תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מכתבים למערכת

29/03/2004
מכתבים למערכת - אדר תשס"ד (681) 6
1. למאמר "קדיש יתומה" בחוברת "עמודים-כסלו" תשס"ד
אבא שלי זצ"ל היה רב בעיר מזובלת, עיר הבעל-שם-טוב באוקראינה. בעיר היו 14 בתי כנסת, מהם – בית הכנסת הגדול ובית הכנסת שבו התפללנו תפילה בנוסח אשכנז.
אני לא רב ולא בא לפסוק הלכות, אבל אני זוכר טוב שהייתה בחורה שבאה כל יום לבית הכנסת, נתנו לה להיכנס לעזרת גברים, על יד הדלת, והבחורה אמרה קדיש לאביה שנפטר. זה היה לפני יותר מ-80 שנה.
סיפרתי פעם את הסיפור לרב ירושלמי, מנהל הוצאת ספרי קודש, איש "אגודת ישראל" והוא השיב לי שגם בבית הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים, היה מקרה דומה. בחורה באה לומר קדיש, רק איני יודע אם דרשו שגם גבר יאמר קדיש בו בזמן.
השאלה בקבוצת יבנה היא לא חדשה בשבילי.

ישעיהו ביק, ירושלים
2. תקוה שריג על "קדיש" או דברי פרשנותה של תקוה שריג ל"קדיש"
לאחר שפגשתי בהתייחסויותיה של תקוה שריג לאמירתה "קדיש" ב"אמא אגדה", שנדפסו באחרונה בשנית בשינויים קלים אחדים אף בספרה סופה (תל-אביב תש"ס, עמ' 35-37, 45-47), פניתי אליה במכתב ב-23 בינואר 1992, והצגתי שאלות אחדות. שאלתי תחילה היכן מצויה שכונת "כרם". כמו כן, שאלתי מדוע ביקש אביה שתאמר קדיש עד גיל שבע ולא עד גיל שתיים-עשרה, גיל הכניסה למצוות. כן שאלתי אם אביה ציווה עליה לומר קדיש בשל העובדה שלא היו לו בנים, וביקשתי פרטים על ארץ מוצאו. במכתבי התייחסתי לנכתב כאל "שיר", ובמהלך המענה שלה נטלה הזדמנות והבהירה את אופיו. באמא אגדה מובא שאביה ציווה עליה לומר קדיש במהלך שנת האבל וכן ביום הזיכרון. לא נזכר באשר ליום האבל השנתי היכן נצטוותה לומר זאת, אם בבית הכנסת או אף בבית העלמין, אולם ממכתבה עולה כי הוראתו של אביה נגעה גם לאמירת קדיש על ידה בבית העלמין.
תשובתה של תקוה שריג נכתבה ב-26 בינואר באותה שנה, ונוסחה מתפרסם כאן לראשונה:
"ליעל, שלום
תשובתי תהיה קצרה.
1) "כרם" היא שכונה כבת מאה שנה ממזרח למגדל שנלר, במערב ירושלים סמוכה ל"כרם אברהם".
2) דבריי על הקדיש אינם שיר. אני כותבת את ספרי בשורות שאורכן קצוב בקצב פנימי ולא מכני.
3) אבי שמת עליי בהיותי בת 4 וכל שאני יודעת עליו – מפי אמי אני יודעת – התייחס ביחס כבוד והגינות עילאית לאישה והיה בכך זר ומוזר בסביבתו. מתוך כך סבר שלילדה יש זכות וחובה שיש לילד ועל כן ציווה בדבריו לאמי שאני אומר קדיש בבית הכנסת ועל קברו עד שימלאו לי שבע שנים (שאז, לדעתו, נודעים סימני האישה. מתפללי בית הכנסת האדוקים במאוד קיבלו זאת ללא ערעור מתוך הערצתם את אבי "כרב גאון זצ"ל" (כדבריהם!).
בית הכנסת שבו אמרתי קדיש שלוש שנים מצולם בספרי "אמא-אגדה" ובנושא האישה תוכלי למצוא בכתבי אבי (כתבי הרב ד"ר יוסף זליגר הלוי) המצוי בספרייה הלאומית בירושלים.
4) מוצא אבא – גליציה, סניאטין, כיום ברית המועצות אז – הממלכה האוסטרו-הונגרית, לפני מלחמהע ה-I! אבי ואמי עלו ב-1914 ולאחר שנה לעלייתם וכעבור 10 שנות נישואין נולדתי ומכאן שמי השנוא עליי מאוד תקוה. הייתי בת יחידה להם וכאמור נתייתמתי מאבי, שהיה מייסד ביה"ס תחכמוני ביפו ומשם נלקח השם לבתי ספר אחרים של המזרחי. הוריי היו ממייסדי "המזרחי" בגליציה ובירושלים. אני חברת קיבוץ בית השיטה מזה כמעט 60 שנה (ספט' 32) והקמתי משפחה ענפה – שריג –.
שלום ובהצלחה! תקוה שריג"

יעל לוין, ירושלים
3. פקדת הארץ ותשוקקה (תהלים ס''ה, 10)
לפני כשנתיים, בתקופת החגים, עת הכינרת חסרה כ-5 מטר מים כתבתי ב"עמודים", לבקשת העורכת, על תפילת הגשם. קראתי באותה רשימה לציבור שלא לזנוח את הפתרון הברור והפשוט למצוקת המים בארץ ישראל - לשאת עינינו אל ה' בתפילה, מתוך אמונה שלימה שלא ייפלא ממנו להשפיע עלינו שפע של גשמים.
מובן שאין התפילה באה במקום האחריות המעשית לדאוג להגדלת מקורות המים בכל דרך שהיא, שהרי אין סומכים על הנס, ומי יודע אם אנו זכאים שתתקבלנה תפילותינו.
באותם הימים, כשבכינרת כבר נראו איים, חיוו דעתם המומחים שאין סיכויים לכינרת להתמלא, כי צריכת המים בישראל, הגדלה בכל שנה, עולה על פוטנציאל המים המתווספים בכל שנה למאגרינו. והנה תוך שני חורפים אנו מתבשרים בימים אלו, שתוך כמה ימים עומדים לפתוח את סכר דגניה, כדי למנוע את הצפת הרחובות התחתונים בטבריה. כל זאת, למרות שכבר כמה חודשים שואבים מהכינרת מים במלוא התפוקה להחדרת מים לאקוויפרים (מאגרי מי התהום באזור המרכז), וכדי להוריד את מפלס הכינרת ככל האפשר. ללמדך - שלעולם אין להתייאש מן הרחמים.
כידוע, מצבה של הכינרת אינו מלמד על מצבם של האקוויפרים - ההר והחוף, שעדיין סובלים מחוסר גדול של מים. הכינרת מתמלאת עקב ריבוי בלתי רגיל של גשמים באגן ההיקוות של הכינרת, לעומת ממוצע גשמים נמוך באזור הדרום והמרכז. המציאות בצפון הארץ צריכה ללמדנו שיש להתפלל לה', ופתרון זה חשוב ויקר לנו יותר מכל הפתרונות האחרים, מבלי שנבטל את החובה להתאמץ גם בהם.
בהזדמנות זו ברצוני להעיר הערה נוספת, בעניין אחר הקשור לעניין הקודם.
אנו עומדים כיום שוב בעת מבחן בעניינה של ארץ ישראל. היישוב היהודי ביש''ע שוב מאוים, והפעם מבפנים. איני בא לחוות דעה פוליטית, אך אני מבקש להדגיש נקודת מבט הנראית לי חשובה מאוד בנושא הנידון.
מצבה הדמוגרפי של ההתיישבות ביש''ע אינו שונה באופן מהותי ממצבה הדמוגרפי של מדינת ישראל במרחב המוסלמי של אזורנו. בשני המקרים אנו מיעוט מבוטל, שהמוסלמים מעוניינים לסלקנו. בין אם זה מיש''ע לעבר הקו הירוק, ובין אם זה ממדינת ישראל כולה מערבה… הנכונות לשגות באשליה שההינתקות תביא לרפואה כלשהי, מפליאה. נראה שהיא באה בעיקר מתוך ייאוש ותחושה שאין לנו פתרון כלשהו לבעיה.
יש לציין שהחלוצים הראשונים, אנשי העליות הראשונות, הקימו את ראשית ההתיישבות במציאות דומה - בהרבה מקומות הם היו בודדים בלב התיישבות ערבית. הדבר היחיד שעמד להם בכל התלאות זוהי האמונה העיקשת שמקומו של העם היהודי הוא בארץ ישראל.
נראה לעניות דעתי, שגם כיום זוהי התרופה היחידה לבעייתנו - אמונה גדולה בבורא עולם שמחמת רצונו אנו יושבים כאן, והוא זה שציוונו על ארץ ישראל. ככל שנקרין פנימה והחוצה אמונה ודביקות בארץ ישראל, כן נוכל לעמוד בפני כל המקטרגים המבקשים לנשלנו, כל אחד מסיבותיו. רובו של העם יכבד יותר מכול, את האמונה התמימה בארץ ישראל, וזוהי הדרך הטובה ביותר לפעול יחד עם העם ולא במנותק ממנו.
אם יתברר שהעם לא בשל כיום להחזיק בחלקים מסוימים מארצנו, מובן שלא נפעל נגד העם, שהרי מצווה זו היא מצווה לאומית ולא מצווה פרטית. אך זאת יקבע העם כולו או נבחריו, ולא ראש הממשלה לבדו או הממשלה ללא הכנסת. דברים אלו פשוטים ומוסכמים להבנתי על רוב הציבור במדינה.
אם כן, כבדברים הקודמים, האמונה בקב''ה והתפילה אליו היא כלי הנשק החשוב ביותר במאבק הזה, זאת מבלי לבטל כהוא זה את הצורך לפעול בשטח לחיזוק ההתיישבות ולחיזוק המתיישבים, אך רק בדרך שנישאר מחוברים לשאר חלקי העם.
''ה' הפיר עצת גויים, הניא מחשבות עמים. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. עצת ה' לעולם תעמוד מחשבות לבו לדור ודור… כי יעקב בחר לו י - ה, ישראל לסגולתו. כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב''.

אלישיב קנוהל, כפר עציון
חסר רכיב