תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שמחת הנתינה

23/05/2004
עמודים ניסן-אייר תשס"ד (682) 7
שמחת הנתינה - הרב דוד אסולין

שמחת הנתינה – ונתינה מתוך שמחה

השנה היא שנת מעשר עני, ובשנה זו נתווספו רבים אל מעגל העוני. דומני שעלינו כקהילה קיבוצית לשבת ולחשוב כיצד נוכל להוסיף ולתרום לציבור שיותר קשה לו. ברוך ה', נעשים דברים רבים בענייני גמילות חסדים הן בחומר והן ברוח, אבל דומני שהמצב בזמננו כל כך חמור, שעלינו לחשוב על הדברים פעם נוספת.

לעתים, קשה לאנשי עמל ועבודה להבין כיצד לא קמים כל העניים למיניהם ולוקחים עצמם בידיים ומתפרנסים בכבוד. אכן טוב הדבר שאנו מחנכים את ילדינו ליהנות מעמל כפיהם "יגיע כפיך כי תאכל אשרך וטוב לך – אשרך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא". ברם, יש להבין שהמציאות של העוני והדלות הייתה קיימת מאז ומעולם ודומני שאינה עומדת להיעלם בקרוב. כבר העידה התורה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". העוני והדלות אינה רק בעיה כלכלית, אלא לעתים בעיה נפשית ומנטלית.

הרמב"ם עוסק בענייני צדקה בהלכות מתנות וכך כותב (פרק י):
"חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה, ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר בצדקה תכונני, ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

וכלפי החוששים להתרושש מן הצדקה כתב שם:
"לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום, כל המרחם מרחמין עליו שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך".

ואולם, אם מעשי הצדקה חשובים כל כך, אולי ראוי לכל מי שקשה לו מבחינה כלכלית "לזכות את הרבים" בזה שידרוש לקבל צדקה? על כך משיב הרמב"ם:
"לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור, וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים, גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קבלו מהם כשנתנו להם.
כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינה מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם".
ומאידך הוא מוסיף:
"וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות, וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'".

בדברים אלו מציע הרמב"ם בפנינו תפיסה מורכבת של מצוות הצדקה: מחד "חייבים אנו להיזהר במצוות הצדקה יותר מכל מצוות עשה". ומאידך, ראוי לו לאדם לדחוק עצמו ולא להזדקק לצדקה. הוי אומר כאשר אתה נותן צדקה נסה להשתחרר מההרגשה שהעני "מנצל" אותך ובעצם צריך היה ללכת לעבוד לפרנסתו וכו'. אינך יודע מה עובר עליו, האם יכול בכלל למצוא עבודה, האם הוא מסוגל מבחינה נפשית אפילו לקחת אחריות כעובד – אלא תן ברוחב לב "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה" (שם ברמב"ם). מאידך, ראוי שתחנך את עצמך וילדך שלא תזדקקו לעולם לצדקה של אחרים. לפי הרמב"ם, נותן הצדקה חי בסתירה פנימית. הוא סולד מהצדקה בכל מה שנוגע אליו, אבל אוהב את הצדקה אל האחרים.

הרמב"ם בהלכות יום טוב כתב כך:
"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו... כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים טז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר (הושע ט) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם".

דברים חריפים אלו מדברים בעד עצמם. השמחה מוכרחה להביא לנתינה, ונראה לי שמיניה וביה הנתינה מביאה גם לשמחה.

סעד
חסר רכיב