תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על המדף

29/03/2004
על המדף - אדר תשס"ד (681) 6
תורה עם יסוד צורה

מִשְׁלָב ל"ח
ביטאון ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים
עורכים: אריאל זינדר ועמנואל מסטיי, אלול תשס"ג

בתחילת המאה ה-20 ניטש ויכוח עֵר בין חוקרי הלשון בדבר חיותה של עברית המשנה. היו שטענו כי עברית זו שפה מלאכותית הייתה, לשון שנוצרה בהשראת הארמית בין כותלי בית המדרש לצורך ההתדיינות ההלכתית, ומכל מקום לא שפה שבדיבור הרוֹוח. עד שבא סג"ל והראה שלא היא, כי אם בלשון טבעית עסקינן – בעלת מאפיינים ייחודיים וברורים, וכן – שפה המכילה מילון מושגים רחב לכל תחומי החיים; לשון שיש בה שם עברי לכל חלק במחרשה ולכל אבר באילן, מוכרחה שתהיה טבעית, חיה ונושמת.
יתירה מזאת, גם בזאת תיבחן חיותה של שפה: ביכולתה לפרות ולרבות, ולייצר ביטויים מקוריים וחדשים כאחד; מקוריים בגזרונם העברי, וחדשים בשימושם ובמשמעם.
נמצאת למד: אם יש לחיי הרחוב המשך בבית המדרש, ולהיפך, אם יש לבית המדרש מדרס רגל ברחוב – אות הוא שהמלל בו אמיתי ואותנטי.
בגיבוש ביטאון הישיבה בעין צורים, "מִשלב", נאספו מאמרים ושירים המנסים לגעת, לא רק בחלל האינסופי של בית המדרש, אלא גם בהוויה הישראלית העכשווית הכוללת. מדפדוף בו נראה, שכמעט אין שיר שאינו מעבד דרך המושגים וההוויות התורניות, הוויות חיצוניות שמקורן מחוץ לכותלי בית המדרש. זהו המפגש המודרני בין שפת בית המדרש והרחוב. השפה התורנית נעשית כלי קיבול המעצב את תוכנו – לא קישוט ספרותי בלבד.
תִּכַּנְתָּ שִׁשִּׁי רָצִיתָ קָרְבָּנוֹת
צִוִּיתָ חֲמִשָּׁה, חָמֵשׁ עוֹלוֹת.
דָּאַגְתָּ שֶׁחֲמֵשֶׁת הַמְעַנְּגִים - אֲחֻזַּת עוֹלָם יִנְחֲלוּ,
אֲבָל הֲרֵי טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ ?!
וְגַם אוֹהֲבָם נִקְהֲלוּ
מִלִּבָּם נִצְטַוּוּ -
צִוּוּי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד בָּהּ.
[מתוך: 'מוסף ליום השישי', שי פרידמן; השיר נכתב בעקבות הפיגוע במכינה עצמונה שבו נהרגו חמישה בחורים; משלב ל"ח עמ' 65]

מהמציאות הנוכחית מובן כי רבים מן השירים עסוקים באובדן. גם השיר הזה, כמו עָצָב רגיש, כואב את המציאות ומגיב לה; והתגובה היוצאת מפיו לבושה בלבוש דרשני, המרמז גם על דרך החשיבה של הכותב.
לא כל השירים שואבים מן החוץ. מעטים אמנם מתמקדים בתוך בית המדרש עצמו. ויכוחים פנימיים, מחלוקות רעיוניות עוטות גם הן לבוש של שירה. דרך רחבה זו של שיח, מזמנת מגוון דעות שבדרך הרגילה לא היו יכולות להתקיים זו בצד זו.
כותב תלמיד (בשיר "ברייתא דעקידת יצחק", עמ' 70) :
וַיַּרְא אֱ-הִים אֶת הַסְּבַךְ, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד.
על אֵילוֹ של אברהם נאמר שהוא "נאחז בסבך"; מלבד המובן הפסיבי של "נאחז" (בעל כרחו), בשיר-מדרש זה מתפרש המונח גם בכיוון האקטיבי – האַיִל רוצה להיאחז בסבך, מסרב להשתחרר ממנו. ברובד הנמשל, מבטא הכותב את סירובו להיענות לוויתור על המורכבות והדיאלקטיקה לטובת העלאתן על מזבח הפשטות. "הסתבכות" זו לטעמו, חביבה בעיני הקדוש-ברוך-הוא יותר מכל קרבן.
לעומתו משיב הרב (עמ' 69):
וְהִשְׁאַרְתָּ אַתָּה לאֱ-הִים אֶת הַסְּפֵקוֹת, אֶת הַשְּׁתִיקוֹת, אֶת מַלְאֲכֵי הַמָּוֶת... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!
האדם מצֻווה לבחור. עליו לחיות, וחיי אדם מזמנים הכרעות. זהו קיומה האמיתי של הברית בינו ובין הבורא. האמביוולנטיות משתקת. ההכרעה היא החיים.
בשיח השגרתי זו מחלוקת חריפה מכדי להשאירה ב"צריך עיון". בעולם השיר, לעומת זאת, אין כאן התנצחות אלא הנצחה. השיר מדלג על הדפוסים הרגילים של טוען ומשיב ויוצר מעין שיח-על בו יכולות שתי האמירות להתקיים בחלל, זו לצד זו, נוגעות-לא-נוגעות.
בחירת החומר בגיליון נעשתה מתוך שיקול של שמירה על קווי הייחוד הללו, והבאתם לפתחו של מי שמצוי בעולמה של תורה או שאין עולם זה זר לו. יתקשה לקרוא בקובץ ולהבינו כפשוטו אדם אחר. אמנם יש פה ושם בין השירים גם מליצות של סגנון גרידא, אך המגמה המרכזית של השירה ב"מִשלב" היא לעשות את בית המדרש משכן זמני לרחוב, או להציגו לעיני עצמו באסקפלריא של שירה. בשום פנים, אין לעשות את הקודש חול ואת החול קודש.
למאמרים בקובץ זה קווי ייחוד משלהם. מי שעיין במשלב זה או בקודמים לו יודע בוודאי כי הסגנון הנוהג בהם הוא תורני-מחקרי. עם זאת, מלבד פלפול של יודעי ח"ן (חילופי נוסחאות...) נדרשת גם כאן לחלוחית של משמעות. בצד החשיבות בפני עצמה של אמירת הלכה, טיעון או חקירה, יש ניסיון לגעת בלב בעיות הלימוד. דוגמה: יואל קרצ'מר-רזיאל במאמר "על מוכסים וגזלנים גויים ואחרים", בוחן את היחס לגוי ולממונו דרך משקפי הסוגיה המפורסמת של הברחת המכס (בבא קמא קי"ג). הוא עוקב אחר גלגולי היחס הזה למן חכמי התלמוד ועד למדפיסים של המאה ה-19, אשר כידוע נאלצו להיענות לדרישות הצנזור. בשולי הדברים, מעלה הכותב את ההשערה כי אפשר שחלק מהשינויים נערכו לאו דווקא מאימת השלטון, אלא מחוסר נוחות כן של המדפיסים כלפי הגויים סביבם. שמא יש מקום לשקול לאור זאת את היחס לשינויים ממין זה, אשר אינם בהכרח "שיבוש" אלא רובד פרשני נוסף וחשוב?
הגיוון הרב של אופני דיבוב המקורות – חקר, הגות, מחשבה ושירה – הוא בן דמותה של הישיבה, מעצמה ובשרה.

עמנואל מסטיי
חסר רכיב