תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על מעמד האישה

22/03/2004
עמודים (681) 6 אדר תשס"ד
על מעמד האישה בחברה הדתית -לאומית - יואב איתן

דעה

בעולם הבגדים, נהוג להיעזר בביטוי UNISEX, כדי לתאר לבוש המתאים לנשים וגברים. ביטוי זה נראה מתאים לתיאור תופעות נוספות בחברה המודרנית, אשר מצביעות על מגמה גוברת של הבעת אחידות ושוויון בין גברים לנשים, כמו שמות שמעניקים ההורים לתינוקות, כשבהרבה מקרים לא ניתן להבחין בין ילד לילדה על פי שמם או בטקס הנישואין, בנתינה ההדדית של הטבעת. כאמור, מתבטאת התופעה גם בלבוש, בניסיונה של האופנה כיום לבטל את ההבדל שבין לבוש האישה לאיש.

אין ספק, תופעות אלו בחברה הכללית מבטאות שינוי עולמי במעמד האישה וביחסי המגדרים. השינויים מבוססים על התקדמות המדע והטכנולוגיה, על קידום זכויות הפרט ועל שינויים במבנה הכלכלי וגיוון אפשרויות הפרנסה בעולם.

בחברה הכללית הביאו שינויים אלו לצמצום ההבדלים שבין המגדרים ותרמו לשינוי פני החברה בכיוון של קידום במעמד האישה. תוצאה נלווית לשינויים אלו היא הערעור ביציבות המשפחה. באחרונה התייחס לכך פרופ' שלום רוזנברג ("שבת בשבתו" 969 בלק תשס"ג): "לתהליכים חיוביים אלה, התלווה תהליך איום. הקשרים החברתיים נפרמים, המשפחה נהרסת. האדם שוחרר אך נפל לבור עמוק יותר, הבדידות".

מקידום זכויות למגמת שוויון
על פי הבנתי, כבר לא מדובר בעשור האחרון על קידום זכויות נשים בלבד אלא במגמה חדשה של הפמיניזם - שוויון בין המגדרים – הוא הפמיניזם המודרני של היום.
פרופ' ש' רוזנברג מזהיר מפני השלכות מגמה זו: "לפמיניזם כר פעולה נרחב, אך… הצלחה בקריירה, בעסקים ובפוליטיקה, אינה יכולה לבוא במקום היחס האנושי וברכת האימהות" (שם). מחיר השינויים, על פי הבנתו, הוא פגיעה במרקם החברתי, במבנה המשפחה, ואפילו בהעמדת הדור הבא.

תהליכי השינוי העולמי, מצאו את ביטויים גם בחברה הדתית. כבר לפני יובל שנים ומעלה, חידשנו בציונות הדתית, בנושאים של לימוד תורה על ידי נשים והקמת חברה דתית מעורבת. הנשים בחברתנו ממלאות כיום תפקידים רבים, שלא כבעבר, בחיי החברה והכלכלה, ולאחרונה גם בתחום הדתי.

האם מגמת הפמיניזם בחברה הכללית, לשוויון בין המגדרים, מתאימה גם לחברה שלנו?
רבותינו הקימו יהדות מפוארת, הנשענת על התורה שבכתב והתורה שבעל פה ומסוכמת בספרות ההלכה. על פי המסורת שבידם, תפקידיו הרבים של האדם היהודי אינם בגדר "רשות", הם מוטלים עליו כ"חובות". החיובים ההלכתיים מלווים את היהודי שומר ההלכה, מרגע התעוררותו ועד שכבו לישון.
חכמינו זיכרונם לברכה, לא האמינו כי ניתן לבסס מערכת ערכים על רצון טוב ורוח התנדבות בלבד. אלו לא יעמדו בעת קשה. את דעת רבותינו על עשייה המבוססת על רצון טוב בלבד, ניתן אולי למצוא בביטוי המתייחס להתנהלות של שותפות: "קדירה דבי שותפי, לא חמימה ולא קרירה" (בבלי עירובין, ג). רבותינו אף דנו בעשיית מצוות מתוך חובה לעומת עשייה מרצון חופשי, והכריזו: "גדול המצווה ועושה, יותר ממי שאינו מצווה ועושה, (בבלי בבא קמא, לח).

מעמדם ההלכתי של האיש והאישה
על פי מסורת רבותינו והבנתם, יש לשמור באופן מכוון על הבדלים בין חיובי האיש ובין חיובי האישה. פסיקה זו מתבססת על המסורת, ונעשית ברוח המצוות: "לא י-הי-ה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' כל עשה אלה" (דברים כב, 5).
וכך מבאר מצווה זו בעל "ספר החינוך": "אבל הוא הדין שאסור להם מדאורייתא לצאת במלבושים שדרך האנשים באותו המקום להשתמש בהם… משורשי המצווה להרחיק מאומתנו הקדושה דבר ערווה… ועוד אמרו (הרמב"ם) בטעם מצווה זו שהיא להרחיק כל עניין עבודה זרה" (שם, תקמב-תקמג). על פי הסבריו, מצוות "ולא ילבש גבר" הן בעצם סייגים למצוות חשובות אחרות. אלו הגנות על איסורי עריות ואיסור עבודה זרה. אם כן, יש משמעות דתית מן התורה למגמה של שמירה על הבדלים בין המגדרים ולא רק בביגוד.
נראה כי ליצירת הבדלים בין חיובי המגדרים בתוך הפסיקה ההלכתית, יש שני טעמים עיקריים.
הגורם הראשון הוא המבנה הביולוגי והנפשי השונה בין המגדרים. כך מצאנו גם בדברי רבותינו: "'ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך'. אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים" (בבלי סוטה יא, שמות רבה א, יד).
הטעם השני הוא ההכרח לשמור על ערכי הצניעות. רבותינו לימדו כי "אין אפוטרופוס לעריות", ולכן יש הכרח להיזהר מקיום מצוות ציבוריות יחד.
שילוב של גורמים אלו מכתיב את הטלת החובות השונים. ואמנם, על פי המסורת שבידי רבותינו, פטרה התורה את הנשים מרוב מצוות "עשה" שהזמן גרמן, ועל פי הסברו של בעל "ספר החינוך", פטור זה אכן מובן.
החברה היהודית הדתית המסורתית, נבנתה על שוויון ערך האדם אך אי שוויון מכוון בחובות המגדרים. קשה להאמין כי התוצאה הסופית של שוני עצום בחיובים ההלכתיים בין האיש לאישה, היא רק תוצאה של המצב הטכנולוגי והחברתי שקיים היה בזמן קביעת הלכות חשובות אלה. וכך גם מנסח זאת הרמב"ם: "לא ייתכן שיהיו המצוות נרשמות כפי שינוי מצבי בני האדם והזמנים (מורה נבוכים ג, לד).
השאלה היא, האם לאור התפתחות החברה, והשינויים שחלו במעמד האישה, נהיה מעוניינים גם בשינוי החיובים ההלכתיים? האם יסכימו הנשים לקבל על עצמן חיובים חדשים כמו שקיבלו רובן את מצוות שמיעת השופר בראש השנה?
אתמקד בשני נושאים: האחד, לימוד התורה, והשני, בניין הבית היהודי.

מגמת השוויון בלימוד תורה
לא ניתן לתאר את החברה הדתית המודרנית היום בלא המהלך של לימוד תורה על ידי נשים. רבים מבינים, ולא רק בחוגי הציונות הדתית, כי לא ייתכן להרחיק נשים מלימוד התורה, בעוד אחריותן בתחומי הכלכלה, ובעיקר בשדה החינוך, גדלים והולכים. מה גם שעיקר חינוך הילדים בשנותיהם הראשונות, הקובעות כל כך בעיצוב הילד וחינוכו הדתי, נמצא באחריותן של הנשים בחברתנו - סיבה חשובה נוספת לעידוד לימוד התורה על ידי נשים. אלא שעל פי מסורת רבותינו, חיוב לימוד התורה מוטל על הגברים בלבד. ייתכן שהטעם בא למנוע הכבדה על האישה, וייתכן שהסיבה נעוצה גם במגמה להשגת מצוינות בלימוד התורה שאינה יכולה להיות מוטלת על האישה. רבותינו העמידו את ערך לימוד התורה בראש סולם הערכים היהודי, שהרי "תלמוד תורה כנגד כולם". מצוינות בלימוד התורה נחוצה מאוד להמשך היהדות, אך ניתן להשיגה רק בהתמסרות מוחלטת, ואותה קשה להטיל כחיוב על האישה בנוסף לתפקידיה המרכזיים בהעמדת המשפחה היהודית.
האם נהיה מעוניינים בשינוי החיוב ההלכתי הזה? האם נקבל את התוצאה הנכונה בדרך של שוויון חובות בלימוד התורה בין בני הזוג? האם נגיע למצוינות בלימוד התורה בלא הצבת לימוד זה כחיוב העומד בראש כל המטרות?

האיזון ההלכתי בבניין המשפחה היהודית
בבניית הבית היהודי, התחשבו רבותינו בשתי המטרות העיקריות של בניין המשפחה היהודית, המבדילות אותה ממשפחה רגילה: האחת, קיום אופטימלי של מצוות "פרו ורבו" על פי הגדרתה במסורת רבותינו, והשנייה, העמדת קהילת לומדי תורה, בלי שתיפגע מהמטרה הראשונה. ואמנם
דאגו רבותינו להיות מדייקים בציון חובותיהם השונות של בני הזוג. הם לא ראו אפשרות למלא יעדים מרכזיים אלו כאשר חובת ביצועם מוטלת בשווה על שני המגדרים.
חיובי הבעל כוללים את פרנסת אשתו וילדיו, "ואפילו מגלימה שעל כתפיו". חובתו לחינוך בניו לתורה, לאומנות, ובהמשך גם לנישואיהם. זאת מלבד מצוות עשה רבות אישיות שהוא מחויב בהן עוד קודם חתונתו, וביניהן לימוד התורה. על האישה הטילו חובות אחרים, בתחום העמדת המשפחה, בחינוך ליראת שמים וקביעת תוכנו של הבית היהודי. בחלוקת תפקידים זו התחשבו רבותינו בשוני הטבעי הקיים בתכונות האיש והאישה.
איזון עדין זה בהטלת החובות השונים בין המגדרים, תוך התחשבות ביכולותיהם השונות, הוא ביסוד ברית הנישואין היהודית. החתן תחת חופתו יאמר: "הרי את מקודשת לי… כדת משה וישראל". משפט זה, על פי הבנתי, מכוון לחלוקת החובות ההדדיים השונים, המיוחדים לבית היהודי.
איזון זה נועד לבנות חברה נכונה מהבחינה הערכית-דתית, ברוח מצוות התורה. זאת, מכיוון שבחברה הדתית שעל פי תפישת רבותינו, אין לחלוטין שוויון מכני בין בני הזוג, ובעיקר לא שוויון בחובות. על פי הבנתם, רק באיזון זה ניתן להגיע למשפחה יהודית גדולה ויציבה שתבסס את לימוד התורה כערך מרכזי בחברה.
האם אנחנו מעוניינים לשנות איזון זה? האם אנו חושבים להטיל בכתובה חובות דומים על האיש והאישה? האם בשוויון חובות ניתן להגיע באופן המירבי למילוי שתי מטרות-העל של המשפחה היהודית?

על מסרים בלתי ברורים ותוצאותיהם
ומכאן לחינוך בבית ובבית הספר. האם ייתכן שאנחנו גרמנו להרגשת השוויון בין המגדרים בדרך החינוך שלנו, האם ייתכן שהרחקנו אל מעבר למטרה אליה התכוונו...
עדיין לא שמעתי על מגמה לשינוי ההתחייבויות של שני המגדרים. אבל, אם איננו רוצים לשנות, עלינו להבהיר זאת לילדינו. על פי הבנתי החינוכית הקטנה, מעשינו כעת, אכן "משדרים" על רצון לשינוי, גם בכיוונים אלו של מגמת השוויון בחובות.
נדמה לי כי בבואנו לקדם את מעמד הנשים, ובצדק רב, שכחנו לחנך ולהדגיש את עובדת אי השוויון הדתי, ובעיקר אי השוויון בחובות התורניות, כפי שהבינו אותו רבותינו.
ייתכן שהמציאות התקדמה מהר משחשבנו. אם כן, המצב מחייב בדיקה חוזרת וקביעת יחס ההלכה לשינויים העולמיים אותם עברנו. על פי הערכתי, התעלמות מתוצאות השינויים שחלו, עלולה להיות בעוכרנו מכיוון שתרבות שאיפת השוויון המלא בין המגדרים, כפי שהיא מתבטאת בעולם החילוני, נוגדת את מגמת החינוך הדתי. בחינוך המעורב קשה מאוד להדגיש את ההבדל בין מי ש"מצווה ועושה" ובין מי שעושה בלי ציווי, אבל נדמה שאין ברירה.
ויותר מכך. רמזים לשוויון מלא מביאים לבלבול, ודאי בקרב חלק מאוכלוסיית התלמידים, בשאלות חשובות על מקומם וייעודם בחברה הדתית, על חובותיהם וגם של עתידם. הפגיעה היא, לדעתי, בבנים ובבנות כאחד. אם ניתוח זה נכון, אנחנו אחראים לחלק מהמבוכה הדתית-רעיונית של בנינו.

על ערך השוויון בקבוצה הדתית
כחבר בקבוצה דתית, נדמה כי ניתן ללמוד מניסיון התנועה הקיבוצית על הסכנה שבהגזמה בערך השוויון. ערך השוויון, כידוע, הוא השני בחשיבותו לערך השיתוף. בקיבוצים רבים הודגש מאוד ערך זה וניסו ליישמו בצורתו האבסולוטית בתחומי חיים שונים, גם על חשבון הערך הראשוני-הקיבוצי, ערך השיתוף. הטעות גרמה להרס הקיבוצים.
המציאות בקיבוצים הוכיחה כי יש הבדל גדול בין שוויון בערך האדם, ובין שוויון "מכני" בחובות הפרט. התברר כי שוויון מלא בין חברים, בחובותיהם ובזכויותיהם, פשוט אינו אפשרי. דווקא בחברה הקיבוצית, מודעים כיום היטב לאי השוויון הנובע מיכולות ביולוגיות ואחרות, השונות בין בני האדם ובין המגדרים. שוויון מכני, השאירו רבותינו לתרבות אחרת, שהיא דוגמה אצלם לכישלון ערכי.

העליתי בעיקר שאלות. מטרתן אינה עצירת התהליך הנחוץ של קידום מעמד האישה. אך נדמה כי המציאות אינה מאפשרת התחמקות מהתייחסות לשאלות ולאתגרים העומדים בפנינו.

יואב איתן, קבוצת יבנה

חסר רכיב