תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

על מסכות בפורים

21/03/2004
עמודים (681) 6 אדר תשס"ד
על מסכות בפורים - יונה עפרוני
עמוד ראשון

בעברית קשורה המסכה בשורשה למילה "מסך", מכאן שהמסכה תפקידה הוא בהסתרה.
מקור המילים האירופאיות: MASCHERA, MASQUE, MASK (בצרפתית, אנגלית ואיטלקית) במילה הערבית "מסחרה" שפירושה מסחר, רמאות, ליצנות.
המילה מתקשרת עם מסקרה – איפור. כל אלו כוונתם לכיסוי, התחזות, רמאות, או בקיצור כל מה שחברה מהוגנת מוקיעה במסגרת בניית ערכיה.
המסכה מייצגת מציאות חלופית.
בלטינית מסיכה היא persona. מקור המילה הוא במילים per-sono, כלומר, "להישמע דרך" או "להוליך את הקול". המסכה היא הכלי שדרכו נשמע קולו של השחקן על במות יוון ורומא העתיקות. מאז כידוע הורחבה משמעותה של המילה והיא מתייחסת לא רק למסכה התאטרונית אלא לאישיות, הפרסונה, כלומר, המסכה אינה מכסה על האישיות אלא זהה לה, מגלה אותה.

המסכה מציגה שתי גישות שונות לזהותו של האדם
הגישה האחת - מניחה קיומה של אישיות בסיסית מרכזית שהמסכה-החומרית או המטאפורית – מכסה עליה באירועים שונים. מסתירה אותה. הפסיכולוג קרל יונג למשל, השתמש במונח "פרסונה" כדי להדגיש את הצורה בה אנשים מתאימים את עצמם לסדר חברתי מסוים בעודם מסתירים את המיוחד והאינטימי שבהם.
הגישה השנייה - אינה מניחה קיומה של אישיות מרכזית. לפי גישה זו, כל גילוי של האדם הוא זהות אמיתית אחרת. כל חיינו הם גילוי זה או אחר של זהותנו, והמסכה מציגה את ריבוי הזהויות.

מסכה – מניין?
בחג הפורים אנו עוטים על פנינו מסכה ומתחפשים. מאימתי כולל חג הפורים את המנהג זה? התשובה לכך אינה פשוטה. ישנן ארצות בהן הייתה ההתחפשות מרכיב מרכזי בשמחת החג, ואילו בארצות אחרות לא שמעו על קיומו של המנהג.
במרוקו, תימן, עיראק ומצרים, למשל, לא התחפשו בפורים. מתברר שהיהודים בארצות האסלאם לא הכירו את מנהג ההתחפשות בפורים. ואמנם במקורות, החל במגילת אסתר וכלה בספרות התלמוד וההלכה, ההתחפשות אינה מוזכרת כמרכיב מהותי במצוות החג. אם כן מניין צמח מנהג זה, שכיום לא ניתן לתאר את פורים בלעדיו?

"על דבר לבישת הפרצופים"
חוקרי מדעי היהדות בראשית המאה ה-20 סברו שמקור המנהג ביהדות איטליה וכי נוצר הן בהשפעת הקרנבלים העליזים שהיו נהוגים באיטליה בתקופת הרנסנס, והן בשל פתיחות היתר, כביכול, של יהודי איטליה.
אחד המקורות המוקדמים המזכירים התחפשות בפורים הוא תשובה שחיבר הרב יהודה מינץ מהעיר פדובה שבמחוז ונציה, במחצית ה-2 של המאה ה-15: "על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות ובחורות, זקנים ונערים בפורים ושינו בגדיהם מבגדי איש לבגדי אישה וכן להיפך". מעדות זו אנו לומדים שהתחפשות בפורים עסקה בהיפוך תפקידים של ממש: גברים לבשו בגדי נשים ונשים לבשו בגדי גברים, וזאת, בניגוד גמור לדברי התורה: "לא יהיו כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה" (דברים כב, 5).
ההנחה להצדקת מנהג זה היא מסורת "ונהפוך הוא" הנהוגה בפורים. ככתוב במסכת מגילה (ז, ב): מצווה היא להרבות בשמחה ובשתיית יין "עד שלא ידע בין ארור המן וברוך מרדכי" - היפוך התפקידים והסתרת המציאות.
תפקידים שממלאת המסכה נרמזים בתיאורו של יום פורים המקורי במגילת אסתר: "ביום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט, 1).

קדמה גרמניה לאיטליה בעניין זה
המחקר מניח כיום שלא באיטליה נוצר מנהג ההתחפשות וכי אין לתלותו בקרנבלים הידועים. לדעתו של החוקר הישראלי אלימלך הורביץ, קדמה גרמניה לאיטליה בעניין זה. הוא מסתמך על העובדה שרבי מינץ הנזכר לעיל גדל בגרמניה ומלשון תשובתו ברור שהוא מעיד על מנהגים שרווחו בימי נעוריו. הורוביץ מציע במחקריו שמנהג ההתחפשות התפתח בקרב יהודי גרמניה במאה ה-15 בהשפעת חגיגות ה"פסט-נכט" הנוצריות – חגיגות הקרנבל שנערכו בלילה הקודם ל-40 ימי התענית שלפני חג הפסחא. ואכן, גם מקורות אחרים, מוקדמים יחסית, מתארים מנהגי התחפשות בפורים בקרב יהודי אשכנז, ונזכיר דוגמה נחמדה, פרי עטו של הרב הפולני אפרים שלמה מלונטישץ שחי בשנים 1619-1550. הוא תאר בחינניות, אם כי בנימת ביקורת, את היהודים שבפורים "ישנו את טעמם ומראיהם לתת על פניהם מסווה עד שנהפוך לאיש אחר ואין לו מכיר. כי לכולם יהיה חליפות שמלות והיו לנשים. כי על כל גבר יהיו כלי אשה וכל הנשים יתנו על פניהם כסות עיניהם עד אשר כל רואיהם לא יכירום ולא ידעו ולא יבינו מי ומי ההולכים".
אך גם אם נניח שלא באיטליה התחיל מנהג התחפושות, הרי שבארץ זו זכה לפופולריות ולפיתוח נרחב. באיטליה גם תועד מגוון התחפושות בתיאורים אמנותיים.
עד כמה השפיעו הקרנבלים האיטלקיים, מחזית הרחוב והקומדיה דה-לארטה על חג הפורים באיטליה, אפשר לראות בעיקר באיורי מגילות אסתר, אחד הז'אנרים האמנותיים החביבים ביותר על עשירי היהודים באיטליה. מגילות מצוירות רבות מציגות בחן עממי את סיפורי המגילה וגיבוריה בהשפעתה של אווירת הקרנבל והתאטרון האיטלקי.

המאמר מבוסס על דבריהם של פרופ' יעקב רז מתוך הספר: קרנבלים – איים בים השגרה. ועל מאמרו של ד"ר שלום צבר מתוך כתב העת "משקפיים", בנושא "מסכות".
חסר רכיב