי הבח"ד הגיע לשליש מהרשימה, בשעה שהיה מקובל שחלקו של המזרחי בתנועה הציונית בגרמניה אינו עולה על 10%. קבלת סרטיפיקט הייתה מותנית באישור מהארץ שיש מקום קליטה מסודר עבור הילדים, ואת זאת לא יכלה הבח"ד לספק. קבוצת הילדים הראשונה נקלטה, כידוע, בעין חרוד והשנייה באה לרודגס. אלא שהתנאים היו שונים בתכלית: עין חרוד היה כבר קיבוץ שישב על אדמתו כ-12 שנה. משק גדול ומבוסס ובו כ-480 חברים. רודגס, לעומת זאת, הייתה עדיין מחנה זמני שחלק גדול מ-60 חבריו היו עולים חדשים בעצמם, שהתפרנסו מעבודות מזדמנות במושבה. אבל הלחץ היה עצום ובארץ לא נמצאה מסגרת דתית אחרת לקליטת ילדים. לפיכך הכניסו אותם חברי רודגס לתוך ביתם, שלא היה אלא קומץ צריפים ואוהלים, ואלה הפכו בן לילה למוסד חינוכי, כאשר הצוות הקולט והמחנך הם כל חברי הקבוצה. כאן המקום לספר, שאפילו בימי המצוקה הגדולה, כאשר החברים הסתפקו בפרוסת לחם בריבה, קיבלו הילדים לחמנייה בחמאה וקקאו חם כל בוקר... גם בתי הבטון הראשונים שניבנו במקום היו בתי הנוער.
מצוקת הקליטה גברה. רודגס הפכה כבר להיות "חבר הקבוצות של הפועל המזרחי", ומייסדיה יזמו את הקמת "כפר הנוער הדתי" כפתרון של קבע לצורך החיוני. את הכפר עצמו בנו בנאים ובעלי מלאכה מהקיבוץ והצוות החינוכי הורכב מחברי הבח"ד. ובעודם טורחים בגיוס כספים ובסידורים טכניים, נאלצה רודגס לקלוט את קבוצת הילדים השנייה ומספר החניכים היה כבר גדול ממספר חברי הקבוצה עצמם. בשנת 39' ייסדו בוגרי חברת הנוער הראשונה את שדה אליהו ולימים הקימו בוגרי הקבוצה השנייה את עין הנצי"ב. הקבוצה השלישית היא הגרעין של שלוחות. חברת הנוער מכפר פינס ייצבה את רמת השומרון, לימים בארות יצחק, וקבוצה מבוגרי מקווה ישראל, הקימה את משואות יצחק בגוש עציון. כך, 10 שנים אחרי ההתחלה, היו כמחצית מחברי הקיבוץ הדתי בוגרי עליית הנוער. ראוי לזכור שהגדלת מספר הקבוצות לא הגדילה את כושר הקליטה ואולי אף הקטינה אותו, שכן, רוב הנקודות ישבו באזורים שלא איפשרו הכנסת ילדים, מסיבות ביטחון.

הוועדה לעליית הנוער הדתי

כותב אברהם הרץ (רודי): "היה ברור שרודגס לבדו אינו יכול להרים את המשא הזה, אך הוא הבין שמחובתו להיות הכוח היוזם והקובע. שהרי מדובר בנוער שחונך על ברכי התנועה, נוער שכל שאיפתו היא להצטרף לקיבוץ. קיבוץ רודגס יזם הקמת ועדה ציבורית לעליית הנוער שאליה צירף אנשי חינוך ובעלי השפעה מבין המקורבים אליו, מתוך פעילי המזרחי בגרמניה, שזה מקרוב עלו: ד"ר ארנסט סימון, ד"ר אהרן ברט, ד"ר ישעיהו וולפסברג, בנו כהן והחברות דבורה פרנקל (אלינר) וקלריסה לוויטה".
כבר בשלב זה אפשר לשאול, מניין היה לחבורה הקטנה הזאת אומץ, או חוצפה, לקחת על עצמם אחריות לפרויקט גדול כזה. לשאלה זו שתי תשובות, האחת עניינית – "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", פשוט לא היה מישהו אחר. והשנייה - אידאולוגית – "... ודאי, הקיבוץ קטן ותפקידיו מרובים וקשים, אך עיקר זכות קיומו ברצונו החלוצי ליצור את הגרעין לחברה הדתית החדשה (הדגשה במקור), בהתאם לכך יש לראות את עליית הנוער כחלק בלתי נפרד של מטרות הקיבוץ". כלומר, חינוך הנוער בקבוצות הוא הגשמת מטרת-העל של התנועה, יצירת החברה הדתית החדשה.
אחת הפעולות החשובות של "הוועדה לעליית הנוער הדתי", הייתה הקמת הסקטור הדתי במקווה ישראל. מקווה היה בית ספר חקלאי רגיל, שהתקיימו בו חדר אוכל כשר ושמירת שבת, לכן הוא נבחר כמקום קליטה לילדים דתיים. חברי רודגס שלחו לשם כמה מחבריהם כדי לקלוט ולהדריך את העולים הצעירים ולהקים בו את הסקטור הדתי.
בשנת תש"ד, מסכם פנחס רוזבליט עשור לעליית הנוער: "... ואמנם משום חידוש היה ברעיון זה, במיוחד בניסיון להשתמש ביישובים חקלאיים, ברובם עוד צעירים, לשם חינוך נוער שנותק מבית הורים, מסביבתו ומתרבותו הקודמת, נוער השב, לפעמים בעל כורחו, למולדתו-עמו. הרעיון צץ דווקא בגרמניה המתבוללת, לפני עלייתו של היטלר וזמן קצר אחריה...
אבן בוחן להצלחת המפעל הייתה מידת נכונותו של הנוער להיות ממשיכי המפעל ההתיישבותי. במובן זה שונה במידה מרובה היה תפקידו של הנוער הדתי. עליו לא היה להסתגל לקיים. המפעלים של ההתיישבות הדתית היו מעטים ובלתי מבוססים...
הוטל עליהם ליצור הווי של חיים יהודיים דתיים, שבהם מתחנך אדם, מסור לעבודה ולתפקידי הדור, נאמן למסורת, הרואה בתורה את היסוד לחיים מתוקנים של הפרט ושל הציבור כאחד... הקיבוץ הדתי, מחצית מחבריו עברו את הכשרת הנוער. זהו המבחן החשוב ביותר להצלחת עליית הנוער. ללא השוואה עם מפעל חינוכי אחר בארץ".
ילדי טהרן

עם בואם של "ילדי טהרן", בשנת תש"ג, חל מפנה בהתפתחות עליית הנוער. ארגון שטיפל בקבוצות קטנות יחסית, בעיקר דוברות גרמנית, קלט בבת אחת כ-700 ילדים, ממוצא פולני, רובם בגיל פחות מ-14. מציאות זו חייבה גישה מעשית שונה לחלוטין. שיטת החברות וכפרי הנוער לא התאימה לגילאים האלו. נדרשו בתי ילדים, מדריכים ומטפלות דוברי פולנית, והעיקר, המספר הגדול גִלגל את הכדור אל המגרש הפוליטי. כולם גילו עניין, פתאום. התחילו להבין שאנו עומדים לפני פריצת דרך בהצלה (כך קיוו) ומספרי הניצולים יגדלו, וכל מפלגה ביישוב התעוררה לדרוש את חלקה. "אגודת ישראל" שהייתה עד אז גורם שולי למדיי, יצאה למאבק להצלת נפשות הילדים מן השמד.
לא נעסוק בפרשת ילדי טהרן, אלא רק בנגיעתה לקיבוץ הדתי. ברמה הפרטנית, קיבוץ שהיה בו בית ילדים, קלט ילדים ושילב אותם באופן מלא במערכת הטיפול שלו. ובאשר לרמה הציבורית, הקיבוץ הדתי היה, כזכור, הגורם המרכזי בוועדה לעליית הנוער הדתי וזו הייתה מעורבת מאוד בעימותים.
ב"עלונים" (אדר ב' תש"ג) אנו קוראים:
"ילדי טהרן הגיעו... ראינו את עצמנו כל השנים הנאמנים של ההורים אשר מסרו את ילדיהם לידינו. על פי דרישתם היינו אחראים להמשיך את מסורת בית אבא... השנים האלו עברו לבלי שוב, אין יותר אפשרות לשאול את פי ההורים... זכה הקיבוץ לגולל את חרפת היהדות הדתית אשר לא ידעה להתכונן לקראת הבאות. זכות זו מחייבת, מטילה היא אחריות עצומה על כל יחיד ויחיד בקיבוץ. לאור מצב זה נראה לנו אותו ויכוח אשר נשמע בזמן האחרון בתוכנו על צמצום תפקידים נוכח המחסור בכוחות מספיקים – מיותר ומזיק. תפקידים אלו הם הם המצדיקים את קיומנו, הצדקה אחרת אין. פעם בחרנו בהם ושוב לא נוותר עליהם".
הוויכוח נמשך ונעשו הסכמים פוליטיים, על אפו ועל חמתו של הקיבוץ הדתי. גם ההשפעה בוועדה לעליית הנוער הדתי, יציר כפיו של הקיבוץ הדתי, ניטלה ממנו. בדיון בוועד הפועל, מאשים אברהם הרץ את מנהיגי הפועל המזרחי בטיפשות ואת האגודה ברשעות: "קשה להאמין שהחבר שפירא וחבריו בדעה כה תמימים שהם חושבים שהיה אפשר למנוע בעד הסקנדל על ידי ויתור מצדנו על אחוז מסוים של ילדים. לא בשביל הצלת אפילו ילד אחד היה נחוץ הסכם עם האגודה. החינוך הזה היה מובטח על ידינו ויתר הגורמים. לכן לא הייתה כל הצדקה להציע מצדנו למכור ילדים דתיים לחינוך לא ציוני בארץ ישראל. האגודה יותר מעוניינת בסקנדל ציבורי מאשר בילדים".
ערב קום המדינה מסכם פ' רוזנבליט: "אלפים של בני נוער דתי הועלו ארצה בדרך זו וחונכו במקומות שונים ומהווים כיום חלק חשוב של הקיבוץ הדתי. כיום, יותר מבכל זמן אחר חיל מילואים העיקרי, כמעט היחידי להתיישבות הדתית ובמיוחד לקיבוץ... עד לפני כמה שנים נשא הקיבוץ הדתי לבדו, בעזרת חברים אחדים של התנועה, את התפקידים הארגוניים והחינוכיים של המפעל כולו. המצב השתנה כשעליית ילדי טהרן העמידה את עליית הנוער לפני בעיות חדשות והבליטה את הצד הפוליטי של העניין... הקיבוץ הדתי אשר הועמד לפני תפקידים של התיישבות, קליטת עלייה ושליחות, ויתר מצדו על הנהגתו בשטח זה, ועל ידי כך ניטלה השפעתו בהדרגה...".
עם קום המדינה

עם קום המדינה השתנה המצב לחלוטין. התנועה התרסקה בקרבות והחלה לשקם את עצמה בסיומם. היה ברור להנהגתה, שהעתיד תלוי בתגבורת מעליית הנוער, לכן החליטה המזמו"ר בפברואר 1949, כאשר כמה מהקבוצות עדיין בחזית ואחרות בשבי בעבר הירדן: "הקיבוץ הדתי מביע את נכונותו לקליטת נוער עולה ולחינוכו במשקיו ובמוסדות הקשורים בו".
שנה אחרי כן, כשכבר ברור שהקבוצות אינן מסוגלות לעשות שוב את מה שעשו 10 שנים קודם לכן, מחליטים להקים כפרי נוער ליד הקיבוצים. וכך אנו דווח באייר תש"י:
: "... הולכים ומוקמים מוסדות: 1. ליד ניר עציון (כפר וינגייט) 2. על יד לביא, מכספי יהודי הודו (הודיות) 3. גם גבעת וושינגטון תשמש מקום קליטה לנוער בשנים הראשונות וייתכן שבקרוב נוכל להקים מוסדות נוספים...".
במצב שהתהווה אחרי קום שמדינה הלך הקיבוץ ונדחק ממוקדי העשייה הלאומית וגם עליית הנוער חדלה להיות מקור משמעותי לתגבורת. את מקומה תפסו גרעיני בני-עקיבא, אבל זו כבר פרשה אחרת.
לסיכום

מתוך סיפור ההדדיות הזאת עולה שאלה גדולה: כיצד השפיעו בוגרי עליית הנוער, חברי הקבוצות, על דמותה ועל תדמיתה של תנועת הקיבוץ הדתי. התשובה לכך נמצאת בדרך התגבשותה של האידאולוגיה המיוחדת של הקבוץ הדתי, אותה תיאר צוריאל אדמנית במילים אלו: "... המעשה קדם את העיון, בחינת 'סוף מחשבה במעשה תחילה'". הקבוצות השונות פעלו, כל אחת בדרכה מתוך אינטואיציה. רק בשנת תרצ"ח (38') ניסח משה אונא בפעם הראשונה את מה שנהיה לאידאולוגיה "הרשמית", שפורסמה בכתב רק בתש"ב.
כלומר, קליטת חניכי עליית הנוער הייתה חלק מאותו מעשה והם עצמם נטלו חלק במחשבה שגיבשה את האידאולוגיה, נחלת הקולטים והנקלטים כאחד. מי שנקלט היום, נהיה מחר לקולט.
הוא אשר אמרתי "שניים שהם אחד".

בארות יצחק

חסר רכיב