תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

מכתבים למערכת

19/03/2004
עמודים (680) 5 שבט תשס"ד
מכתבים למערכת

מכתבים למערכת

גבורת גשמים בכפר עציון
בשבת פרשת "שמות" הזדמנתי לכפר עציון לרגל שמחה משפחתית. והנה בתפילת שבת בבוקר נזדמנה לנו חוויה ייחודית שכמותה טרם ראיתי: לפני קריאת התורה עלה לבמה הרב אלישיב קנוהל, רב הקיבוץ, והכריז: "כשהתאספנו כאן בצום עשרה בטבת ביקשתי מן החברים לכוון בצום ובתפילה גם על 'תענית גשמים' כי שדותינו שבאזור בית גוברין עומדים בפני סכנת שידפון. אבל מאחר שגשמי הברכה של השבוע האחרון השקו את השדות כדי הצורך, והתבואה ניצלה, על כן מחובתנו לברך ברכת הודאה על הגשמים. ובהיותנו גם שותפים – שהרי קיבוץ דינו כשותפות, מה גם שאנו שותפים עם עוד שני קיבוצים בעיבוד השדות וביבול – עלינו לברך גם 'הטוב והמטיב' כמפורש באורח חיים סימן רכא. על כן אברך 'הטוב והמטיב' בשם כולנו, ואתם תענו 'אמן'". משסיים, בירך בהתרגשות מרובה וקרא את פסוקי 'נשמת' המפורשים בהלכה, וכל הציבור עומדים ושומעים.
מעודי לא שמעתי ברכת הודאה על גשמים.
משהתבוננתי סביבי, חשתי שאני עד למחזה יוצא דופן: עומדים חברים, בהם ידידים קרובים, מהם גם ילדי כפר עציון של מלחמת העצמאות אשר זכו לעלות מחדש להר ולהכות בו שורש, ומודים לריבון העולמים "על כל טיפה וטיפה" ואומרים שירה.
משצפינו במוצאי שבת בחיזיון המתעד את סופו המר של הגוש בתש"ח, שבה ועלתה לפניי תמונת הבוקר בבית הכנסת: "מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה" וכו'. לפתע חשתי שבני כפר עציון זוכים ומתקיים בהם "ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'". הואיל וכך, אמרתי בלבי גם את ההמשך: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. יעבדוך עמים".
רפאל בנימין פוזן – ירושלים

אמא אגדה, תקווה שריג (הוצ' הקיבוץ המאוחד, תש"מ)
בהמשך לשתי הכתבות שהופיעו ב"עמודים" חשוון-כסלו תשס"ד (קדיש יתומה, נשים ואמירת קדיש), אוסיף אני תוספת קטנה בנושא, מתוך אמא אגדה של תקווה שריג.
תקווה שריג ז"ל, אשתו של נחום שריג ז"ל, שהיה מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח וממייסדי קיבוץ בית השיטה, הייתה גם בתו של הרב ד"ר יוסף ולווה זליגר, ידידו הטוב של הרב קוק זצ"ל.
אביה נפטר בהיותה בת 4 והיא נדרשה לאמירת "קדיש" על אביה.
מתוך הספר:
קדיש
מי בת ארבע יודעת מה היא "צוואה"
מהו "רצון אחרון"?
אני...
עוד באותו יום, או למחרתו, מסבירה לי אמי,
שמכיוון שאין לאבא בן שיאמר אחריו "קדיש",
השאיר צוואה, בעל-פה וגם בכתב, שכך יהיה:
אני אומר אחריו "קדיש"
בכל יום במשך שנה שלמה
ובכל יום זיכרון, בשנים הבאות,
עד שאהיה בת שבע.
יהודי שכונת "כרם" משכו כתפיים:
מעולם לא נשמע דבר כזה,
שתהיה ילדה אומרת "קדיש" בבית כנסת?!

שכונת "כרם" שכונה דלה הייתה.
שכונה שגבריה משכימים קום לעבודת יומם
בעלי-מלאכה, חנוונים-זעירים.
את תפילת השחרית היו מתפללים ב"כרם" עם שחר.
ומאז, בכל שחר, קורעת אותי אמא מן השינה
(וכל אותה שנה, ישנתי יחד אתה במיטה,
מפני הקור ומפני האימה).
היא עוטפת אותי בצעיף צמר ענק שלה, שחור.
אני מתנגדת, בוכה, צורחת,
בועטת ברגליים ולבסוף – נכנעת.

חורף וגם קיץ, צמרמורת-תמיד, גם ברגע זה...
שמש בית הכנסת,
(ואני יודעת, אפילו כבר אז, שהוא בעצם איש טוב
וקשה לו מאוד לעשות מה שהוא עושה),
הוא מפצה אותי בסוכריות שאני זורקת תמיד בשנאה.
בכל בוקר הוא שנוא עליי כמפלצת.
הוא לוקח אותי על ידיו ומביא אותי לבית-הכנסת
ושם אני אומרת "קדיש".
אינני מבינה מה שאני אומרת. מלים ארמיות, זרות.
אבל הן שגורות על פי ואני אומרת אותן רועדת,
בקול דק וחלוש:
"יתגדל ויתקדש שמה רבא,
בעלמא די ברא כרעותה...
כך הייתי ממלמלת, וכל המתפללים עונים לי "אמן".

... הזיכרונות האלה,
אבי המת השוכב בתכריכים על הרצפה
ונרות דולקים לראשו,
גברים זרים ממלאים את החדר הקטן
וממלמלים תהילים
קריעת-השחרית מהמיטה החמה ואמירת ה"קדיש"
הם זיכרונות שחורים, קשים.
"יתגדל ויתקדש שמה רבה", למה??
(מתוך "קדיש", אמא אגדה, תקווה שריג)

כפות ידיו
בערב יום הכיפורים הראשון, לאחר שנתייתמתי מאבא,
טרם מלאו לי חמש שנים.
אבי, "יוסף הצדיק", הלך והתרחק מדעתי
והתכנס לו הרחק, במרומי השמים.
לאט לאט חדלו מבטי השכנים להינעץ בי ברחמים.
המריבות ביני ובין אמי על אמירת ה"קדיש"
הלכו והחריפו.
בכל בוקר הייתי בוכה ובועטת בידיי ורגליי,
כשבא השמש לקחתני לבית הכנסת.

עד שבא ערב יום הכיפורים.

לאחר הסעודה המפסקת, נטלה אותי אמא לבית הרב קוק.
הוא היה הרב הראשי של ארץ ישראל,
והיה ידידו הקרוב של אבי...
... ואז נפתחה דלת הזכוכית הגדולה ומתוכה יצא צדיק.
לבוש לבן וארוך לגופו ואבנטו מרוקם בזהב.
כיפה לבנה לראשו, זקנו ארוך ושחור.
עיניו, חמות וטובות, מביטות בי,
היישר לתוך עיניי, בחסד וברחמים.
- אבא! – צווחתי ודבקתי באמי, מסתירה פניי בשמלתה,
רועדת בכל אבריי.

… שמעתי את קול אמי, מבעד לדמעות:
- לכי בתי, לקבל ברכה מפי כבוד הרב!
והוליכה אותי מספר צעדים לקראתו.

... אל תבכי, בתי – אמר –
ושם את שתי כפות ידיו על ראשי -
... כפות ידיו על ראשי רכות וחמות כידי אבא,
קולו מדבר ומזמרר כקול אבא...

למחרת, ביום-הכיפורים, אמרתי "קדיש" בעזרת הגברים,
יחד עם כל המתפללים.
עד תום שנת האבל הייתי קמה מדי בוקר
כשהעירה אותי אמי, והלכתי לבדי,
בלא ליווי השמש, לבית הכנסת
ואומרת שם קדיש ביראה ואהבה, לזכר אבא.
הביא: יהודה נוימן, עין צורים


לעורכת "עמודים"
אני רוצה לשלוח לך ברכת יישר כוח על הכתבה שהופיעה בגיליון "עמודים"-טבת על קיבוץ בארות יצחק "היבואו ימים טובים מאלה"?
הצלחת לתת תמונת מצב מאוד ברורה וממצה על המצב בקיבוץ, בעיקר המצב הכלכלי והקשיים שקיימים. אנחנו בקיבוצים יודעים היום הרבה פחות על כל קיבוץ וקיבוץ, והיכולת ליצור קירבה בינינו מושתתת בחלקה על הידיעה מה קורה האחד אצל השני.
אני בהחלט חושב שהיה כדאי שתהיה בכל פעם כתבה על קיבוץ אחר, שאפשר יהיה לשמוע מה מתרחש בו.
המגע האחרון שלי עם בארות יצחק בענייני עסקים היה, נדמה לי, לפני 60 שנה. הייתי ב"אמונים" בנחלת יהודה. המצב היה קשה מבחינת מקומות עבודה ונשלחתי על ידי דוד בית-אריה לחיפה לייסד פלוגה משותפת של אנשי --------------- ליצור עבודה -------------
אני זוכר שמרדכי ברמן ויצחק בלנקנשטיין ז"ל, שהיו ברמת השומרון, הקפידו מאוד שהתור יישמר... אני גם זוכר שהייתה קבוצת פועלים שעבדה קשה מאוד בשפשוף מוזאיקות בטירת הכרמל, ובומבך (שלמה נחליאל ז"ל) מרודגס בא אליי בטענה שבשעה שעברו בעיר הרשיתי להם לקנות שתייה קלה ב-4 מיל.
אז היינו פעם משפחה קטנה של הקיבוץ הדתי וכל אחד ידע מה קורה האחד אצל השני. היום התרחקנו ולכן צריך להביא מידע.
קלוני האס, שדה אליהו

חסר רכיב