תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

קיבוץ עם תרבות

07/05/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אדר תשע"א (747) 4
קיבוץ עם תרבות
ראיון חגיגי לכבוד חגיגות ה-65 של קיבוץ עין הנצי"ב ראיינה: ריבה פריד עין הנצי"ב הוא קיבוץ שיתופי שנמצא במהלך של שינויים, הפרטות וניסיונות להרחיב את שורותיו מבלי לפגוע במרקם החברתי המשותף לאחר מפגש עם שלושה חתכי אוכלוסיה שונים אני מתחברת לגמרי לאמירה של מיכל, תושבת ותיקה, פעילה ומעורבת במקום: "אני אוהבת את הכנות שיש פה. לא מטאטאים דברים מתחת לשטיח" הדברים מובאים כמעט ללא עריכה, כפי שנאמרו במפגש החברי והנעים שלי עם אנשי המקום את מי פגשתי ראשונים? צבי רייך, הגיע לעין הנצי"ב בשנת 48 במסגרת עליית הנוער. חבר קיבוץ מ-1949. עבד במספוא, היה פעיל בקיבוץ – מרכז משק, גזבר, מנהל במפעל, מזכ"פ, ועוד ועוד: "יש לי 5 ילדים, 18 נכדים ו-4 נינים". אהרון זכאי, חבר גרעין 'יבנה'. חי בעין הנצי"ב מ-1960אב לשישה, סב ל-14 ולשני נינים. עבד בכותנה, במספוא, בחצרנות ובגד"ש: "כשעזבו החשמלאים נכנסתי לעבודה, ומאז ועד היום אני מטפל בכל הנושאים הקשורים לחשמל, תקשורת, פלאפונים וכבלים". סילווי מנס, אמא וסבתא לנכדים ולנינים. הגיעה לעין הנצי"ב אחרי מלחמת השחרור. הייתה חברה בוועדות ועבדה במקומות שונים וביניהם ענף הביגוד: "אני זו שחיסלתי את מוסד המדידות בבתי הילדים, כשהצלחתי לשכנע לעבור לתקציב". וצבי מעיר: "מהפכנית היא תמיד הייתה". לאה קלר, הצטרפה לקיבוץ ב-48' כשסיימה כיתה י"ב בירושלים: "באתי לבד. היה לי פה בן דוד. אחרי שהייתי 'פקקית' בכל המקומות, מצאתי לי משרה כמורה לאנגלית. אני שמחה במה שיש לי". אם לשישה ילדים וסבתא ל-25 נכדים ול- 3 נינים. נתן קולקר, הגיע כ'ילד טרנספורט' לאנגליה, הצטרף להכשרה חלוצית. עבד במספוא ובפלחה: "היינו מראשוני מגדלי הכותנה בארץ". בגיל 57 הקים את משק הילדים ופיתח אותו. אב לארבעה: "יש לנו נכדים ונינים ואנחנו כבר ארבעה דורות בקיבוץ". נילי בירנצוויג, ילידת כפר סבא. הגיעה במסגרת גרעין 'יבנה': "אחרי לימודים בסמינר הייתי מטפלת, מורה, ואז 'ירדתי' לגיל הרך. אני עובדת עד היום בגן ובארכיון. יש לי 6 ילדים, אף אחד מהם לא גר בקיבוץ, ואת הנכדים אני לא סופרת. בערך 13". עשי (עשהאל) פשחור, הבן הבכור של הקיבוץ: "זוהי זכות שאי אפשר להמיר אותה בשום דבר". נולד ב'נחלת', להורים חברי 'קבוצת אמונים'. כשהיה בן 5 הגיע עם משפחתו לעין הנצי"ב. כיהן כגזבר, מרכז משק, עבד ב'פלצי"ב', היה פעיל בקיבוץ הדתי ואף יצא לשנת התנדבות בכפר הנוער 'הודיות'. סב ל-14 נכדים ואחד בתנור ("עד כמה שאני יודע..."). יאיר פשחור, בן משק ואח של עשי: "הבת היחידה בקבוצה שלנו הייתה... אחותי התאומה". עבד בדיג, בגן הירק ובמפעל, "שם אני עד היום הזה". למד רפואה משלימה ועובד חלקית גם בזה. "יש לי 3 ילדים ועשרה נכדים, כן ירבו". איתן שפירא, נולד ב'נחלת', הגיע לעין הנצי"ב בגיל 3. למד בפקולטה לחקלאות וחזר אחרי מלחמת יום הכיפורים לריכוז משק. ענף המוצא היה תמיד המטע: "היום אני שוב במטע – ה'עיצס געבר'" (נותן העצות). אב ל-5 וסב ל-14 נכדים, כן ירבו". בתוך משפטי ההיכרות כבר משחילים החברים את דעתם בעניין השינויים. אני זורמת אתם ושואלת – אז איך באמת מתמודדים עם השינויים? צבי: "אני לא כל כך מתלהב מהשינויים וזה לא סוד. כשהיית מזכיר פנים ראיתי את הרוחות הנושבות ברחוב הקיבוצי ומאחר והתנגדתי לכך, הצלחתי לדחות את התחלת התהליך. לפני 14 שנה באה הנהגה חדשה, והתהליך התחיל. בהתחלה התיאבון לשינוי היה גדול, זה הגיע אפילו לכך שחלק מהציבור רצה יישוב קהילתי. היו ויכוחים באספה, הקימו וועדות, ישבו בחוגי בית והייתה פעילות רחבה מאוד. בסוף נשארנו פחות או יותר משק שיתופי – הפרטת החינוך לא עברה את ההצבעה. אנחנו נחשבים עוד למה שנקרא 'הקיבוץ הישן'. זה לא אומר שבטווח הקרוב או הרחוק לא נחזור לדיונים, זה יהיה תלוי במצב הדמוגראפי בקיבוץ. הציבור הוותיק מתנגד לשינוי, אבל מה שבסופו של דבר יוחלט – זה מה שיהיה. ישנה בעיה דמוגראפית הנובעת מכך שהבנים לא נשארו במקום. נוצר פער גדול בשכבת הביניים. חיפשנו דגם חדש והוחלט לקלוט משפחות בסטאטוס של 'חבר-תושב' שיהיה בעל זכויות בנושאי חינוך, תרבות ודת, אך לא בתחום המשקי. כל המערכת מתפקדת עדיין כמעין קהילה גדולה. אני צופה שהשילוב בין שני סוגי חברים בקהילה אחת יוכל להוות בסיס לעימות. אני עדיין מאמין שבסופו של דבר חלק מדור ההמשך יחזור לקיבוץ וירצה לחיות בו כפי שחיו הוריו ". יאיר: "אני לא מאלה שאומרים 'להפריט הכול או לשמר הכול'. האופי שלי הוא למצוא תמיד את הדרך האמצעית הנכונה. לאחרונה ביקרנו בסעד כדי לשמוע מה קורה שם בנושא השינויים. צריך לראות מה קורה במציאות ולפי זה להחליט. היה בעין הנצי"ב מזכיר שאמר: 'אצלי לא יקרה שום דבר'. אני חושב שלא האדם שבראש הוא זה שיקבע. צריך לראות מה החברים רוצים. רוב הבנים לא חוזרים. הדור הבא כבר לא רוצה את הקיבוץ שהיה פעם. המתעקשים הם אלה שהקימו את הקיבוץ. נצטרך לשנות, לא תהיה ברירה, ואני מקווה שלא נחליט על זה כשנהיה במצב לא טוב. צריך ללכת לשינויים ממצב של חוזק. לא לפחד, לבדוק ולהחליט". לאה: "אני זוכרת את הכנס בלביא לפני 12 שנה. כבר אז הוותיקים דיברו על 'לעצור את הגלגל' ולא לשנות. אי אפשר לעצור. לא יכול להיות שבכל מקום בו אתה נמצא אתה עוצר. השאלה היא, לאן מגיעים השינויים? אני אולי לא אחיה את השינוי, אבל אני מסתכלת על הילדים שלי שרוצים שינויים ואני אלך אתם, אפילו אם יגיעו להחלטה על יישוב קהילתי. צריך ללכת לאט-לאט, אבל חשוב שהנקודה הזו תשאר על המפה. אני שמחה שהסכמנו על עניין התושבות, אחרת היינו הופכים לבית זקנים. היום אני רואה סביבי הרבה צעירים. אין ברירה, זה דור אחר. לא צריך להתעקש". סילווי: "אני מחזקת את דבריהם של יאיר ולאה. אני חושבת שקודם כל חייבים לדבר על זה ולהעמיק בהבנת הדברים. היו ניסיונות שנגמרו בפיצוץ כי רצו את השינוי עכשיו. גם אני נסעתי לסעד וראיתי ששם זה נעשה בדרך נעימה. זו צריכה להיות הדרך - ללכת לתהליך כמו משפחה גדולה". אהרון: "אנחנו שמים דגש על דברים שהם בסך הכל שינויים ברמת חיים. עוסקים ב'אני'. כל אחד מסתכל על ה'אני' שלו. השינויים הכרחיים בגלל שיש הרבה בזבוז... בעיה נוספת היא שבכל ההחלטות העקרוניות אנחנו מקפידים על רוב של יותר מ-50%, ויש בעין הנצי"ב ציבור רחב שהוא מאוד בינוני בכיוון שהוא לוקח. לא דתיים מדיי ולא פחות, כמו ילדים המגששים באפילה. אין לנו דעה ברורה. לא דעה חינוכית ברורה וגם לא תרבותית. זה בעוכרינו. גם הבנים לא נשארים כי הם מתלבטים בדרך. אנחנו בבעיה. אם היינו יותר נחושים, אם הייתה לנו דעה ברורה, מצבנו היה הרבה יותר טוב. הבעיה היא שגם בזה מתלבטים...". עשי: "אני בדרך כלל שוקל את הדברים מבחינת ערכית. הייתי רוצה לשנות את סדר הקדימויות - שבראש ובראשונה יעמוד הנושא הדתי. אני שואל את עצמי האם יש דרך חיים חדשה שהמשמעות הדתית שלה יותר מדברת אלי, או שיותר מדבר אלי הגיוון של האידיאולוגיה והדרך שהקיבוץ הדתי מוביל. לאור זה אני מחפש את דרכי. אני לא רואה סתירה של ממש בין מה שהיה פעם לבין מה שיש היום. אני רואה בזה עניין של תהליך. מהיום שבאנו עם אבא ואמא לקיבוץ ועד היום, כבר התחולל תהליך שינוי עצום. עברנו ממחסן א' ל-ב', מארוחות ארבע משותפות לארוחות בבית. אני זוכר, בתקופה שסילבי הייתה מרכזת שירותים, נאבקתי אתה על תקציב נפרד לשירותים. אמרו עלי אז באספה – 'עשי עושה מהפיכות בעין הנצי"ב'. היום מבינים שזה חלק מהתהליך ההתפתחותי של הקיבוץ. אני חושב שצריך לגעת קודם כל בנושא הביטחון הסוציאלי. לתת לחברים תחושה שהם יהיו מוגנים עד שהם יגיעו ל-120. אמנם נקטנו במהלכים, אך הם לא מספיקים. זה חלק שמדאיג את דור הביניים. היום יש טיפול איכותי בקשישים, אבל מה יהיה כשאנחנו נהיה שם? האם ביטחוננו הסוציאלי יהיה דומה למה שיש היום? בשנה האחרונה התרחש בעין הנצי"ב שינוי בצד הכלכלי. ממשק מידלדל הפכנו למשק מבוסס עם כלכלה יציבה, כך שבתחום הכלכלי יש לי תחושה שאנחנו פורשים כנפיים (אולי לפעמים יותר מדיי). הלוואי שהיינו מצליחים כך גם בצד החברתי. אני מאמין שהגורם האנושי – הוא הגורם! זה דורש מסירות גדולה, עיקשת ורב שנתית". זכאי: "אחד הדברים המרכזיים שעלו בחוגי הבית הוא נושא הפרנסה, אך בנושא זה, כמו בהרבה תחומים אחרים, במקום להתמודד עם הבעיות האמיתיות שמונחות על שולחנה, בוחרת ההנהגה להוביל לפתרון הקל – להפרטה". אין לי ספק שהביקורת של הוותיקים באה מאהבת המקום. החלטתי לסובב את ההגה סיבוב חד ולשאול – אז מה יש לכם להציע למי שבא לפה? הגב נזקף, האור חזר לפנים ונתן כבר קופץ להשיב: "מי שמגיע לכאן רואה קהילה מתורבתת שמקיימת מגוון שיעורים ברמה גבוהה מאוד. המבוגרים כאן מטופלים למופת (על כך כולם מסכימים גם בהמשך ורק אהרון מעיר - "זה מפני שאנחנו עדיין קיבוץ שיתופי")! הענפים מצליחים, המפעל מצליח ולגבי העזיבות, אני לא פסימי. עזיבות יש בכל הקיבוצים". סילווי: "אני הכי מבוגרת כאן. זה הדבר היחידי שעליו אין לנו פה בחדר חילוקי דעות... אני נהנית מחיי מאוד. יש לי הרבה תחביבים, והבעיה היחידה היא שאני לא יכולה כבר להשתתף בכל הדברים בהם השתתפתי בעבר". סילווי מצטרפת לטפיחה על השכם בנושא התרבות: "אנשי עין הנצי"ב הם אנשי תרבות. יש כאן שיעורים והרצאות שתענוג לשמוע, וכבר 15 שנה שמתקיים כאן מועדון 'קפה ספרות' המפגיש את הקהל עם סופרים ידועים", והיא מסכמת: "בסך הכל האווירה היא טובה. אם צריך עזרה, יימצא תמיד מי שיעזור בכל תחום שהוא. זו החותמת של הקהילה". וצבי מפטיר/מתריס כנגדה: "את חושבת שגם בהפרטה זה יקרה?". סילבי לא מתרגשת ונשארת בשלה. עשי: "נקודת חוזק נוספת של עין הנצי"ב היא השינוי בגישה לבית הכנסת, למה שמתרחש בו ולמראהו. הקיבוץ הבין שבמהלך ההפרטה בית הכנסת ילך ויתפוס את מקומו לא רק כמקום שבאים אליו בדיוק ב-8 בשבת בבוקר והולכים בעשר כמו בימיו הקודמים של הקיבוץ. היום הכל יותר פתוח ורחב, נשארים במקום הרבה זמן ומקיימים בו לימודים תורניים". לאה: "יש גם שינוי מורגש בבתי הילדים. כיום, כשאני נכנסת לבתי הילדים, אני מרגישה שמשהו יותר משוחרר בהתנהלות שלהם. זה לא כל כך יקי. היקיות הפריעה לי". בסיום המפגש שולפים החברים איחולים לעין הנצי"ב לכבוד חגה: נילי: "שאנשים ילכו בשבילים עם חיוך על הפנים". צבי רייך: "שירבו החברים שדוחפים עגלות תינוקות ולא שנוסעים בקלנועיות". נתן: "שימשך הסטאטוס-קוו, שנלך בדרכי נעם ושנשתדל בכל מחיר לקיים את הרעיון הקיבוצי השיתופי כמו שעשינו כל השנים, כי עדיין לא הוכח שיש יותר טוב מזה. שאנשים יראו את הקיבוץ כחלק ממושא להזדהות. לי טוב בקיבוץ ואני מאחל שיהיה ליתר החברים לא פחות טוב". עשי: "אני רוצה להזכיר לעצמנו שרעיון הקיבוץ מקורו בחסידות: 'אדרבא, שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם'. אם נצליח בזה, נחזיק מעמד הרבה זמן. כמו הכרובים - פניהם איש אל אחיו". לשמע אמירתו של עשי החברים מזדהים ואפילו מעט מתרגשים: "אני מאוד מקווה שבני המשק ימשיכו לחזור לתושבות", מבקשת לאה, "ועוד דבר קטן – בפרקי אבות נאמר: 'הווי מקדים בשלום כל אדם'. אני רוצה לראות את זה יותר, לפחות פעם אחת ביום. זה חסר לי קצת". "לא רק להגיד שלום", מוסיפה סילווי, "להגיד אותו בחיוך". זכאי מצטרף למוטו המתגבש: "אני רוצה שנמשיך לפרגן איש לרעהו, לומר תודה אחד לשני. אני גם מאחל לעצמנו שנוכל להמשיך להתפרנס בכבוד. שייתנו לנו – הזקנים, להמשיך להתפרנס עד כמה שנוכל". לסיום, מצטט זכאי פסוק מספר זכריה המדגיש את הנקודה המעסיקה את היושבים בחדר: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". ומה אומרים הצעירים? לפגישה עם הצעירים יותר הגיעו: קרולין ארליך, עלתה לפני 12 שנה עם משפחתה מצרפת: "הרב אלי כהאן ז"ל היה החבר של בעלי, והוא כיוון אותנו לפה". אם לשלוש, עובדת בפומוטי"ב, מפעל הבת של 'פלצי"ב'. "במקצועי אני עורכת דין, ואני עוסקת לפעמים גם בזה". ארליך היא חברת מועצה, מרכזת ועדת צדקה ואחראית על המוזיקה בקיבוץ. יואל ריבלין, בן עין הנצי"ב, תושב, אב לחמישה ועובד ב'פלצי"ב': "עברנו ממסלול מועמדות לתושבות. אנחנו היחידים שעשו את המסלול הזה. כמעט לא חשנו בשינוי שמתבטא ביום-יום. הילדים ממשיכים באותן מסגרות, ואנחנו גרים באותו בית כבר 10 שנים". ניר גלסנר, בן משק, חבר קיבוץ, נשוי לבת עין צורים: "לאחר החתונה גרנו שנה בעין צורים ואחר כך עברנו לפה". עובד במדגה ולא חבר באף ועדה. אילון שקד, תושב: "התחתנתי עם בת קיבוץ. אני פה 6 שנים". עובד במפעל באחזקה. מתן חלמיש, בן קיבוץ, חבר קיבוץ, נשוי ואבא לכרמי - דור רביעי בקיבוץ: "עד השבוע עבדתי בגד"ש. השבוע התחלתי לעבוד במפעל". הדר שטאל, בת לביא, נשואה לבן הקיבוץ ואמא לאפיק. סטודנטית לקלינאות תקשורת: "נמצאת עכשיו בשנת הפסקה מהלימודים". אסנת כהן-נוימן, אמא ל-2. בת משק. חזרה כתושבת לעין הנצי"ב. מכהנת כמזכירה הטכנית של עין הנצי"ב. נריה אביישר, בן קיבוץ, חבר. חקלאי לשעבר, מורה לתקשורת לשעבר, רווק לשעבר, אחראי על תחום הביטוח והרכב בקיבוץ. מיכל שלו, ילידת רחובות, ארכיטקטית במקצועה, בעלת משרד לתכנון הנמצא בקיבוץ. הגיעה לעין הנצי"ב לפני 14 שנה כתושבת בעקבות פנייתו של הרב אלי כאהן, שחיפש מדריכים לתיכון. אמא לחמישה ילדים. אני פותחת ושואלת - למה עין הנצי"ב? יואל: "נולדתי וגדלתי כאן, ובחרתי לגור כאן כי אני רואה את הקיבוץ כקהילה גדולה שהיה טוב לגדול בה ויהיה טוב לגדל בה ילדים. היום, כשאני תושב, אני מרגיש שאני יכול ליהנות מהיתרונות ושיש לי פחות נגיעה לדברים המרגיזים. אני חושב שעין הנצי"ב ממוקמת באזור שאי אפשר למצוא כמותו בשום מקום בעולם. יש פה שקט, ביטחון פיזי לילדים, ואפשר בכל שעה להסתובב ולהרגיש תחושת ביטחון אישי". אסנת: "עזבתי את עין הנצי"ב כשהתחתנתי וחזרתי ברגע שנפתחה האפשרות לתושבות. כשחזרנו, פגשנו מקום שמאפשר עצמאות בחיים שלנו. יש פה סוג של עשייה בעיקר בפן התרבותי, החברתי והדתי, שלא מצאנו בשום קהילה אחרת. זה קולע לכל מה שאנחנו רוצים בחיים". קרולין: "הבחירה בקיבוץ בעת העלייה לארץ נבעה מתחושה שזו תהיה עלייה משמעותית, חלוצית יותר מאשר מגורים בעיר הגדולה. בשל הרקע שקיבלנו בתנועת הנוער, רצינו שתהיה בעלייה שלנו גם נקודה ציונית חזקה. מיד כשבאנו הרגשנו שהחברה בעין הנצי"ב מאוד מתאימה לנו מכל הבחינות. לגדל פה ילדים – זה באמת תענוג". אילון: "אני מאוד אוהב את האווירה הכפרית, את הריחוק מהעיר, את הפשטות מבחינת הרגלי הצריכה ואיך שמודדים אותך מבחינה כלכלית. אני גם מאוד אוהב חיי קהילה. לא לחיות רק לעצמי בצורה מנותקת". ניר: "עין הנצי"ב זה בית מבחינתי. אני דור שלישי בקיבוץ. יש לי פה סבא. חלק גדול מהמשפחה שלי גר פה. ביום-יום יש פה הרגשה של חיים בקהילה. אנחנו אפילו מאמצים כל שנה שתי בנות מהאולפן או מהמדרשה – ורואים בזה שותפות במשימתיות. כחברים, אנחנו לא מסתכלים על כל אחד האם הוא תושב או חבר. אני שמח על כל משפחה שבאה לכאן לגור אתנו, בעיקר אם אלה בני קיבוץ". ומה אומר השינוי לחברים ולתושבים שביניכם? מתן: "סבא וסבתא שלי היו מאוד נגד השינוי. היום הם אומרים שמבחינתם אין בעיה - מה שטוב לצעירים, זה מה שצריך לעשות. זה גם מה שנראה לי. מה שחשוב להם כיום זה שעין הנצי"ב תמשיך להתקיים. אנחנו גרים פה עכשיו אבל לא סגורים במאה אחוז עדיין על שום דבר". קרולין: "אני ממש מכבדת את המקום ואת מקימי עין הנצי"ב, שבזכותם הקיבוץ קיים. מנקודת המבט שלי צריך להיות מציאותיים ולהתאים את עצמנו לשינויים. הקיבוץ, כמו שהיה פעם, לא רלוונטי להיום. אני רואה בחיוב את הגיוון באוכלוסיה ואני אומרת זאת כמי שבאה מבחוץ". אסנת: "עין הנצי"ב הוא קיבוץ שמאוד אוהב להתלבט בכל דבר. לכל צעד ותהליך יש את הזמן שלו, את הכח שהוא צובר עד לבשלות. אני מניחה שהתהליך נעשה בחכמה כיוון שזה מונע זעזועים. אני מצטרפת למתן בעניין הוותיקים. סבתא שלי מבינה את השינויים ושמחה בהם, כי היא יודעת שזה יביא לכאן עוד צעירים, בנים ונכדים. מבחינתה הרבה פחות חשוב איך בדיוק הדברים יקרו". הדר: "אני מגיעה מקיבוץ מסורתי, שמרני. זה היה אחד השיקולים שלנו לעבור לפה. אני חושבת שהקיבוץ צריך לדעת להתאים את עצמו לשינויים ועדיין לשמר את הקהילתיות, לא לפרק. אני כרגע לא נמצאת בתוך ההתרחשות, אבל בעתיד יהיה חשוב לי לראות שלא תקועים פה". נריה מצטרף לדעה הרווחת בין הצעירים: "אי אפשר לדבוק בעבר רק מכיוון שהוא ההיסטוריה שלנו. לא לשנות רק כדי לשנות ולא להתנגד רק כי התרגלנו לכך. הקיבוץ היה המצאה של צורך ולא רק של אידיאולוגיה. צריך לבחון מתוך המציאות מה הכרחי ומה אידיאולוגי. סך הכל, הקיבוץ בנוי על הרצון הטוב של החברים בו. צריך לקבל את מה שטוב לחברים וכמה שפחות לפגוע במתנגדים. אין לי גבולות בנושא הזה. מובן שכל שינוי צריך להגיע בזמן שלו תוך כדי דיאלוג ולא בצורה של הנחתה (אף על פי שדיאלוג יכול להיות תהליך ממושך שלא תמיד מבטיח מציאת כיוון)". הנושא החינוכי-דתי עלה בין השורות, ואני מבקשת לשמוע על כך. יואל: "בסופו של דבר, הילדים הם מראה של ההורים. פעמים רבות יש ציפייה מוגזמת מהילדים להפוך להיות משהו אחר, בעוד שהמקום ממנו הם באים אינו כזה. אני חושב שצריך היום לעשות דברים אחרת. בית הספר השתנה, יום הלימודים התארך ובעקבות כך מרכיב בית הילדים כיום הוא מאוד בעייתי. קשה למצוא כח אדם איכותי לחלקיות משרה, במיוחד כשמתעסקים כל הזמן רק בעלות ובתועלת. ההורים צריכים לדעת שהם לא יכולים לתלות הכל בוועדת החינוך, בבית הספר ובחינוך הבלתי-פורמאלי". קרולין: "הקיבוץ צריך להתמודד עם כך שהאחריות חזרה ב-99% להורים. מערכת החינוך כיום היא מערכת תומכת ומשלימה, וההורים צריכים להתמודד עם האחריות. מערכת החינוך כבר לא שולטת באותה עוצמה והתוצאות בהתאם. אם ההורים ייקחו אחריות במסגרת חינוך הילדים בקיבוץ, נוכל להתמודד עם מה שקורה". אילון: "החינוך הוא נקודה משמעותית מבחינתי. המצב הדתי כפי שהוא היום, גורם לנו כמשפחה ללבטים מאוד קשים בהסתכלות על העתיד שלנו בקיבוץ. אני לא מבטל את היתרונות שיש פה – הפשטות, החיבור לטבע, אבל האווירה הדתית באה לידי ביטוי בכל הממשקים כבבואה אחת שלמה". אסנת: "אני מתנגדת לגישה הרווחת שעד גיל 18 צריך לתת תוצאות בחינוך ובני הקיבוץ נבחנים עד לשם. גיל 18 איננו זמן מבחן. עד שלב זה זורעים ומשקים. מאותה נקודה ועד גיל 30 רואים תוצאות. אני גם חושבת שהמבחן הדתי איננו רק מה שרואים כלפי חוץ. זה לא המדד היחיד. צריך להסתכל באופן יותר רחב". בסיום המפגש אני מציעה לצעירים מטה קסם דמיוני שיכול להגשים משאלות ואיחולים... יואל משתמש ראשון בהצעה: "הייתי מאחל לנו למצוא איזשהו מנגנון שיבטיח קליטה של בין 5 ל-10 משפחות לשנה, לא חשוב באיזה מעמד, שיתאימו לממוצע הקיים, אבל באמת - אני לא מאמין במטות קסם", הוא מודיע. אסנת מבקשת: "שכל אחד יוכל לקום כל בוקר ולהגיד שזה המקום הכי טוב שהוא רוצה ושמח להיות בו ולהתפתח בו באופן אישי". קרולין מבקשת בקשה של "תכל'ס": "שבמהלך השנתיים הקרובות לכל משפחה בעין הנצי"ב יהיה מקום לגור בו, בית כמו שכל אחד חולם עליו (בגבולות מסוימים), בית שיאפשר לו לחיות בכבוד ובתנאים טובים ביותר". מיכל לוקחת את המטה ומנצלת אותו היטב. משאלתה הראשונה: "מטה הקסם שלי יוביל לכך שתתפתח מתוך המקום הנהגה המורכבת מאנשים שיכולים לקחת אחריות ולהוביל", ובהמשך היא מבהירה:"יש פה כל כך הרבה דברים טובים שלא כולם מוקירים אותם. אני רוצה שאנשים יקומו כל בוקר עם שיר בלב. אני קמה כך הרבה ימים. אני שמחה. זה קיים, אבל צריך את המטה שיעיר את האנשים להסתכל ולראות שהם חיים פה טוב מאוד". נריה מצטרף לאיחולים ומוסיף משלו: "להמשיך פה קיום של חברה שיש בה כבוד למבוגרים ותקווה לצעירים. שכולם יכירו בטוב ושהשמחה תשרה פה". מיכל מסכמת את המפגש: "באתי לעין הנצי"ב מבחירה, לא נולדתי פה. אני אוהבת את המגוון ואת הפתיחות הדתית. לא מחפשת חד-גוניות. אני אוהבת את הכנות שיש פה. לא מטאטאים דברים מתחת לשטיח. מצבם הדתי של הבוגרים שלנו בחתך הארצי, אינו שונה מהמגזר הדתי מבחינת התוצאות. צריך לבדוק תוצרים חינוכיים בטווחים הארוכים. כמו שאדם יכול להגיע לפה במצב מסוים ולהתחזק, גם הדור הצעיר מתחזק, אבל יש לו ראייה קצת אחרת. זו חברה שחושבת. יש תמיד מה לעשות, כמו בכל מקום, אבל אני לא רואה את התופעה של החיפוש ככישלון". בסיום היום מגיעים בעלי התפקידים: רוברט ברל, מנהל הקהילה, נשוי + 4. הגיע לפני 12 שנה במסגרת הגרעין האמריקאי. כיהן 3 שנים כמנהל אגף המשימות במזכירות הקיבוץ הדתי, היה בשליחות של קק"ל באנגליה, עבד במפעל 'פלצי"ב', ריכז את ועדת תרבות וועדת ביקורת: "עבדתי גם שנה במדגה, אבל לא מצאו מגפיים בגודל שלי... אז עברתי לעבוד במפעל". מזה 9 שנים הוא עובד בסוכנות כמנהל מרכזי קליטה. דבורה כאהן, מנהלת אולפן הגיור. 24 שנים בעין הנצי"ב. עלתה לפני 35 שנה, ועבדה שנים כמטפלת בגילאי בית-ספר: "מזה 11 שנה אני אחראית על אולפן הגיור". הייתה חברה בוועדת תרבות ומכהנת כיום כמרכזת ועדת קשישים. [ רועי פשחור, מזכיר חברתי, נולד וגדל בעין הנצי"ב. אחרי שירות צבאי ופסק זמן חזר לגד"ש: "עברתי את כל המסלול, מעובד בענף ועד מנהל". יצא ללימודים באוניברסיטה הפתוחה בתחום הרוח והחברה ונכנס לחצי משרה כמזכיר חברתי. בחצי השני הוא מכהן כקב"ט המועצה האזורית 'עמק המעיינות'". שולמית עפרוני, רכזת הגיל הרך, נולדה בעין הנצי"ב כבת הזקונים להוריה – מייסדי הקבוצה. בוגרת בית ספר שק"ד בשד"א. לאחר השירות הצבאי יצאה לש"ש במלכישוע: "התחתנתי, ומאז אני פה". מזה 12 שנה היא מרכזת את הגיל הרך, ובשנתיים האחרונות מרכזת גם את ועדת קליטה. בנוסף עוסקת בקוסמטיקה ובפדיקור. הרב אסי בלנק, רב עין הנצי"ב. לפני 12 שנים נענה למודעה בה נכתב שמחפשים ר"מ למדרשה: "זו הייתה החלטה טובה". מאז הוא עובד כר"מ במדרשה, ומזה ארבעה חודשים מכהן כרב המקום. "עין הנצי"ב הוא מקום עם אנשים נהדרים, מקום שטוב להיות בו. יש פה הרבה רצון לעשייה והרבה טוב". כיוון שאת בעלי התפקידים אני פוגשת אחרונים, אני בוחרת לנצל את העובדה שיש בידי כבר לא מעט שעות 'עין הנצי"ביות' כדי לשתף אותם קצת במה שנאמר ולשאול: כיצד אתם, כבעלי תפקיד, רואים את התמונה? שולמית, באובייקטיביות מלאה, מכריזה: "הגיל הרך בעין הנצי"ב הוא הכי טוב בעולם! אני לא צוחקת", היא מוסיפה ומסבירה, "לפעוטונים שלנו יש ביקוש גדול באזור. גם כרכזת קליטה אני מרגישה שהפנים מכוונות היום לצמיחה דמוגראפית. לפני מספר חודשים התקבל בקיבוץ הנושא של חבר-תושב. 7 משפחות ראשונות התקבלו במסגרת זו ואנחנו מקווים שבזמן הקרוב תתחיל הבניה ובעקבותיה תבוא הפריצה. אני מקווה שנהייה קהילה היודעת להכיל בתוכה חברים וחברים-תושבים ושנוכל ללמוד אחד מהשני". רועי בוחר להתחיל דווקא בצד הכלכלי: "כבר שנים רבות שעין הנצי"ב לא הייתה במצב כלכלי טוב כמו היום (המשתתפים מיד מוספים – "טפו טפו"). יש לכך השלכות חברתיות. הרווחה מאפשרת ליצור תרבות טובה. אנחנו משק שיש בו הרבה פעילות תרבותית מכל הסוגים והמינים. מדרשת הבנות מוסיפה לנו נופך מעניין ומאתגר, וגם אולפן הגיור. בתחום המשימתיות אני רואה את יכולת התרומה של עין הנצי"ב בתחום קליטת הכשרות ואולפן לאורך כל השנה. הדיבור על יעדים לאומיים ותרומה למדינה הוא דיבור שצריך לקדם וצריך לנסות להתחבר למטרות לאומיות נוספות. היה נסיון ליצור כאן בית לבוגרי כפרי נוער אך זה עדיין לא קורה. מבחינה חברתית, בסך הכל אנחנו קיבוץ טוב, שבמקרים קשים יודע גם לתת תמיכה ואוזן קשבת (יש שיגידו יותר מדיי...). שולמית מצטרפת ומזכירה את עניין התרבות העשירה והרחבה: "הציבור צמא לתרבות, מפרגן לה ונענה מאוד להיצע, במיוחד המבוגרים". היא מצטרפת גם לקביעתו של רועי באשר למצב החברתי: "יש כאן עזרה הדדית מאוד יפה". רוברט מוסיף: "לא מעט חברים מתנדבים בקהילה אבל גם מחוצה לה - בתנועת 'המתמיד' (סיורים ביטחוניים), במד"א, בארגון 'השומר החדש', ועוד. אנו חושבים על קליטה ועל חזרת הבנים. מחפשים פורמט יותר אטרקטיבי. גם החינוך נמצא חזק בסדר היום – לפני שנה הוקמה מנהלת חינוך במטרה ליצור חזון. הקהילה רואה עצמה מחויבת לאוכלוסיה המבוגרת ומשקיעה בה תוך הערכה למה שנעשה על ידה בשנים הראשונות". רועי: "יתרון נוסף שאני רואה פה הוא היכולת, למרות מגוון הדעות המאוד גדול כמעט בכל תחום ועניין, לדור בכפיפה אחת. למרות הוויכוחים, למחרת כולם שותים קפה ומדברים זה עם זה". מה הם האתגרים שאתם מזהים כיעדים לשנים הקרובות? שולמית: "נושא הדיור כאן הוא מורכב. זה נושא לא פתור שיוצר הרבה עוגמת נפש ותסכולים. זה אחד היעדים. קיימת גם שאלת הנוער שמסיים 12 שנה ויוצא לעולם. איפה הם נמצאים מבחינה דתית? בימים אלה מתכנסים כאן על מנת לבנות תכנית של רצף חינוכי מגיל לידה עד גיל 18 כדי למצוא דרך שתביא לתוצאות שאנחנו מצפים להם". דבורה בוחרת לגעת בנושא ההתפרנסות: "99% מהחברים כאן עובדים, אבל זה לא אומר שהם מתפרנסים. לפני שנה קם צוות שהיה אמור לבדוק האם החברים מנצלים את מלוא היכולות שלהם ואיך ניתן לשפר את הנושא. זהו בעיניי יעד חשוב". רועי מבקש לקחת את זה הלאה: "ההתפרנסות היא חלק ממשהו רחב שעין הנצי"ב עוסקת בו - נושא המקורות הכספיים. המחשבה על תחום התיירות, הרעיון להקמת מפעל חדש ועוד. צריך להכין תכנית חומש - איך יראה המשק מבחינת תכנון, מבחינת תפיסת הנוי". נושא נוסף, מאתגר ומורכב לא פחות, הוא הדיונים האידיאולוגיים – "צריך לחשוב האם עין הנצי"ב צריכה להיכנס שוב לדיונים לאן פניה ברמה האידיאולוגית. האם נשארים כמו היום - קיבוץ מסורתי פחות או יותר, או שמא בוחרים לשנות. ואם כן, מה?". רוברט מספר אף הוא על הנסיעה לסעד: "בעקבות הביקור שם הבנו שהבדיקה שערכנו בנושא התפרנסות לא הייתה מוצלחת למרות הרצון הטוב. יש שאיפה להעצמת החברים. בני המשק יוצאים ללמוד, חוזרים עם תואר ורוצים לעסוק בתחום שלמדו. מצד שני יש צורך בעובדים במחסן הבגדים, במטבח ובגיל הרך ואין כמעט מי שרוצה לעבוד שם (מלבד הוותיקים שרואים בזה אתגר). אפשר להמשיך להחזיק בכך שאנחנו קיבוץ מסורתי, אבל צריך לראות איך זה יעזור לנו להמשיך להתקיים גם עוד 65 שנה ולדאוג שלא נהפוך להיות כמו ה'אסקימואים בגליל". הרב אסי: "אני בדרך כלל לא עוסק בגימטריה, אך מצאתי שלמספר 65 (מספר שנותיה של עין הנצי"ב) יש שתי גימטריות – מכה או הלל. הסיפור הוא שצריך ללמוד לראות את הטוב – להלל. להסתכל פחות על הקשיים ויותר על הטוב. אפשר לדרוש את זה עוד, דרך ההבדל בין שתי המילים: ב"מכה" יש 40, 20 ו-5 - שלושה מספרים עוקבים. לעומת זאת, שני ה-ל' ב"הלל" יוצרים משהו יותר מאוזן ושוויוני. יש משהו שיכול להכביד לעיתים בהסתכלות על העבר. צריך להסתכל קדימה, והאתגר הכי גדול - ואלה לא סתם מילים יפות - לראות את הטוב שיש לנו. גם בשאלה הדתית - לראות איך כל הדברים הטובים שעושים כאן הם עבודת השם שלנו. זה קשור גם לחיים הקיבוציים שלנו. ככל שאנשים חיים בתחושה שהם חיים חיי אידיאל – טוב להם. הם שמחים במה שהם עושים, ואביא דוגמא אחת: פעם באחד השעורים שלי כאן, קראתי שיר – וטענתי שקיבוץ זה הרמה הכי גבוהה של צדקה. אנשים ממש צחקו עליי. אמרו לי שפה, אם מישהו לא היה עובד - היו מעיפים אותו מיד. זה לא נכון. אני רואה שיש הרבה מאוד חסד במערכת, אבל אנשים לא רואים את עצמם כגומלי חסדים. זה שכל אחד יכול לעבוד עד גיל מאוחר ואף אחד לא אומר לו: 'תקשיב, מישהו אחר צריך את הכסא', זה חסד אמיתי. פשוט צריך להכיר בכך". דבורה: "המילה להתקדם מבוססת על השורש ק.ד.מ. צריך להתקדם עם הכבוד לעבר". גם לבעלי התפקידים ניתנת ההזדמנות לאחל לעין הנצי"ב ביום חגה את איחוליהם – דבורה מאחלת שהצעירים, בני המקום, ירצו לחזור לגור פה אחרי השירות והמימוש הצבאי. שולמית מבקשת "שנעיז יותר להעיז, לעשות ולהתקדם". הרב אסי חוזר למסר שלו: "צריך לשמוח במה שיש!!! זה הסיפור". רוברט חותם ומבקש: "שנמשיך למצוא את הדרך לחיות ביחד, לכבד אחד את השני, לתרום מרצון אחד לשני. שננסה ביחד למצוא מה שטוב לנו כקהילה".
חסר רכיב