תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

הנשים במעמד הר סיני

27/06/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים סיון תשע'א (6) 749
היכן היו הנשים במעמד הר סיני?
אסתר פישר האם כולם (גברים ונשים) אכן היו במעמד הר סיני? האם ומדוע היתה הבחנה בין הדברים שנאמרו לגברים לדברים שנאמרו לנשים? מה טיב התכנים והחוויות שנחוו שם? ובעיקר – מה זה בא ללמדנו על קבלת תורה של גברים ושל נשים בימינו? השאלה בכותרת המאמר מעוררת תמיהה, שהרי ברור שבמעמד הר סיני נכחו כולם – אנשים נשים וטף. יש אף מי שיאמר שזו שאלה שהיא תולדה של תסכולן ומרירותן של כמה נשים יהודיות פמיניסטיות בנות זמננו. אך מסתבר שישנה התיחסויות לשאלה זו (או מעין זו) גם בפרשנות הקדומה, המסורתית של התורה, אשר נובעת, כך נראה, משאלות בנוגע לפסוקים המתארים את מעמד הר סיני. בפרשת יתרו, בהנחיות שנותן משה לעם לקראת המעמד הגדול, כתוב: "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה" (שמות יט טו). מצד אחד 'ויאמר אל העם' שכולל את כולם, מצד שני 'אל תגשו אל אשה' שיכול, מטבע הדברים, להיות מכוון רק לחלק הגברי של העם. אז מי נכלל ב'עם' שאליהם משה מדבר? האם כולם (גברים ונשים) אכן היו שם? האם במעמד הר סיני היתה הבחנה בין הדברים שנאמרו לגברים לדברים שנאמרו לנשים? אם כן – מדוע? ומה טיב התכנים והחוויות השונות שנחוו שם? ובעיקר – מה זה בא ללמדנו על קבלת תורה של גברים ושל נשים בימינו? בעזרת עיון במדרש חז"לי ובשני שירים בני זמננו, אבקש להתיחס בקצרה לשאלות אלו. מדרש ידוע בשמות רבה מתיחס לתופעה לשונית מענינת המופיעה בפסוק נוסף שבפרשת יתרו (המופיעה קצת לפני הפסוק שצטטנו לעיל): וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות יט ג) על כפילות זו שבפסוק מרחיב המדרש בשמות רבה (פר' כח) באופן הבא: כה תאמר לבית יעקב, אלו הנשים, א"ל אמור להם ראשי דברים שהם יכולות לשמוע, ותגיד לבני ישראל, אלו האנשים, א"ל אמור להם דקדוקי דברים שהם יכולין לשמוע, דבר אחר: למה לנשים תחלה שהן מזדרזות במצות, דבר אחר:כדי שיהו מנהיגות את בניהן לתורה, א"ר תחליפא דקיסרין אמר הקב"ה: כשבראתי את העולם לא צויתי אלא לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועברה וקלקלה את העולם עכשיו אם איני קורא לנשים תחלה הן מבטלות את התורה. לכך נאמר כה תאמר לבית יעקב. מדרש זה מכיל ארבע (!!) תשובות שונות לשאלת הכפילות של 'תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל'; שלש מתוכן נותנות פשר לסדר בפסוק ועולה מהן שתחילה היתה פנייה לנשים ורק אחר כך לגברים. נסקור אותן בקצרה: התשובה הראשונה מתיחסת לאופן שבו נאמרו הדברים לנשים (ראשי דברים) ולגברים (דקדוקיהם); השני מסביר את הקדמתן לגברים בכך שהן 'מזדרזות למצות'; והדרשה השלישית, המתיחסת אף היא לסדר הפניות בפסוק, מדגישה את תפקידן המרכזי של הנשים בהנחלת התורה לבניהן . לעומת זאת, דברי ר' תחליפא, הסוגרים את המדרש, מסבירים שלאור התקדים ההסטורי הבעייתי מגן עדן, שבו ניתן הציווי תחילה לגבר ורק אחר כך לאישה, האחראית להכבדה בחטא, החליט הפעם הקב"ה לנהוג אחרת ולצוות אותה תחילה...(הדבר מזכיר טקטיקה חינוכית ידועה של נתינת אחריות ותפקיד לילד המופרע של הכיתה...). עבור בעל המדרש כאן, שאלת נוכחותן של נשים היא אקסיומתית, ויתכן שנדרשת הדגשה דווקא לאור ההמשך: 'אל תגשו אל אישה'. ובכל זאת, הדרשן מבקש לטעון שחווית מעמד הר סיני של הנשים היתה שונה מזו של הגברים; בין אם בשל חולשותיהן (נחיתותן האינטלקטואלית שמאפשרת להן להבין רק 'ראשי דברים', ורמתן המוסרית הירודה, המתאפינת בנטייתן 'לקלקל'), ובין אם בשל יתרונותיהן על פני הגברים (מזדרזות למצוות ואחראיות על חינוך הילדים). נקפוץ כ-1,500 שנה קדימה בתולדות הפרשנות, ונעיין בשני שירים פרי עטן של משוררות בנות זמננו, המתמודדות, כל אחת בדרכה, עם אותה שאלה שהעסיקה את הדרשן בשמות רבה: מה היה ההיבט המגדרי של מעמד הר סיני? האם נשים וגברים חוו שם את אותה החוויה? ואם לא – מה אפיין את החוויה הייחודית של כל אחד? שֵׁם מְפֹרָשׁ / חוה פנחס כהן אִישׁ לֹא יָדַעוַאֲנִי רָאִיתִי שֶׁרוּחַ קַלָּה, כְּמוֹ נְשִׁימָתוֹ שֶׁל אִישׁ יָשֵׁן, עָבְרָהבַּכְּבָסִים וְנִפְּחָה כְּרֵסָהּשֶׁל כֻּתָּנְתִּי וּמַפַּת הַשַּׁבָּתהָיְתָה מִפְרָשׂ לָבָן בְּאֶמְצַע הַמִּדְבָּרוְיָצָאנוּ מִשָּׁם עַל הַתְּכֵלֶתהַרְחֵק לַמָּקוֹם בּוֹנִפְרֹט רִמּוֹנִים וְנֹאכַל עֲסִיסָםלַמָּקוֹם בּוֹלָאַהֲבָהשֵׁם מְפֹרָשׁ. כֻּלָּם כְּבָר הָלְכוּ אֶל הָהָר וּמְחַכִּיםמְחַכִּים לִרְאוֹת, בְּשֶׁקֶט רַב מְחַכִּים,שֶׁלֹּא כְּמִנְהָגָם גַּם הַחֲמוֹרִים, גַּם הַגְּמַלִּיםבַּשֶּׁקֶט הַזֶּה צִפּוֹר לֹא צִיְּצָהגַּם יְלָדִים עַל כִּתְפֵי אֲבוֹתֵיהֶם,וְהַשֶּׁקֶט רַב מִנְּשׂא כְּמוֹ לִפְנֵי דָּבָרנוֹרָא וְגָדוֹל וַאֲנִי עוֹד רָצִיתִילְהַסְפִּיק וְלִתְלוֹת אֶת הַכְּבָסִיםלַעֲשׂוֹת זְמַן לְעַצְמִי לְתַקֵּן רֵיחוֹתַיוְחִמַּמְתִּי אֶת הֶחָלָב לַתִּינוֹק, שֶׁלֹּא יִרְעַבשֶׁלֹּא יִבְכֶּה חָלִילָה, בָּרֶגַע הַלֹּאמַתְאִים, כַּמָּה זְמַן עַד כְּלוֹת. הַצִּפִּיָּהשֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּבִיסָה וְהַתִּינוֹק מָה. השיר פותח בתאור יפהפה של הציפייה הדרוכה שלפני מתן תורה: כולם כבר שם, ומחכים. אך מהר מאד מסתבר שזה אינו ממש 'כולם' (כמו 'ויאמר אל העם' שראינו לעיל) –אישה (אחת? אחת מרבות?) נותרה בביתה. בחלקו הראשון של השיר, נראה שעומדת להיות מתוארת חווייה של החמצה ושתשובת המשוררת לשאלה שבכותרת המאמר: היכן היו נשים במעמד הר סיני? היא שהן היו בביתן, טרודות בתינוקות בוכים ובכביסה. אך בחלקו השני של השיר מתרחש מהפך בלתי צפוי: היא לא הצליחה להגיע לאל, אז הוא הגיע אליה. השיר מתאר מעין התגלות שמתרחשת בבית, בחצרו הפנימית, התגלות פרטית לאם שתולה כביסה. הרוח המנשבת, הרוח העוברת בכבסים, איננה אלא רוח אלוקים ש"נִפְּחָה כְּרֵסָהּ שֶׁל כֻּתָּנְתִּי". שם השיר ומילות הסיום שלו מרמזות שלאישה בסיפור הייתה התגלות מהסוג שרק יחידי סגולה זוכים לו, זו של 'שם מפורש'. שיר זה מבקש להציע לנשים פתרון: במקום לנסות ולהספיק הכול, במקום להיות מתוסכלת מחווית ההחמצה, במקום לחוש כמיהה להיות במקומות ששם מתרחשות החוויות הרוחניות – היי קשובה להתגלות ה'אלטרנטיבית' המתרחשת בין כתלי ביתך, במשימות היום יום הגשמיות (לכאורה). גם גברים וגם נשים זוכים להתגלות ולמתן תורה, אומרת המשוררת, אך באופן אחר ובמקומות אחרים. עבורי, מעמיד שיר זה אלטרנטיבה למסר האומר שהגשמתה העצמית של האישה היא רק בביתה, באמצעות דגם של החוויה הדתית השונה מזה שאנחנו מכירים מהתרבות ההגמונית הגברית. שנים לאחר שנחשפתי לשירה של חוה פנחס כהן, התוודעתי לשיר באנגלית שכתבה משוררת אמריקאית בשם מרל פלד (Merle Feld) בסוף שנות ה80. לצערי איני מכירה תרגום מקצועי של זה לעברית ולכן אביא אותו כלשונו באנגלית עם תרגום מילולי (שלי) לעברית: We All Stood Together \ By Merle Feld כולנו עמדנו יחד/ מרל פלד My brother and I were at SinaiHe kept a journalof what he sawof what he heardof what it all meant to himI wish I had such a recordof what happened to me thereIt seems like every time I want to writeI can’tI’m always holding a babyone of my ownor one for a friendalways holding a babyso my hands are never freeto write things downAnd thenAs time passesThe particularsThe hard dataThe who what when where whySlip away from meAnd all I’m left with isThe feelingBut feelings are just soundsThe vowel barking of a muteMy brother is so sure of what he heardAfter all he’s got a record of itConsonant after consonant after consonantIf we remembered it togetherWe could recreate holy timeSparks flying אחי ואני היינו בסיני.הוא כתב יומןעל אשר ראהעל אשר שמעעל המשמעות של כל זה עבורו.הלוואי שלי היה תיעוד שכזהשל מה שקרה לי שם.נדמה שבכל פעם שאני רוצה לכתובאיני יכולהבזרועותיי תמיד תינוקאחד משליאו של חברהתמיד מחזיקה תינוקלכן ידי אינן פנויותלרשום דבריםואזבחלוף הזמןהפרטיםהעובדות המי, מה, מתי, איפה ולמהחומקים ממניוכל אשר נשאר אצליזו ההרגשהאך רגשות הם רק קולותנביחת ההברות של האילםאחי כה בטוח לגבי מה ששמעככלות הכל, אצלו הכול רשוםעיצור אחר עיצור אחר עיצוראלו זכרנו זאת ביחדיכולנו ליצור מחדש זמן של קדושהניצוצות עפים בשיר של פלד הנשים נוכחות באותו מעמד הר סיני כמו הגברים. הן אינן בבית עם התינוקות, התינוקות איתן שם. עם זאת, שיר זה עטוף במלנכוליה ובנימה של תסכול: לחוויה הגברית של מתן תורה יש תיעוד כתוב ומפורט – התורה. הנשים, אומרת המשוררת, נותרו 'רק' עם רגשות ועם חווייה עוצמתית שאינה מקבלת ביטוי מילולי. נקודות הדמיון בין שיר זה לשירה של פנחס-כהן רבות: *בשני השירים העילה להחמצה היא גידול הילדים. הצורך (או הרצון) 'תמיד להחזיק תינוק' מנע בשיר אחד את ההגעה להר, ובשיר השני את האפשרות לרשום ולתעד. *בשניהם, הדבר שכמהים ונכספים אליו הוא הדגם ה'גברי': ההגעה הפיזית אל ההר או התיעוד הכתוב של המעמד. *בשניהם יש התיחסות לייחוד של החוויה הנשית ולעוצמתה. אך בנוגע ליחס לאותה חוויה נשית– יש, לדעתי, הבדל. בעוד שחוה פנחס כהן 'מכתירה' את החוויה הנשית האלטרנטיבית בתואר הכבוד 'שם מפורש', הרי שבשירה של פלד אנו נותרים עם צער על עמימות החוויה ועל היותה חסרת מילים. עם זאת, בשירה של פלד יש רמיזה חזקה להבחנה בין שתי ז'אנרים ספרותיים בולטים בעולם היהודי: בין תורה שבכתב (כאן – הגברי) לתורה שבעל פה (כאן – הנשי) . לא אכנס לשאלה המורכבת בדבר ההיררכיה הפנימית שבין שתי אלה בתפיסה היהודית לאורך הדורות. אומר רק שברור לכול שאין קיום לאחד בלי השני. לתלות ולהשלמה ההדדית הזאת רומזת המשוררת בדברי הסיום שלה – "אלו יכולנו לזכור זאת ביחד היינו יכולים ליצור מחדש זמן קדושה ניצוצות עפים". ציון חצי היובל למדרשת הבנות הוא בעיניי ציון של חצי יובל ל'מתן תורה' מחודש של נשים. מתוך הידיעה שגם נשים היו במעמד הר סיני, נשים צעירות בדורנו תבעו לעצמן את הזכות לקבלת תורה באופן בלתי אמצעי, בעצמאות ועל ידי לימוד מעמיק. אך 25 השנה שחלפו רק הלכו והעצימו את השאלות שעלו בעיוננו זה: האם חוויית הלימוד הנשי ייחודית ושונה ממקבילתה הגברית? האם ה'אילוץ' הנפלא של גידול ילדים נותן את אותותיו בעולם הלימוד של נשים, הן ביצירתיות הלוגיסטית הנדרשת מהן כדי שתוכלנה 'להגיע אל ההר', והן במהות הלימוד המושפעת מהיותן אמהות (בפועל או בפוטנציה)? האם אכן רואים 'התגלויות אלטרנטיביות' בבתי המדרש של נשים? יש שיאמרו שכן, ויברכו על הטובה; ויש שיאמרו שכן, אך יחוו עקב כך החמצה ותסכול. אך בניגוד לעולה מתוך המדרש והשירים שראינו, יש גם גישה שמתנגדת לדיבורים אודות 'חוויות של נשים' לעומת אלה של גברים. גישה כזו תטען לחווית מתן תורה אחת יהודית אוטנטית, ותשאף שגברים ונשים כאחד יחוו אותה ורק אותה. עם מי הצדק? אולי בעוד 25 שנה, נדע... מובאות: הדרשן טוען שחווית מעמד הר סיני של הנשים היתה שונה מזו של הגברים; בין אם בשל חולשותיהן - נחיתותן האינטלקטואלית ורמתן המוסרית הירודה, ובין אם בשל יתרונותיהן על פני הגברים - מזדרזות למצוות ואחראיות על חינוך הילדים. הצעה לפתרון: במקום לנסות ולהספיק הכול, במקום להיות מתוסכלת מחווית ההחמצה, במקום לחוש כמיהה להיות במקומות ששם מתרחשות החוויות הרוחניות – היי קשובה להתגלות ה'אלטרנטיבית' המתרחשת בין כתלי ביתך, במשימות היום יום הגשמיות (לכאורה). יש גישה שמתנגדת לדיבורים אודות 'חוויות של נשים' לעומת אלה של גברים. גישה כזו תטען לחווית מתן תורה אחת יהודית אוטנטית, ותשאף שגברים ונשים כאחד יחוו אותה ורק אותה
חסר רכיב