תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

לזכרם

26/01/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים טבת - שבט תשע'א 746 (3)
לזכרם
מנו טרופר

מנו (מנחם)  טרופר

נולד – ח' תמוז תרצ"ד (21.6.1934)

(נפטר – ראש השנה תשע"א (9.9.2010

שדה אליהו

 

מנו, חברי ורעי      

ערב החג נדם קולך. הקול של שליח הציבור משך שנים רבות, הקול המברך אינספור זוגות צעירים שבע ברכות, אך גם הקול שהולך לפני המחנה.

קולו של מנו נדם לפני זמן, אך לא קשר האהבה שהיה לו עם הזולת, אור עיניו, לחיצת היד האיתנה, הלב הרחב שהמשיך לפעום בהתרגשות, במעורבות ובהתעניינות.

 

מנו גדל והתחנך בעיר שטרסבורג. במלחמת העולם השנייה נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה ולברוח אך ההורים הצליחו לשמור על המשפחה לבל תתפרק ותתפזר. מנו גדל כחניך וכמדריך נלהב בבני-עקיבא. בתור שכזה הכין עצמו לעלייה, ובגיל 19 הגשים את חלומו. את רוב שנות צעירותו בקיבוץ חילק מנו בין עבודתו כשרברב ובין תפקידיו ומעורבותו הציבורית. בתחילת שנות ה-60 יצאו מנו ומרים לשליחות בני-עקיבא בצרפת, ואמנם, רבים מבוגרי התנועה חיים כיום ברחבי הארץ בזכות החינוך התנועתי והעשייה המיוחדת שעשתה המשפחה בתקופת שליחותה.

 

מלחמת יום כיפור מצאה את מנו בתפקיד מזכיר הקיבוץ. במלחמה זו איבדה שדה אליהו שלושה מבניה ועוד בן נפל בשבי. מנו היה איש הבשורות הקשות ונשא עמו את חוויית המלחמה לאורך כל השנים. אחר כך גויס להוביל את קיבוץ מעלה גלבוע שידע משבר קשה ביותר, ועד מהרה הפך מ"מדריך מטעם" למעין אב רוחני של היישוב. את התקופה השנייה כמזכיר שדה אליהו קטעה פציעתו הקשה של דורון, בנו.  מנו נרתם אז כל-כולו למשימה ועשה לילות כימים באהבת אין-קץ לסעדו ולתמוך בו. תוך כדי כך נרתם מנו ל'מפעל להדברה ביולוגית' (היום 'ביו-בי') שהיה אז בחיתוליו, והיה מהחלוצים שגידלו חרקים בחממות בתנאים קשים ביותר.

 

אין אנו יודעים מהלכיו של ריבונו של עולם, וכאנשי אמונה מנסים להשלים עם נסתרות חיינו, עם מכאובים ומכות. הירצחה של שירה ז"ל בתם של מנו ומרים בעת שליחותה הדיפלומטית, הותירה את המשפחה ואת חברי הקהילה בכאב שלא שכך עם השנים. כאבו של מנו ניכר היה בדמותו ששחה.

אנו מחפשים מילים להצדיק את הדין ולנסות להקל על הכאב, שאוחז ולופת כל אחד מאתנו, ואני מוצא עצמי מתחבר למילים הראשונות מתוך תהילים : "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה".

זה היה חברנו מנו, שפתיו נעו והקול הפנימי נשמע, וכך נזכור אותו תמיד.

 

מתוך ההספד,

דני תמרי.

יוסי וידרמן

 

 

 

יוסף מרדכי וידרמן ז"ל        

 

נולד: א' באייר תש"ח (10.5.1948)

נפטר: ז' בתשרי תשע"א (15.9.2010)

בארות יצחק

 

יוסי, איך סופדים, איך מספידים אותך? מאבק של חיים הסתיים. כל כך אופטימי, כל כך מאמין שתתגבר.  אנו ידענו שזה כבר חסר סיכוי אבל אתה החלטת לנצח. קיווית שהטיפולים הכימותרפיים יושיעו אותך. גם לצוות הרפואי שטיפל בך, זה היה מהיר ואלים נורא.

יוסי - סבא של תמיר ושקד, אבא למתן, שמואליק גד ורוני. יוסיק'ה בפי חבריך, ולי – יוסי. היית סבא ואבא למאומצים שלנו, סבא יוסי לילדיהם של איריס וצבי ולעוד ילדים רבים. פילוסוף ללא תארים אקדמאיים. קנאי לשפה העברית ואיש ספר. הספרים הפזורים בבית נותרו מיותמים. היית איש עבודת כפיים, ראית ערך בעבודה כפרנסה. הייתה בך אהבה גדולה לקקטוסים ולפינת החי הקטנה שטיפחת בצד הבית. היית אקולוג וקנאי לשמירה על מים. רק אהבתך לנכדיך יכלה להעלות  אותך הביתה אף אם החשיכה טרם ירדה. היית גאה בילדיך, כל אחד בדרכו שלו. לפני יומיים עוד אמרתי שזו השנה הראשונה בה לא כעסת על קיצור תקופת שעון הקיץ. יצאת למסעות ברחבי העולם עם דיוויד אטינבורו וגולד דארל, והכל מהכורסא והספרים. לא היית איש דיבורים אבל היה לך את הומור מיוחד שאפילו אותי, הייקית היבשה, הצלחת לחנך לאהוב. את בדיחותיך הקליטה רוני והן יישמרו לנו למזכרת נוספת מחייך העשירים. יש כל כך הרבה לספר עליך והנייר צר מהכיל. את הזיכרונות ננצור בלבנו. נוח בשלום בין רגבי האדמה שכל כך אהבת. נשמתך תעלה השמימה ותפגוש את הוריך ז"ל ואת ניר שלנו, בננו הבכור שנפטר בינקותו, שבלבך תמיד נצרת וכל כך כאבת את מותו.

אוהבת,

מיכל וידרמן.

(מתוך ההספד)

 

 

יוסף (ג'ו) וינטר

 

יוסף (ג'ו) וינטר

נולד: כ"ט חשוון תרפ"ד  (8.11.1923)

נפטר: כ"ו חשוון תשע"א (3.11.2010)

לביא

אבא, איך נפרדים כשבעצם לא נפרדנו? איך נפרדים בפעם האחרונה כשאתה עובר לעולם הבא? אני מנסה לאסוף את המחשבות והזיכרונות. יש זיכרונות המתחילים בעבר הרחוק, כשאמא עוד הייתה בחיים.  אתה ואמא ביחד בבית הספר ואנחנו ילדים ותלמידים בו זמנית. ויש זיכרונות חדשים יותר, מעשרים השנים האחרונות בהם הקשר בינינו הלך והתהדק והיינו שותפים לחדוות הלמידה. היית לי אבא, מורה וחברותא. תמיד שיתפת אותי בדברים שאתה עוסק בהם, ואני נהניתי לשתף אותך בלמידה שלי. היית ענו בידיעותיך הרבות, לומד ומחדש בכל יום, מכין כל שיעור – גם אם העברת את אותו נושא כבר עשרות פעמים. ממך למדנו מהו כיבוד אב ואם. אני זוכרת איך טיפלת בסבתא ואני מתפללת ומקווה שגם אנחנו היינו לך ילדים טובים.

לפני חודשיים סיימו לשפץ לכם את הבית. לא רצית בשיפוץ, אבל בחרת בסופו של דבר לראות את המעבר לדירה הזמנית גם כהזדמנות להיזכר. כשחזרת לבית המורחב, הוא הפך באחת לבית שלך ושל אסתר היקרה שהייתה לצידך בשנים אחרי שאמא נפטרה. כזה היית – קיבוצניק אמיתי בכל רמ"ח איבריך! מסתפק במועט, נותן כפי יכולתך, רואה את האחר, עושה בשבילו ורוצה בטובתו. כתבת כל דבר ביומן הכיס שלך,עם העיפרון הקטן, שחס ושלום לא תשכח להתקשר, לברך, לקנות מתנה לנו, לנכדים ול-31 הנינים שלך.

אמרת לי לפני כמה שנים שכשתמות, שלא אתעצב כי היו לך חיים טובים ומלאים. זה היה עוד כשהיינו בגוש קטיף. מאז, כאבת אתנו את הגירוש. על המצבה של נחמיה כתבת: "שירת חייו באמצע נפסקה". גם אצלך זה כך, אפילו שאתה מחר בן 87. שירת חייך באמצע נפסקה; באמצע ההוראה בבית הספר היסודי, באמצע העבודה בבר אילן, באמצע שיעור התנ"ך הקבוע של יום ראשון, באמצע ההרצאות, כל יום חמישי במלון. באמצע החיים של כולנו.

 

חגית

(מתוך ההספד).

פרחיה שילוח

לזכרם

 

פרחיה שילוח ז"ל

נולדה: ה' באייר תרפ"א (12.5.1921)

נפטרה: כ"ז בכסלו תשע"א (4.12.2010)

קבוצת יבנה

 

אמא עלתה ארצה כילדה קטנה. עם הוריה ואחיותיה מלודז' שבפולין. בהגיעם לארץ הפרנסה לא הייתה מצויה, והם סבלו מחסור. פעמים רבות אמא ואחיותיה הלכו לבית הספר ללא אוכל, מתוך תקווה שבצהרים יהיה משהו בבית. אמא סיפרה שהלכה יחפה בחולות עם הנעלים ביד עד הגיעה לבית הספר ושם נעלה אותן, כדי שלא יתבלו מהר. אמא אהבה מאוד ללמוד ולהוסיף דעת. למרות המחסור סיימה את לימודי התיכון בגמנסיה 'תלפיות', והחלה ללמוד באוניברסיטה. לאחר שנתיים הכירה את אבא, ואחרי נישואיהם עברה לגור אתו בקבוצת יבנה. כאן מילאה עם אבא את השאלונים השבועיים בפרשת השבוע של נחמה ליבוביץ', השתתפה כמעט בכל שיעורי הגמרא של דב רפל בשבתות וכן בשיעורים והרצאות תורניות שונות. אמא אהבה לטייל בארץ ולהתבשם מנופיה. גם את שירי ארץ ישראל אהבה (אלו שירי הערש ששרה לנו לפני השינה). כשישים שנה עבדה בהנהלת חשבונות.הדיוק והסדר היו חלק ממנה. סבתא סימה, חותנתה, זכתה לעזרה ולליווי מתמיד מצד אמא ואבא. גם לנו נתנה משימות הקשורות לעזרה לסבתא סימה, וכך הפנמנו את הערך העצום של מצוות כיבוד הורים. לביתנו הגיעו תלמידי אולפן ובני הכשרה, בנוסף ל'ילדי החוץ' שגדלו אתנו. אמא קיבלה אותם בחום, ועזרה בייעוץ ותמיכה. אמא הייתה אשת חיל. עזרה לאבא בכל המשימות, מעולם לא הרימה את קולה, היטיבה לחנך על ידי הסבר, ולפעמים על ידי מבט ללא מילים. היא דעה להקשיב לנו בסבלנות ונתנה אמון בכוחותינו. אמא לימדה אותנו להסתפק במה שיש, לראות את הצד החיובי בכל מקרה ובכל אדם, לתת לאחרים ולעזור ללא חשבון. דאגתה ואהבתה ליוו אותנו גם לאחר נישואינו, ועברו בשפע לילדינו ואף לנכדינו. בשנים האחרונות גרה אמא בבית סביון, וקיבלה טיפול מסור ואוהב מהצוות. אהבת החיים שלה באה לידי ביטוי בהשתתפות פעילה בפעילויות השונות. השתדלנו להיות אתה כמה שיותר, כדי להמתיק את שיבתה. כעת אנחנו נפרדים לא רק מאמא, אלא גם מהקיבוץ – על נופיו האהובים, ועל אנשיו היקרים לנו.   

יהי זכרה ברוך.

 

 

 

חסר רכיב