תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

בעקבות ציונות דתית אחרת

11/04/2004
עמודים ניסן - אייר תשס"ד (682) 7
בעקבות ציונות דתית אחרת - אבי שגיא
על יהודה נוימן ועל ספרו "בדרך"
בערב התכנסות לכבוד הוצאת הספר

ההתכנסות כאן הערב לכבוד ספרו של יהודה – בדרך, מכפר סבא לגוש עציון ועד בקעת שפיר, היא אירוע מרגש ומיוחד לכולנו. הביוגרפיה הפרטית, האישית של יהודה, היא בעצם סיפורו של דור ואולי של שלושה דורות שפעלו וייסדו את המפעל הגדול הזה ששמו מדינת ישראל. הסיפור האישי מאוד הוא תעודה ייחודית שבה הפרטי ביותר הוא עדות של דורות המייסדים, שקולם וזיכרונם הולך ונמוג.
במה ייחודם של גיבורי הספר?
הקו הבולט המשותף לכולם הוא העדר מוחלט של ציניות; אפילו קורטוב של ציניות לא ניתן למצוא אצל גיבורי ספרו של יהודה. הם מזוהים לחלוטין עם המעשים והעלילות שאותם הם מחוללים. אין בהם ריחוק כלשהו ממעשיהם. אין פירושו של דבר שהם נעדרי תודעה ומחשבה. אבל תודעתם אינה דומה כלל לתודעה המרוחקת של מי שהופך את עצמו ואת חייו לאובייקט של מחשבה וביקורת.
שוו בנפשכם: מחליט אדם לבחון את חייו, לבדקם מראשית ועד אחרית. פעולה זו מחייבת אותו להתרחק קמעה מקיומו, להתנתק ואולי להתנכר לעובדות חייו ולהפכם למושא של עיונו. ייתכן שבעקבות מחשבה וביקורת זו יחזור האדם ויאמץ את חייו כפי שחי אותם; אבל משהו כבר נפרם באחדות הראשונית שבין חייו של האדם ובין תודעתו. חווית הריחוק או הניכור אינה נמחקת מבלי השאיר שריד. זרע הניתוק והניכור מחלחל ופוצע את האחדות הראשונית, הנותרת לא יותר מאשר חלום, זיכרון נוסטלגי, שאיפה והשתוקקות.
אין זו, כמובן, הדרך היחידה שבה תודעה עצמית יכולה לפעול. היא יכולה לפעול בתוך ועם המעשים. או אז התודעה אינה משהה ומרחקת את האדם מפעילותו; היא מופיעה עם פעילותו, וכחלק ממנה. הוגים כסארטר כינו תודעה זו – תודעה פרה-רפלקטיבית; דהיינו, תודעה המתלווה לפעולה ולמעשה ואינה משהה אותם.
גיבורי ספרו של יהודה הם אנשים חושבים ושואלים, בודקים את דרכם, ובוודאי מחפשים נתיבות חדשים. אבל הביקורת לא נעשית מחוץ לפעילות אלא כחלק אחדותי שלה. כך למשל, תנועת "אל המקור" העלומה והחשובה שיהודה חשף בפנינו, בוודאי אינה מורכבת מאנשים נעדרי ביקורת עצמית ומחשבה. די אם ניזכר בדמויות המופלאות שחברו לתנועה: האב אברהם יצחק, הסופר דוד מלץ או הסופר יצחק דמיאל, כדי להיווכח כי יש לנו עניין באנשים חושבים. אבל מחשבתם וביקורתם העצמית נוגעת לשורשי קיומם ובתוך קיומם – לעולם אין הם משקיפים מהחוץ על עצמם. זהו סוד כוחם, זהו סוד אישיותם הקוסמת, הנראית כה זרה ומשונה לדור רפלקטיבי; דור שהציניות והקור הם מוצר הלוואי האפשרי, פרי הביאושים, של עמידה תודעתית מרוחקת ומנוכרת.
אכן, אין זה הכרחי שתודעה מרחקת ומנכרת תתגלגל לכדי ציניות – שלילה ערכית מוחלטת; אבל מהלך זה אכן אפשרי. שהרי הציניות היא הריחוק המוחלט של האדם מעצמו, מחייו; שלילה מוחלטת של היש המתגלגלת, לעתים, לכדי השתוקקות המוות והחידלון.
מה אפשר לשלוש הדורות – הסב, האב והבן השוזרים את הספר להיות מה שהינם? מה הגן ומגן עליהם מפני הציניות האורבת לפתחם של מפעלים גדולים והכרעות גדולות?
נדמה לי כי המפתח נעוץ באופן הווייתם הציונית הייחודית. כדי להבהיר עניין הרשו לי לשרטט בפניכם שני מודלים עיקריים של ציונות בכלל, וציונות דתית בפרט. ציונות וציונות דתית בכלל כסגנון חיים שלם, יכולים לנבוע משתי גישות יסוד שונות לחיים: אידאולוגית וטבעית. ציונות וציונות דתית אידאולוגיים, מקורם בבעיה או במשבר המוצאים את פתרונם באידאולוגיה הציונית. כדי להבהיר תפיסה זו אתייחס לשני הקצוות של האידאולוגיה הציונית דתית: הרב קוק וישעיהו ליבוביץ'. שני הוגים גדולים אלו ניצבו, פחות או יותר, לנוכח בעיה אחת יסודית – כיצד להתאים וליישב בין מחויבותם הדתית ובין פתיחותם כלפי מה שבעיניהם נתפס כ"חוץ" הלא דתי, הן זה היהודי והן זה הכללי. שני הוגים אלו הציבו פתרונות סותרים: הרב קוק הפנים את כל החוץ היהודי והכללי אל היהדות ואל הקדושה. כלומר, הרב קוק הרחיב את היהדות אל מכלול מרחב הקיום האנושי והמטאפיסי. ליבוביץ' הציע בדיוק פתרון הפוך: צמצום היהדות אל מרחב מותחם. כך שכל מה שמשתרע מחוץ לו הוא נייטרלי וחסר ערך, חיובי או שלילי, מבחינה דתית. שתי גישות הפוכות אלו איפשרו לציוני הדתי לחבור לקהילות ולפרקטיקות שנתפסו בתודעה הדתית בת-הזמן כמנוגדות למחויבות דתית.
שתי הגישות אינן נקיות מקשיים; באופן בסיסי הן אינן הולמות כלל ועיקר את ניסיון החיים הממשי שיש לציוני-דתי בחייו היומיומיים. המודל של הרב קוק אינו מתיישב עם חוויית החולין המוחלטת שבה מתנסה ציוני-דתי במרחבים רבים של חייו – המרחבים המקצועיים, הכלכליים, החברתיים, האסתטיים, ועוד ועוד. המודל של ליבוביץ' אינו מתיישב עם חוויית האחדות של המאמין שאמונתו ותודעתו הדתית אינם יכולים להיתחם במרחב סגור מובדל ומופרש ממכלול חייו. קשיים יסודיים אלו מקורם בכך שהציונות הדתית של הוגים אלו היא אידאולוגית, תודעתית, מכוונת ויזומה כמענה לבעיה שבפניה ניצב המאמין המודרני.
כנגד מודל זה של ציונות דתית, אני מבקש להצביע על גישה אחרת לגמרי, שסיפור חייהם של מייצגיה מסופר על ידי יהודה בספרו. אישים אלו לא התנסו כלל בבעיה של יחס בין עולם יהודי פנימי לעולם חיצוני. אישים אלו התנסו בחיים שיש בהם אחדות ראשונית, קדם-תודעתית בין מכלול מרחב החיים שבתוכם פעלו. חוויה ראשונית זו של אחדות של מכלול מרחבי החיים – הפעולות והמעשים, היא ראשונית, במובן זה שגיבורי הספר לא התנסו בניכור, בריחוק ובשיבה; הם היו שם מאז ומעולם, בסגנון חייהם הם מימשו אחדות זאת. הם היו בני בית ולא זרים במכלול מעשיהם ופעולותיהם.
בן בית או ליתר דיוק בעל בית, ניחן במידה גבוהה במיוחד של גמישות ודינמיות. מי שעולמו ניזון מאידאולוגיה נוטה לשרטט את העולם בצבעים חדים של שחור ולבן, טוב ורע; לעומת זאת, מי שעולמו ניזון מחוויית ראשית הרמונית שבמסגרתה הווייתו והעולם מפולשים זה לזה, אינו משרטט את העולם בצבעים כה חמורים; יש בו את העדינות הרגשית וההכרתית, המובילה לגמישות, סובלנות, חמלה ופתיחות.
אכן, הסב והאב, וגם הבן – יהודה שלנו, מימשו ומממשים גמישות ודינמיות האופייניים לבעלי בית. קשר עמוק יש בין קביעתו של הסב כי לא יתרחש שום נזק אם כמה דורות יהודים יעבדו ופחות ילמדו תורה, לקביעתו הנהדרת של יהודה בחתונה של בתו תמר ונרקיס: "שתי עגלות מלאות יש כאן". רק מי שיש לו ביטחון מוחלט בהווייתו, בסגנון חייו, יכול לומר דברים אלו. אין הוא זקוק לאידאולוגיה שתשלול או תחייב את הזולת, את האחר. שהרי בניסיון חייו הגבולות המאיימים שבין האני והאחר אינם קיימים; מלאותו העצמית אינה נפגמת על ידי נוכחות של אחרות ואחרים.
לא בכדי גיבור מרכזי בחייהם של שני הדורות - האב, אברהם יצחק, והבן, יהודה - היה הרב חיים הירשנזון, שביטא בחייו הריאליים, כמו גם בכתיבתו, סוג ציונות זה. ביטחון במלאות העצמית המגולמים בגמישות, בהכרה במורכבות של החיים היהודיים, בסובלנות ובאהבה עמוקה למכלול השונה והמגוון בהוויה היהודית.
ציונות דתית אידאולוגית יכולה להתגלגל לציניות, כדרך שכל עמידה תודעתית מרוחקת עלולה. ציונות דתית ראשונית, הנוטלת את כוחה ממעיין החיים הראשוני, הטרום-רפלקטיבי של נושאיה, לא יכולה להיקלע לציניות – היא נושאת את כוח החיים הראשוני, את הביטחון והמלאות האישיים.
בעייתה הגדולה של עמדה קדם-תודעתית, ראשונית וחווייתית, שאין היא יכולה להיות מונחלת בנקל לדורות הבאים. שהרי ניתן להנחיל תכני אידאולוגיה, אבל כיצד ניתן להנחיל חוויה ראשונית של חיים?
אכן, חוויית חיים ראשונית אינה יכולה להיות מועברת באמצעות הוראה קוגניטיבית רציונלית; כדי להעביר חוויית חיים, יש לספר את הסיפור של חוויית החיים, ולהזמין את קוראיו להתנסות מחדש בסיפור עצמו. קורא של סיפור המסופר בצורה עשירה ועמוקה, מתנסה בחוויה שבה הוא מעתיק את עצמו מעולמו לעולמו של הסיפור וגיבוריו. במושגים הרמנויטיים – בקריאת סיפור יש חוויה של טרנספורמציה וטרנספוזיציה. במעתק זה, מתאפשר לקורא לחוות מחדש ולהתנסות, גם אם בצורה מדומיינת, בניסיון החיים של הכותב או של היצירה – "הסיפורת מעוררת בנו... את כל האנרגיות והכוחות האנושיים, את המחויבויות וההגנות הצפונות בידיעה חווייתית, הנעדרות מהידיעה המושגית הקרה".
אנו עומדים ערב חג הפסח וראוי להזכיר כי תובנה עמוקה זו של כוח הסיפור עומדת ביסודה של החובה לספר ולהאריך ולספר ביציאת מצרים. חובה זו לא נועדה ללמד תאוריה תאולוגית או פילוסופית על משמעות יציאת מצרים מבחינה מטאפיסית, אלא לספר את הסיפור כדי לחולל את הנס האנושי העמוק של חריגה מהעצמי אל החוויה הראשונית של יציאת מצרים המגיעה לשיאה בתודעה העמוקה שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כמתנסה ביציאה; כנוטל את חוויות היסוד של הזרות והיציאה ממצרים: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כג, 9). בכל דור שבו הסיפור מסופר מתנסים המספרים בחוויית הראשית הנעשית להווה פעיל – אתם ידעתם את נפש הגר.
יהודה נוימן בסיפור הקסום, הנקרא כמעין אגדה של דורות קדומים, מעביר את סיפורם של הדורות המייסדים, שחוו את ציוניותם כחוויית ראשית הרמונית, ולא כאידאולוגיה, מאפשר לנו, קוראיו, כניסה מחודשת אל עולם זה שהולך ומטשטש עקב המלל האידאולוגי האינסופי העומד להטביענו.
לי אישית, כמי שיהודה וזהבה הם יותר מחברים לרעייתי רבקה לילדיי ולי, זו הזדמנות להודות מחדש על הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להיות בקשרי רעות ואחווה עם אנשים שסיפור חייהם היומיומי הוא עדות ומופת לכוח החוויה הראשונית המעשירה כה רבות את חיינו; משהו עמוק מחוויה זו מתגלגל בעוצמה בין דפי הספר האוטוביוגרפי של יהודה.
הלוואי ויהיה מי שיוכל לקרוא מחדש את הסיפור, להתנסות בחוויית היסוד המכוננת אותו ולשאוב תעצומות ליום קטנות או לימי הרעות שבתוכם אנו חיים ופועלים.

פרופ' אבי שגיא, המחלקה לפילוסופיה ולפרשנות, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן
מכון הרטמן, ירושלים.
חסר רכיב